האיראנים טעו לחשוב שהם חסינים לחלוטין: מכיוון שהנשיא טראמפ להוט להגיע להסכם, הוא יעשה הכל כדי לרסן את ישראל. הפעם הם לא קראו נכון את המפה.
ישראל שלחה לאיראן מסר אסטרטגי שהדהד הרבה מעבר לגבולות המזרח התיכון: היא פועלת על פי שיקול דעתה הריבוני. נכון, הנשיא דונלד טראמפ הצהיר אתמול בכמה ראיונות כי אינו מעוניין בפעולה ישראלית; נכון גם שהלחץ האמריקאי היה ממשי. ועדיין, ישראל עשתה את מה שסברה שעליה לעשות, ואת מה שנכון לאינטרסים הביטחוניים שלה. זה אולי נראה כמו אתגר ישיר לוושינגטון ולמדיניות הנשיא, אך ייתכן בהחלט שמדובר בתיאום מדוקדק: אמריקה נשארת מחוץ לסיבוב הזה, בעוד איראן לומדת שישראל מסוגלת ומוכנה לפעול גם ללא כיסוי אמריקאי מפורש. והמסר הזה קריטי. בחודשים האחרונים עסקה איראן במהלכה הישן והמוכר: קניית זמן, גרירת רגליים וניהול משא ומתן למראית עין בלבד.
בעוד הדיפלומטים ניסו להגיע להסכם שיאריך את הפסקת האש, המשיכה טהראן לזרוע אש ברחבי האזור – במתקפות על איחוד האמירויות, על בחריין ועל כווית, כולל הפגיעה בשדה התעופה שם לפני ימים אחדים (אירוע שכמעט נשכח בתוך שטף החדשות הבלתי פוסק). איראן היתלה באמריקה וניצלה את רצונו העז של טראמפ להשיג הסכם – כמעט בכל מחיר – כדי לקנות זמן, להתחמש ולהרחיב את מעגל ההשפעה שלה.
ואז הגיע אתמול.
לאחר התקיפה הישראלית בדאחייה, בחרו האיראנים להגיב במתקפת טילים נגד ישראל. המשטר בטהראן העריך שטראמפ יבלום את ירושלים, ושוב יצליח להוכיח כי איראן היא שמכתיבה את כללי המשחק במזרח התיכון. לכן, לא נכון היה להסתכל על מתקפת הטילים אמש רק כעל אירוע צבאי. מי שפיענח אותה נכון הבין שמדובר בהצהרה אסטרטגית: איראן ביקשה להבהיר שהיא מאמינה שביכולתה לקבוע את הנעשה במרחב כולו, כולל בלבנון. זו אינה התנהגות של משטר המתכוון לחתום על הסכם או המוכן לוויתורים. זו התנהגות של שחקן שמרגיש חסין, המאמין כי כיסאו יציב וכי האמריקאים נחושים כל כך להימנע מהסלמה עד שיעשו כמעט הכול כדי למנוע סבב לחימה נוסף.
הבוקר איראן למדה שיעור אחר.
ישראל הוכיחה פעם נוספת כי ריבונותה הביטחונית אינה נשענת על אישור חיצוני. לא תמיד נדרש "אור ירוק" מהבית הלבן כדי שצה"ל יפעל. וגם אם התקיים תיאום כלשהו מאחורי הקלעים, הנראות כלפי חוץ היא של עצמאות ישראלית – וזו כשלעצמה מחזקת את ההרתעה. ייתכן שזה בדיוק מה שסוכם בשקט. גם לאמריקה יש אינטרס שאיראן תפנים שהמשוואה השתנתה: שלא ניתן לגרור את התהליך לנצח, שהזמן שקנתה סביב שולחן המשא ומתן לא העניק לה חסינות, ושיש מחיר לניסיון לנצל את רצונו של טראמפ להסכם. במובן הזה, המשוואה החדשה אף משרתת את טראמפ. הוא יכול לומר לאיראנים שהוא אמנם מנסה להגיע להסכם, אך אם יסרבו להתגמש – לא בהכרח יהיה ביכולתו לרסן את ישראל. המסר ברור: הדרך להסכם עדיין פתוחה, אך החלון הולך ונסגר.
השאלה שנותרת פתוחה היא האם טהראן תשכיל להסיק את המסקנה הנכונה. האם הנהגת המשטר תבין שמשחק הדחיינות הגיע לקצו? האם תפנים שהאסטרטגיה של משיכת זמן, תקיפות באמצעות שלוחים ואיומים מרחוק כבר אינה מספקת לה את ההגנה שסיפקה בעבר? או שמא צפוי לנו עוד סבב – עוד טילים, עוד הצהרות ניצחון ועוד ניסיונות להשיג הפסקת אש פיקטיבית שתאפשר לאיראן להתארגן מחדש ולהמשיך בדיוק באותו נתיב. כך או אחרת, ישראל הבהירה הבוקר דבר אחד בצורה שאי אפשר לטעות בה: היא אינה מתכוונת להמתין לתשובה.