האם תם עידן תור הזהב של יהדות ארצות הברית?

מאמר מיוחד מאת אליוט אברמס – חבר מועצת המנהלים של המכון למדיניות העם היהודי ולשעבר סגן היועץ לביטחון לאומי של ארצות הברית.

מה אפשר להבין מכך שהנשיא של מדינה מסוימת מברך לא רק את ישראל אלא גם את צה”ל אחרי תקיפת האויב המסוכן ביותר שלה, אבל כעבור ימים אחדים נבחר בעיר הגדולה ביותר באותה מדינה ראש עיר מוסלמי עם היסטוריה ארוכה של דיבורים ומעשים קיצוניים נגד ישראל ואף מקבל בבחירות עשרות אלפי קולות של יהודים? האם היחסים בין ישראל לארצות הברית חזקים היום מאי פעם או שמתקפת ה־B2 פשוט משקפת את דעותיו של דונלד טראמפ? האם היהודים האמריקאים גאים בישראל ועומדים לצידה כתמיד או שתופעת זוהרן ממדאני משקפת שסעים בקהילה וסכנה גוברת מצד החברה בכללה?

השאלה האחרונה – כלומר, האם “תור הזהב” של היהודים בארצות הברית חלף ונגמר – היא שאלה שמעסיקה מאוד כרגע את הקהילה היהודית האמריקאית. האם 60–70 השנים שאחרי מלחמת העולם השנייה היו תקופת השיא בקבלה של יהודי ארצות הברית והשפעתם על החברה האמריקאית, תקופה שבה התמיכה בישראל הייתה דו־מפלגתית ואשר התאפיינה באנטישמיות הפחותה ביותר?

במדינות דמוקרטיות מערביות רבות רואים היום אנטישמיות מדאיגה: קנדה, אוסטרליה, בריטניה וצרפת הן הדוגמאות הטובות ביותר לכך (כלומר, הגרועות ביותר). נדמה היה שארצות הברית חסינה מהתפשטותה של מחלה זו, אך האם ייתכן שהיא מתחילה להישבר? והאם ימי התמיכה הרחבה בישראל הם נחלת העבר?

בהקשר הזה יש צורך במעט אובייקטיביות ופרופורציות. בשני העשורים הראשונים שלאחר מלחמת העולם השנייה הייתה בארצות הברית המון אנטישמיות בחברה הרחבה: מועדונים, מלונות, שכונות שלמות עדיין מנעו כניסה של יהודים אליהם גם בשנות השישים של המאה ה־20. אבל האנטישמיות בהחלט פחתה, והיהודים – בוול סטריט, בהוליווד, בכל ממשל נשיאותי מימי ג’ון קנדי ואילך ובכל רחבי ארצות הברית – חזו בנפילת מחסומים. גם תפיסת ישראל כמטרד, כמעמסה על צווארם של קובעי המדיניות של ארצות הברית במזרח התיכון, נמשכה עוד עשרים שנה לפחות אחרי מלחמת העולם. היא התחילה להתהפך רק אחרי הניצחון המוחץ של ישראל במלחמת ששת הימים. אם אכן היה תור זהב, הוא התקיים מן הסתם מאז 1967 ועד לסוף המאה ה־20.

האם עכשיו כל זה נגמר? כאשר משווים את הקהילה היהודית בארצות הברית לקהילות הגדולות האחרות בתפוצות, הבדל אחד ביניהן מזדקר לעין מייד: בצרפת מספר המוסלמים גדול ממספר היהודים פי 13 בערך; בבריטניה היחס הוא 1:15 בקירוב; באוסטרליה – 8:1; בקנדה – 1:5. אבל בארצות הברית מספר היהודים גדול ממספר המוסלמים כמעט פי שניים (7 מיליון לעומת 3.5 מיליון). אפילו ההערכות הנדיבות יותר של האוכלוסייה המוסלמית (4 או 4.5 מיליון) מראות שהקהילה היהודית בארצות הברית גדולה בהרבה מן הקהילה המוסלמית. נתון זה חשוב משום שכל הקהילות היהודיות הללו נמצאות במדינות דמוקרטיות שהפוליטיקה שלהן, ומדיניותן כלפי ישראל, ישקפו בסופו של דבר את רצון הבוחרים. יתרה מזו, הרתיעה מעימות עם התנהגות אנטישמית, ואפילו עם אלימות כלפי יהודים, תהיה גדולה יותר במקום שהממשלה שלו מפחדת מתגובת־נגד אלקטורלית מצד גושים גדולים של מצביעים מוסלמים.

ולא פחות חשוב, בארצות הברית יש מסורת שונה מאוד בכל הקשור ליחס ולכבוד ליהודים. בשנת 1790 כתב ג’ורג’ וושינגטון את מכתבו המפורסם ליהודי ניופורט שברוד איילנד – מכתב מדהים לזמנו, שקבע טון חדש:

"כיום אין מדובר עוד בסובלנות כאילו הייתה זו הסכמתם של אנשים ממעמד אחד לכך שבני מעמד אחר ייהנו ממימוש זכויותיהם הטבעיות, שכן, למרבה השמחה, ממשלת ארצות הברית, אשר איננה מעניקה שום אישור לגזענות ולא שום סיוע לרדיפות, רק דורשת שמי שחיים תחת הגנתה ינהגו בענווה כאזרחים טובים ויתמכו בה ככל יכולתם בכל הזדמנות. […] מי ייתן והילדים מזרע אברהם היושבים בארץ זו יוסיפו ויהיו ראויים ליהנות מרצונם הטוב של שאר התושבים וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד."

אבל היום יש מי שמחרידים את היהודים. בפיגועים קטלניים בבתי הכנסת בפיטסבורג (2018) ובקליפורניה (2019) וליד המוזיאון היהודי בוושינגטון הבירה (מאי 2025) נרצחו 18 יהודים בתוך שבע שנים. רבים אחרים סבלו מהטרדות, ובמקרה של קולורדו ביוני האחרון (2025) נכוו יהודים מבקבוק תבערה שהושלך לעברם. בארצות הברית אין בימינו ניידות משטרה או שומרים חמושים מחוץ לכנסיות, אבל אמצעי ביטחון ננקטים בכל בית כנסת בשבתות ובחגים וכן בכל כינוס קהילתי יהודי רחב היקף. יהודי ניו יורק תוהים, בהנחה שהמועמד המוסלמי הראשון אי פעם לראשות העיר מטעם המפלגה הדמוקרטית אכן יהיה ראש העיר המוסלמי הראשון, אם הם יוכלו לסמוך עליו שיילחם באנטישמיות או שמא הוא ינצל את משרתו כדי להמשיך ולחתור ל”אינתיפאדה עולמית”.

גם בימין, שבו ניכרת השפעתם של קולות כגון טאקר קרלסון, וגם בשמאל, שבו מיעוט גדול של נבחרי ציבור דמוקרטים צועקים בקולי קולות נגד ישראל ומקדמים הפגנות אלימות, האנטישמיות גלויה לעין כול כפי שלא הייתה קודם. יש רשת שלמה של אתרים והֶסכתים ימניים ואנטישמיים שלא היו קיימים לפני עשר שנים, והללו לא רק מעלים באוב את הטענות הישנות בדבר הכוח היהודי המרושע אלא גם טוענים שלנצרות אין כל שורשים יהודיים ולא שום קשר אחר ליהדות.

זאת ועוד: אחרי טבח 7 באוקטובר התברר כי רוב הקמפוסים היוקרתיים בארצות הברית מלאים וגדושים בסטודנטים, במרצים ובמנהלנים אנטישמים ברמה שזעזעה את רוב היהודים האמריקאים. רוב מוסדות התרבות הדומיננטיים בארצות הברית, ולא רק אוניברסיטאות העילית כי אם גם רוב התקשורת, המוזיאונים, חלק גדול מהוליווד, רוב השחקנים, הציירים והסופרים, הם כעת אנטי־ישראלים מרירים ואדישים לאנטישמיות.

האם אלה ההשקפות של האמריקאי הממוצע? לא, אבל הן תופסות היום מקום בולט ומשפיע שלא היה להן לפני חמישים שנה. באותם ימים, אינטלקטואלים דוגמת ויליאם פ’ באקלי סילקו מן התנועה הקונסרבטיבית אישים ידועי שם כגון פטריק ביוקנן בעווֹן אנטישמיות. היום הנשיא טראמפ מקבל בברכה את קרלסון ורבים כמוהו – מקצתם אנטישמים בגלוי – לתנועת MAGA שלו. באותם ימים היו בין רבע לשליש מן הסטודנטים באוניברסיטאות העילית יהודים, ואילו בעשורים האחרונים, בגלל תנאי הקבלה, מספרם ירד ל־10% או פחות. אין צורך לייחס את ההפחתה הזאת לאנטישמיות בלבד כדי להבין שפירוש הדבר צמצום מקומם של היהודים באליטה האמריקאית העתידית.

ועם זאת, כאשר אותם אנטישמים ושונאי ישראל מחוגי הימין הזהירו את הנשיא טראמפ שלא לתקוף באיראן, הוא התעלם מדבריהם ואפילו לגלג עליהם. יתרה מזו, סקרי דעת קהל הראו תמיכה נחרצת בתקיפה בקרב הרפובליקנים ובקרב מצביעי טראמפ. התמונה מעודדת פחות בצד הדמוקרטי, שם התמיכה בישראל ירדה פלאים (ותמיכתו של טראמפ בישראל מקשה עליה עוד יותר לגייס ידידים בקרב הדמוקרטים הצעירים).

התגברות האנטישמיות בשמאל הקיצוני ובימין הקיצוני והירידה בתמיכה בישראל בעיקר בקרב צעירי הדמוקרטים מתרחשות זה כמה עשורים, שבהם גם הקהילה היהודית האמריקאית נחלשה מכמה בחינות: שיעור הנישואים הבין־דתיים אצל היהודים הלא־אורתודוקסים הוא היום יותר מ־70%, והסטטיסטיקה מוכיחה בבירור שילדות וילדים רבים במשפחות הללו גדלים ללא זהות יהודית מוצקה. רק 28% מן הנשים והגברים היהודים הנשואים לבני או בנות זוג לא־יהודים מגדלים את ילדיהם כיהודים על פי דתם (לעומת 93% בקרב מי שנשואים ליהודים). רק 68% ממי שגדלים כיהודים או שיש להם לפחות הורה יהודי אחד מזדהים היום כיהודים, משמע הקהילה איבדה קרוב לשליש מהם. בבחינת בריאותה של הקהילה מזווית ראייה אחרת מתברר כי יש היום בארצות הברית 2.4 מיליון ילדות וילדים הגדלים בבית עם הורה יהודי אחד או שניים. מתוכם, 1.2 מיליון גדלים כיהודים לכל דבר, כלומר מחצית. נתונים אלה מבשרים על התערערות נוספת של הקהילה בעתיד (כל הנתונים לעיל נלקחו מתוך סקר מרכז המחקר פּיוּ, "Jewish Americans in 2020").

שלא במפתיע, כאשר הזהות היהודית נחלשת, נחלשת גם הקירבה לישראל. רק כמחצית (48%) מן היהודים האמריקאים עד גיל 30 אמרו בשנת 2020 כי הם מרגישים קשורים “מאוד” או “במידה מסוימת” לישראל. תוכנית “תגלית” הביאה לארץ 700,000 צעירות וצעירים יהודים מארצות הברית, אבל אפילו עם זריקת המרץ הזאת רק 45% מן הצעירים והצעירות היהודים ביקרו בישראל רק פעם אחת. רק שליש מבני ובנות 30 ומטה אמרו ב־2020 כי הדאגה לישראל היא בעיניהם חלק חיוני מיהודיותם.

לנוכח כל זה ברור שמערכת היחסים המשולשת בין ארצות הברית, הקהילה היהודית האמריקאית ומדינת ישראל נמצאת תחת לחץ רב. בקרב האמריקאים שאינם יהודים – כ־97% מן האוכלוסייה הכללית – התמיכה בישראל הולכת ופוחתת. סקר אחר סקר חושפים שהצעירות והצעירים האמריקאים תומכים בישראל פחות מהוריהם ומסביהם. בקרב הדמוקרטים מדובר בהרבה פחות. גם הצעירים האוונגליסטים תומכים בישראל פחות מהוריהם ומסביהם, ולמרבה הצער – כך גם הצעירים היהודים. אם פעם התמיכה בישראל הייתה עניין דו־מפלגתי, בעיקר בתקופות הנשיאים רייגן, קלינטון ובוש, היום זהו נושא לוויכוחים לוהטים ומפלגים. התמיכה העצומה שמפגין הנשיא טראמפ היא נפלאה, אבל היא גם אישית, ולא בטוח שהיא תעבור לממשלים שיבואו אחריו.

מה אפשר לעשות? המאבק באנטישמיות הוא הכרחי, אבל הוא גם מלכודת. בכל פעם שאנשים עוברים על החוק (למשל, החוקים שאוסרים על אלימות או על חבישת מסכות פנים בהפגנות או על השחתת בתי כנסת), חשוב שהעבריינים ייעצרו, יועמדו לדין וייענשו. אכיפת החוקים תמנע את ביצוע הפעולות הללו. לחלופין אפשר שהן ייעשו תכופות יותר, ואז היהודים יצטרכו לדרוש שיטור הולם ותקיף יותר. באוניברסיטאות יש להקפיד שהנהלים האוסרים על דיבורים אנטישמיים ועל הפגנות המונעות מסטודנטים לנוע בחופשיות ברחבי הקמפוס יובילו להשעיית הסטודנטים, וגם אנשי הסגל, שמפירים את אותם נהלים. כעת ברור שבקמפוסים רבים, אנשי המינהלה (בייחוד בתוכניות DEI – גיוון, שוויון והכלה; Diversity, Equity, and Inclusion), אבל גם בדרגים הגבוהים יותר של הבירוקרטיה האקדמית, לא עשו דבר כדי להגן על סטודנטים יהודים ולהעניש מבצעי פעולות אנטישמיות. חשוב שיהודים יצטרפו לממשל הפדרלי ולשלטון המקומי בסביבות מגוריהם בדרישה לשנות את המצב הזה.

חשוב גם שיהודים יהיו מעורבים במערכת הפוליטית האמריקאית על מנת לסייע לידידיהם להיאבק באויבים שלהם. ההחלטה של שדולת איפא”ק מ־2021 להקים ועדות פעולה פוליטיות שיתמכו במישרין במועמדים פרו־ישראלים משתי המפלגות הייתה צעד הכרחי. ליהודי ארצות הברית יש חברים וגם אויבים, ומערכות התגמול והענישה האמריקאיות חיוניות להגנה על מי שהם עדיין מיעוט של פחות מ־3% מן האוכלוסייה.

ואולם היהודים אינם יכולים לרפא את האנטישמיות. המשימה העיקרית של יהדות ארצות הברית לא צריכה להיות להילחם במו ידיהם במעשים אנטישמיים, ואף לא לנסות לדבר על ליבם של האנטישמים ולשנות את דעתם, ואפילו לא להיכנס לפוליטיקה, עם כל החשיבות של כל אלה. המשימה העיקרית חייבת להיות חיזוק הקהילה שלנו על ידי חיזוק הזהות היהודית של ילדינו, הרחבת הידע שלהם על ההיסטוריה היהודית, הדת והמסורת והגברת הקשר שלהם לישראל. הקהילות היהודיות עושות הרבה להשגת היעדים הללו, אבל מה שהן עושות רחוק מלהיות מספיק. בכתבה על 12 התורמים הגדולים בארצות הברית בעיתון המקוּון “זמן ישראל” (The Times of Israel) דוּוח כי “מה שבולט בעניין הפילנתרופים היהודים הללו הוא שכמעט איש מהם אינו מתמקד בנתינה לקהילה היהודית”. בעקבות מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר התחיל ארגון הצדקה “Jewish Future Promise” (“הבטחת העתיד היהודי”) להחתים יהודים על התחייבות לייחד לפחות 50% מתרומותיהם למטרות יהודיות וישראליות. זהו מיזם חיוני מאין כמותו. ליהודי ארצות הברית יש היום נושאים חשובים יותר לדאוג להם מאשר התזמורת הסימפונית בעירם.

העניין הזה לא מאוד מסובך. יש היום שפע של נתונים שמראים כי חינוך יהודי מקיף ורציני יותר, שהייה במחנה קיץ יהודי ובתוכניות חווייתיות אחרות וכן ביקור בישראל (החל בביקור קצר וכלה בתוכניות קיץ, בשנת לימודים בישראל לפני או אחרי הקולג’ ובמגוון תוכניות התמחות) מחזקים להפליא את הזהות ואת המחויבות היהודית. גורלה של הקהילה היהודית האמריקאית אינו נתון להחלטתם של האנטישמים אלא נמצא בידיהם של היהודים האמריקאים.

ומה בדבר גורלה של ישראל, לפחות מבחינת ההשפעה של מדיניות ארצות הברית? כאן עליית האנטישמיות גם בימין וגם בשמאל מציבה אתגרים רבים יותר ויותר, וכמוה גם התפשטות הגישה הבדלנית למחצה בנוגע ליחסה של ארצות הברית לעולם. טראמפ עצמו – כפי שהוא עצמו הוכיח פעם נוספת בתקיפת תוכנית הגרעין האיראנית – איננו בדלן, אבל רבים מתומכיו כן. הממשל שלו מלא באנשים מהמלכ”רים ומצוותי החשיבה הבדלניים שמממנים אילי ההון צ’רלס קוך וג’ורג’ סורוס ובאסטרטגים הסבורים שהבעיה הרצינית היחידה של ארצות הברית במאה ה־21 היא סין, עד כדי כך שהקצאת משאבים למזרח התיכון היא בזבוז בעיניהם. יתר על כן, הנשיא עצמו ורבים בסביבתו אימצו גישה עסקית לחלוטין בענייני מדיניות החוץ של ארצות הברית, ובגישה הזאת אין מייחסים ערך רב לא לבעלי ברית ולא לאידאלים. כל מה שחשוב הוא מה המדינה האחרת יכולה לעשות בשביל ארצות הברית במונחים חומריים, עסקיים וכספיים. זה כשלעצמו מדאיג, אבל כשרואים דמוקרטים שנחשבו תמיד לאנשי מרכז תוקפים את ישראל, כמו למשל הסנטורים כריס ון הולן, טים קיין וקורי בוּקר, פירוש הדבר שההתרחקות מן המדינה היהודית מקובלת כעת בקרב האליטה הפוליטית, ובייחוד במפלגה הדמוקרטית.

האם ההתקפות על ה”ציונות”, ההשמצות הלא הוגנות של ישראל והפחד מאנטישמיות יביאו להיחלשות רצופה ומתמדת של התמיכה בקרב יהודי ארצות הברית? אני סבור שלא כך יקרה. אפילו יהודים שזהותם היהודית חלשה ואשר קשריהם עם הקהילה היהודית רופפים מבינים את הסכנה שבהתפשטות האנטישמיות ויודעים לזהות מתי ישראל מקבלת יחס לא הוגן. ייתכן מאוד שהמאמצים להפוך את המילה “ציוני” למין קללה מאז 7 באוקטובר 2023 דווקא חיזקו בקרב היהודים האמריקאים את התחושה שהתמיכה בציונות היא חלק בלתי נפרד מיהודיותם. יתר על כן, סוג האנטישמיות שנעשה כה גלוי לעין בקמפוסים רבים מדי הוא תזכורת ליהודים שהזהות היהודית המוחלשת שלהם או של ילדיהם לא ממש תגן עליהם מפני המפגינים, המנהלנים או המרצים שתוקפים את כל היהודים וכל תמיכה בישראל.

אלא שלא זו הבעיה. הסכנה האמיתית היא שכל שינוי משמעותי שיתרחש לאורך זמן בדמוגרפיה האמריקאית יותיר את הקהילה היהודית קטנה יותר ומשפיעה פחות על הפוליטיקה בארצות הברית. ולא זו בלבד אלא שהנוצרים האמריקאים עשויים להתחיל להמעיט בערכו של החוב הדתי שלהם ליהדות ובתמיכתם במדינה היהודית ותחת זאת יאמצו גרסה מודרנית של מרקיוניזם (זרם נוצרי קדום) השואף לנתק את הקשר התאולוגי וההיסטורי בין שתי הדתות.

אלה כמובן בעיות ארוכות טווח. לא מדובר בהתפתחויות של שנה אחת, של קדנציה נשיאותית אחת או של עשור אחד. אבל הכול מצביע על כך שהקהילה היהודית בארצות הברית חייבת לעשות הרבה יותר מאשר להפקיד שומרים על שערי בתי הכנסת. השומרים נחוצים, אבל חיוני יותר לנקוט פעולות שישמרו על הזהות היהודית של ילדינו. למרבה הצער, התרחבות ממשית של האנטישמיות התוקפנית עשויה אולי לשרת מטרה זו, אבל אני סבור שלא זה מה שיקרה בארצות הברית. שחיקה מתמשכת של הזהות היהודית ושל קשרי ארצות הברית וישראל סבירה הרבה יותר מקרע דרמטי כלשהו.

אם כך, אחזור לשאלה שפתחתי בה: האם תור הזהב חלף הלך לו? נראה שהתקופה שבה האנטישמיות לא הייתה קיימת בשטח ושתי המפלגות הפוליטיות תמכו תמיכה איתנה בישראל אכן עברה מן העולם. אבל זו הייתה גם התקופה שבה הזהות היהודית נשחקה, הנישואים הבין־דתיים התרבו מאוד, הקהילה היהודית איבדה הרבה מנכסיה, ורוב האוניברסיטאות ומוסדות התרבות היוקרתיים הפכו לאט לאט לחממות של פעילות אנטישמית ואנטי־ישראלית. לא בדיוק תור זהב… בשנים הבאות ייתקלו היהודים האמריקאים בחיכוכים רבים יותר בנושא יחסי ארצות הברית וישראל ומקומם שלהם בחברה האמריקאית. מה שנראה במשך זמן מה טבעי ומקובל ללא עוררין יחייב עכשיו מאבק. החדשות הטובות הן שליהודים יש הרבה בעלי ברית במאבק הזה ואפשר לנצח בו. “המיוחדוּת האמריקאית” עדיין קיימת, והיא מציעה ליהודים ולישראל הזדמנויות שבקושי קיימות במדינות רבות אחרות. אבל למיוחדות יש גבולות, דרגות ואויבים. מה שהיהודים האמריקאים ראו בו מובן מאליו במשך שנות דור יחייב עתה חשיבה רעננה, מאמצים מחודשים וידידים טובים.