אם נרשה לרוב אקראי לבצע סלקציה בין מי שיש לו זכות הצבעה למי שהיא נשללת ממנו, נהפוך את הבחירות לכלי של השלטון, במקום לכלי לקביעת השלטון.
מאז ה-7 באוקטובר, גדל באופן דרסטי הנטל הביטחוני המוטל על המשרתים – חיילי הסדיר נדרשים להאריך את שירותם ואנשי המילואים כורעים תחת עומס של מאות ימי מילואים בשנתיים החולפות. הרגיעה הנוכחית לא מנבאת שינוי. בנסיבות האלה, ברור לגמרי שהדרך להקל את העומס היא לגייס את החרדים. יתרה מזו, לנוכח הגידול הדמוגרפי שלהם ושיעורם הצומח במחזורי הגיוס, אין שום דרך להמשיך להגן על מדינת ישראל בעתיד ללא גיוסם הנרחב.
כדי להביא את החרדים לבקו"ם ניתן לנקוט בשורת צעדים: לשלול לחלוטין הטבות ממשלתיות ממי שאינו משרת; להפסיק כל תמיכה באורח החיים החרדי; לממש את הסנקציות הקיימות בחוק או לחוקק סנקציות כלכליות נוספות, כמו מתן קנסות מנהליים או מניעת רישיונות וזיכיונות ממשלתיים. אבל ההצעה של יאיר לפיד ואביגדור ליברמן, לשלול את זכות ההצבעה מחרדים שלא מתגייסים, כלומר להתנות את הזכות הדמוקרטית הבסיסית ביותר במימוש חובה אזרחית – היא חצייה שגויה ומסוכנת של הקו האדום הדמוקרטי.
בוויכוח הישראלי על הגדרת הדמוקרטיה, יש מכנה משותף שעליו כולם מסכימים: דמוקרטיה היא ריבונות העם, והבחירות הדמוקרטיות הן הפרוצדורה לביטוי ריבונותו ולמימוש בחירותיו הערכיות. כפועל יוצא, הזכות להשתתף בקביעת הרכב הכנסת איננה תגמול על מימוש החובות האזרחיות אלא זכות יסוד בסיסית, שמימושה מאפשר לכלל האזרחים להשפיע על דמותו של השלטון. מרגע שהרוב משתמש בכוחו כדי למנוע מחלק מהאזרחים את זכות היסוד הזו, הדמוקרטיה היא כבר לא שלטון העם אלא עריצותו של רוב מזדמן.
זהו מדרון חלקלק: ליברמן ולפיד מציעים לשלול את הזכות להצביע מחרדים ויש להניח, גם מערבים שלא יתגייסו או ישרתו. ליברמן עצמו מטיף כבר שנים להענקת זכויות אזרחיות רק למי ש"נאמן" למדינה. אלא שהצד האחר של המפה הפוליטית יכול לבקש למנוע זכות הצבעה ממי שלא מסכים עמם באופן מלא על אופייה היהודי של המדינה וכן הלאה.
מעבר לפסול היסודי שיש ברעיון להתנות את זכות ההצבעה במימוש חובות אזרחיות, העובדה שאפשרות כזו עשויה להיות רלוונטית מעידה על חולשתו של המבנה החוקתי בישראל. במצב הנוכחי, רוב פרלמנטרי דחוק מסוגל לבצע שינויי עומק בכללי המשחק עצמם – חוקי היסוד ניתנים לתיקון מהיר, אין רף נוקשה לפגיעה בזכויות יסוד חוקתיות, וההבחנה בין מדיניות לגיטימית לבין שינוי משטרי מיטשטשת.
בסביבה כזאת, פוליטיקאים יכולים גם לקרוא למימוש צעד קיצוני בשדה הזכויות ולראות בו אופציה פוליטית אפשרית. הסיכון האפשרי איננו נחלת החרדים בלבד. כל קבוצה שנמצאת ברגע נתון מחוץ להגמוניה של הרוב, עלולה להפוך ליעד: ערבים, מתנחלים, פעילי מחאה וקהילות מיעוט נוספות. כשאין יציבות חוקתית, הכוח הפוליטי המזדמן לא מרוסן.
כדי למנוע התדרדרות לכאוס יש לקבוע כללי משחק ברורים. "חוקה רזה" – החלק המוסדי של החוקה, הקובע כללי משחק מוסכמים ונוקשים יותר – יכולה להציל את ישראל גם מהמשך המאבק המשפטי-חוקתי הנוכחי. היא תמנע מרוב מזדמן לפגוע באופן אנוש בזכויות יסוד כמו הזכות להצביע, ומנגד תאפשר לרוב משמעותי להסכים על שינויים חוקתיים מתונים.
דמוקרטיה נבחנת לא רק ביכולת הרוב למשול, אלא במידת הריסון שהוא מטיל על עצמו ושמטילה עליו מסגרת חוקתית. אם נרשה לרוב אקראי לשנות את יסודות הדמוקרטיה ולבצע סלקציה בין מי שיש לו זכות הצבעה למי שהיא נשללת ממנו, נהפוך את הבחירות לכלי של השלטון, במקום לכלי לקביעת השלטון. כדי שלא נגיע לשם, יש להגן על הדמוקרטיה שלנו באמצעות עיגון כללי משחק מוסכמים בחוקה רזה.