לא רון דרמר לבדו הביא את העסקה, אך בלעדיו – ספק אם הייתה נחתמת. דווקא לנוכח הקמפיין הבזוי שנוהל נגדו, חשוב לומר בקול ברור: ישראל צריכה עוד אנשים כמותו.
יש הרבה אנשים שמגיע להם קרדיט על שחרור החטופים הצפוי מחר – בראש ובראשונה לנשיא דונלד טראמפ, שהפעיל את מלוא משקלו המדיני והפוליטי כדי להביא להסכם הזה, אבל גם כאן בישראל יש אדם אחד שחייבים להכיר בתרומתו: רון דרמר. דווקא עכשיו, אחרי הקמפיין המרושע והציני שנוהל נגדו בחודשים האחרונים, ראוי להזכיר לציבור מי האיש שעבד חודשים ארוכים מאחורי הקלעים, בזהירות, בעקשנות ובשקט מוחלט – כדי להביא את הרגע הזה. דרמר לא עמד מול מצלמות, לא נאם באולפנים ולא חיפש כותרות. בזמן שאחרים התנצחו על כיסאות ותיקים, הוא פעל בציר בין ירושלים לוושינגטון, בחדרים סגורים, כדי לייצר את התנאים לעסקה שישראל חיכתה לה 7 חודשים מאז שקרס הפסקת האש הקודמת במרץ. זוהי פסגת השליחות הציבורית – מעשה ציוני במובנו העמוק ביותר: להציל חיים, לשקם אמון ולסיים מלחמה קשה וארוכה.
במשך חודשים, דרמר היה האיש שחיבר בין החוטים הרופפים של המציאות הישראלית. הוא היה הגשר לממשל טראמפ, שבלעדיו ההסכם הזה לא היה קורה; הוא היה הערוץ החשאי לסעודיה, לאיחוד האמירות ולקטאר, שהחזיקו את המפתח. דרמר היה אחד האדריכלים המרכזיים של הסכמי אברהם; הוא בנה ושימר את הגשר הקריטי לממשל טראמפ – קשר שהוביל, בין היתר, להחלטה האמריקאית לתקוף את מתקני הגרעין באיראן; והוא הניח את היסודות להסכם נורמליזציה פוטנציאלי עם ערב הסעודית – שעדיין לא נחתם, אך בהחלט נמצא היום בהישג יד.
דרמר גם במובנים רבים, התגלמותה של הציונות כפי שנועדה להיות – יהודי ממיאמי שבחר לעשות עלייה ולהפוך את ישראל לביתו. גידל כאן את משפחתו, והקדיש את חייו לשירות המדינה במסירות ובמצוינות. במשך יותר משני עשורים הוא עמד בצומת שבין דיפלומטיה, אסטרטגיה וביטחון – וסייע לעצב את מערכות היחסים המדיניות החשובות ביותר של מדינת ישראל המודרנית. במקום לקבל על כך הערכה – הוא הפך למטרה. ההפגנות מול ביתו, המתקפות האישיות, והלעג חסר הגבולות מצד פרשנים מסוימים, אינם רק ביטוי לזלזול – הם עדות לחוסר היכולת של חלקים בחברה הישראלית להוקיר מנהיגות אפורה, מקצועית ואחראית. בערוץ 12 כבר לא מעט זמן מתנהל קמפיין של בכירי הערוץ נגדו. דני קושמרו תקף את דרמר באופן קבוע בשבועות האחרונים ואמנון אברמוביץ’ הרשה לעצמו לפני כשנה לטעון שדרמר בכלל לא באמת ישראלי.
״החוויה הבסיסית שלו אינה ישראלית. אני לא חושב שהוא יודע מה ההבדל בין אריק איינשטיין וזוהר ארגוב או בין שושנה דמארי לחוה אלברשטיין, או מי היו שייע גלזר ונחום סטלמך, אולי הוא גם לא יודע מה ההבדל בין עמוס קינן לעמוס עוז (…). רון דרמר לא יודע איפה זה רפיח ואם תשים אותו בניר עוז, הוא לא יידע לחזור משם הביתה.״
הקמפיין הזה חושף את עומק ההתנשאות של מי שסבורים שהישראליות נמדדת בהיכרות עם פסקולים, ולא במחויבות ובמעשה. דרמר אולי לא מצטיין בקריוקי, אבל הוא הציל חיים, הוא עיצב מדיניות, והוא עשה יותר למען ביטחון ישראל מאשר רוב מבקריו גם יחד. יש רגעים שבהם חברה נמדדת ביכולת שלה להכיר תודה. אחרי שיחזרו החטופים מחר יהיה לנו הזדמנות לרגע כזה. לא דרמר לבדו הביא את העסקה, אך בלעדיו – ספק אם הייתה נחתמת. דווקא לנוכח הקמפיין הבזוי שנוהל נגדו, חשוב לומר בקול ברור: ישראל צריכה עוד אנשים כמו רון דרמר – שקולים, ממלכתיים, ומונעים מערכים ולא מאגו.