במקום לפתוח דלתות ולהבטיח גישה שווה לידע, מדינת ישראל של 2026 מקבלת את הרעיון שיש שוויון מסוג אחד לגברים, ושוויון מסוג אחר לנשים.
אני לא צריכה מחקרים כדי לדעת מה לימודים בהפרדה עושים לנשים. אני למדתי בהפרדה ביסודי, בחטיבה ובתיכון. למעשה, הפעם הראשונה שבה למדתי עם גברים היתה בתואר הראשון שלי באוניברסיטה העברית בירושלים, בגיל 20, כשכבר הייתי נשואה ומכוסת ראש.
ולא רק שלמדתי עם גברים, למדתי בחוג לתלמוד, כמעט אישה יחידה, לצד גברים שלמדו גמרא בבית הספר. אני למדתי באולפנה שבה לא לימדו נשים גמרא כי היתה הנחה פשוטה וברורה: אסור לנשים ללמוד גמרא. אני מאלו שהציצו ונפגעו. קראתי את הגמרא, והיה לי קשה. הייתי צריכה להתגבר על הארמית, על הסגנון הפתלתל, על סטיות האסוציאציה המופלאות שבהן הגמרא מתבטאת. אבל אחרי חודשיים, החלום של אבי שאהיה רופאה כמוהו נגנז. כי התאהבתי בטקסט שמהווה את הבסיס לחיים היהודיים שלנו מאז ימי הביניים. טקסט שהיה צריך להיות פתוח בפני מההתחלה.
זה לא היה רק גמרא. למדתי מלאכת יד וכלכלת בית, ולא נגרות וחשמל. לא נפתח בפני אותו עולם של אפשרויות שנפתח בפני הבנים. ההפרדה לא היתה רק ישיבה בכיתות שונות — היא היתה תפישת עולם. היא אמרה, גם אם לא במפורש, שיש ידע שמתאים לבנים ויש ידע שמתאים לבנות. כשנכנסתי לאוניברסיטה וכל עולם הידע נפתח בפני כמו בפני חברי הגברים, נכנסתי מעמדת נחיתות. אבל האוניברסיטה היתה המקום שבו לראשונה יכולתי ללמוד הכל לצד גברים, באותה כיתה עם אותן דרישות ואותה זכות בסיסית להיות שם.
סבתי למדה מתמטיקה באוניברסיטה בפריז בין מלחמות העולם. היא היתה האישה היחידה בכיתה, והמורה סירב לבדוק את הבחינות שלה. את הבחינות שלי בדקו בדיוק כמו את אלה של הגברים. יש עוד הרבה מה לתקן באוניברסיטאות שלנו: אחוז הפרופסוריות מן המניין בישראל עדיין נמוך מאוד (21% לפי דו"ח מצב המדע 2025 של האקדמיה הלאומית). אבל הכיוון ברור: האקדמיה היא מרחב של שוויון, שבו אישה יכולה ללמוד כל תחום, לשאול כל שאלה, ולהיבחן לפי יכולתה ולא לפי המגדר שלה.
החוק שמבקש להרחיב לימודים בהפרדה, הוא לא עניין טכני ולא עוד התאמה תרבותית. הוא נסיגה לאחור. לימודים בהפרדה הם קודם כל פגיעה בעקרון השוויון. בית המשפט שגה כשאישר תוכניות מסוימות בהפרדה בתואר ראשון כדי לאפשר השתלבות של חרדים באקדמיה. גם כשהוא ניסה להציב גבולות, למשל בדרישה לשמור על זכויות המרצות כך שנשים יוכלו ללמד גם גברים, התברר שהמציאות חזקה יותר. תוכלו לנחש כמה נשים באמת מלמדות גברים? התשובה, אפס, לא תפתיע אף אחת.
תוכניות בהפרדה אינן רק מפרידות בין גברים לנשים בתוך הכיתה, הן יוצרות מסלולים שונים. הן מסלילות נשים חרדיות למקצועות מסוימים, לעיתים קרובות טיפוליים או "נשיים" יותר, ומייצרות מציאות מזויפת שבה נדמה שאפשר לבנות אקדמיה נפרדת אך שווה. אבל אין דבר כזה. נפרד אינו שווה.
לימודים בהפרדה יוצרים השכלה לא שוויונית לנשים. השכלה שמוגדרת, ומפוקחת על ידי גברים. השכלה שמלמדת נשים לא רק חומר לימודי, אלא גם את מקומן בעולם. היא אומרת להן שיש מרחבים שהן יכולות להיכנס אליהם רק במסלולים מסוימים. אני חייתי את זה. אני יודעת כמה קשה להיכנס מאוחר אל חדר שהדלת שלו היתה סגורה בפניך במשך שנים. ואני יודעת גם כמה עוצמה יש ברגע שבו הדלת הזאת נפתחת.
לכן נורא בעיני שמדינת ישראל של 2026 במקום לפתוח דלתות, מבקשת למסד מחדש את הסגירה שלהן. במקום להבטיח גישה שווה לידע, היא מקבלת את הרעיון שיש שוויון מסוג אחד לגברים, ושוויון מסוג אחר לנשים.
אין שוויון כזה. יש רק שם חדש לאי־שוויון ישן.
