התמונה הגיאופוליטית

טבח 7 באוקטובר ביישובי עוטף עזה, כמעט שנתיים אחרי, ממשיך להטיל צל כבד על מצבה הביטחוני והאסטרטגי של ישראל. ההתפתחויות, שתחילתן במתקפת הטרור הרצחנית של חמאס, טלטלו את ישראל ואת המזרח התיכון כולו. הן הובילו לשרשרת אירועים דרמטית שכללה מלחמה ישירה ראשונה בין ישראל לבין איראן, פגיעה קשה ישראלית־אמריקאית בתוכנית הגרעין האיראנית והנחלת תבוסה צבאית מהדהדת לחיזבאללה בלבנון. הדברים גם הובילו בעקיפין להתמוטטות משטר אסד בסוריה, כמעט 14 שנים לאחר תחילת מלחמת האזרחים שם.

מערך כוחות אזורי חדש הולך ונרקם בימים אלה. אין ספק שהציר השיעי הרדיקלי, שהובילה איראן, איבד ממעמדו. לפי שעה לא מדובר בהכרעה מוחלטת, וגם אין סימנים להתמוטטות המשטר בטהרן חרף המכה המפתיעה והחריפה שספג. גם המהלך המשלים שמנהיגי ארצות הברית וישראל ציפו לו – הידוק הברית האסטרטגית בין ישראל לבין כמה מדינות סוניות שמרניות, ובראשן סעודיה – עדיין לא התממש. שינוי אחד מובהק כבר התחולל במדיניות: בניגוד לעבר, ישראל אינה ממתינה כשמתפתחת סכנה בסמוך לגבולה אלא תוקפת כמעט מייד ומבהירה שהיא לא תשלים עם האיום החדש. סימנים להתנהלות זו נראו בשנה החולפת בגבול סוריה ולבנון דווקא אחרי הפסקת האש שהוכרזה מול חיזבאללה ואחרי חילופי השלטון בדמשק.

אבל מה שמשמעותי לא פחות הוא שפרשת עזה נותרה לא פתורה. נכון לכתיבת שורות אלה, באוגוסט 2025, ישראל לא השיגה את שתי המטרות המוצהרות הראשונות של המלחמה בעזה: החזרת כל החטופים והחללים ממתקפת 7 באוקטובר ומיטוט שלטון חמאס ברצועה. המלחמה המדממת בעזה, הארוכה בתולדות ישראל, מעוררת מחלוקת עזה בחברה הישראלית וביקורת גוברת על תפקודה ועמדותיה של הממשלה. העיכוב המתמשך בהחזרת החטופים פוער פצע חברתי פנימי ומגביר את הביקורת על מדיניותה של הממשלה, ואילו הכוח הרב שישראל מפעילה, בד בבד עם הרג אדיר ממדים של אזרחים וגרימת אסון הומניטרי נרחב ברצועה, הכניס אותה למצב של בידוד בינלאומי חסר תקדים.

אחרי ההצלחה באיראן ניסה ראש הממשלה בנימין נתניהו לקבע נרטיב חדש. לטענתו כיום, כבר בימים הראשונים אחרי הטבח הוא הבטיח לבסס בעקבותיו סדר אזורי שיגבש מזרח תיכון חדש (דברים מעין אלה אכן נאמרו, לפי הודעה רשמית של לשכתו, בשיחת טלפון עם ראשי רשויות מקומיות בדרום הארץ מעט לאחר פתיחת המלחמה). מה שקרה בהמשך היה, לכאורה, חלק ממהלך אסטרטגי מתוכנן היטב. נתניהו פירק את המערך שהוקם מולו, חתיכה אחר חתיכה, כשכל ניצחון וכל הישג (חמאס-חיזבאללה-סוריה-איראן) הוא חלק מתוכנית מתוחכמת שמטרתה הבסה מוחלטת של האויב ויצירת מציאות אזורית חדשה. ואולם למרות ההצלחות, הטיעון של נתניהו לא קנה לו תומכים רבים.

פוליטית, הממשלה שרדה את השנה השנייה לאסון, בניגוד לרבות מן התחזיות המוקדמות. זה קרה למרות חוסר הפופולריות הניכר של נתניהו וסיעות הקואליציה ועל אף העובדה שרוב מכריע של הסקרים הצביע בהדרגה על כך שרוב גדול מאוד בקרב הציבור חולק על עמדותיהם בשלוש סוגיות מפתח: החזרת כל החטופים, סיום המלחמה והקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. אלא שלפעמים נראֶה שנתניהו נקט גישה של “כל האמצעים כשרים” והכפיף את כל שיקוליו בניהול המלחמה למטרה אחת ראשית: המשך הישרדותו בשלטון וקיום הבחירות הבאות לכנסת במועד סמוך ככל האפשר למועדן המתוכנן, אוקטובר 2026. במסגרת זו הוא קיבל את דרישת שתי סיעות הימין הקיצוני בממשלה, הציונות הדתית ועוצמה יהודית, לחזור ללחימה לאחר סיום שלב א’ של עסקת החטופים שנחתמה בינואר 2025. והוא גם נמנע, למשך כל תקופת המלחמה, מלקיים דיון ממשי בשאלת “היום שאחרי” ברצועה ובגדה המערבית מחשש שהדבר יביא למשבר עם שותפיו מימין, משום שמדינות ערב מתנות כל הסדר כזה במתן תפקיד מרכזי לרשות הפלסטינית ברצועה.

לעומת כל אלו, השנה חל שיפור ממשי מבחינתה של הממשלה בסוגיה בינלאומית אחת – היחסים עם ארצות הברית. ירח הדבש בין נתניהו לטראמפ התחדש עם בחירתו של דונלד טראמפ לכהונה שנייה כנשיא ארצות הברית, לאחר ארבע שנות הפסקה. לאורך 15 וחצי החודשים הראשונים של המלחמה, עם ג’ו ביידן כנשיא האמריקאי, נתניהו התקשה מאוד. ביידן אומנם הביע תמיכה פומבית בישראל, הזדעזע מהטבח בעוטף ומיהר להעביר לישראל סיוע ביטחוני ניכר ולאיים על איראן שלא תתערב (נאום ה־!Don’t המפורסם באמצע אוקטובר 2023), אבל ככל שהתארכה המלחמה העמיקו חילוקי הדעות בין שני האישים. נתניהו התעלם מדרישת הנשיא שלא לכבוש את רפיח במאי 2024, והממשל האמריקאי הגיב בהטלת אמברגו דה־פקטו על אספקת חימוש אווירי כבד לחיל האוויר הישראלי וכן על מכירת דחפורים גדולים מתוצרת “קטרפילר” (D9) לצה”ל, בנימוק שאלה מביאים להרס בתים לא פרופורציונלי. נתניהו לא הסתיר שהוא מחכה לניצחונו של ידידו טראמפ.

היחסים בין השניים הם לא בהכרח נטולי מחלוקות, וטראמפ אילץ את נתניהו להסכים לעסקת החטופים השנייה בינואר האחרון. עם זאת, הוא העניק לראש הממשלה תמיכה ניכרת בכל צומתי ההחלטה בשאלות של עזה, סוריה והחטופים. והוא גם נתן לנתניהו את הפרס הגדול ביותר מבחינתו של ראש הממשלה – סלילת הדרך להפצצה באיראן והצטרפות אמריקאית למתקפה בהמשך. בעולם שאיבד חלק ניכר מן האיזונים הפנימיים שלו, על רקע שיבת טראמפ, ראש ממשלת ישראל נתפס כמי שיש לו קו ישיר לבית הלבן ויכולת חריגה לגייס לצידו את הנשיא, לפחות עד למשבר הבא. מציאות זו משדרגת במקצת את מעמדה הרעוע של ישראל בעולם, וגם במזרח התיכון, שבו מנהיגים מייחסים חשיבות עצומה לסוגיית התמיכה האמריקאית.

המלחמה בעזה

ביולי 2024 נהרגו 12 ילדים בעיירה הדרוזית מג’דל שמס ברמת הגולן מירי רקטה של חיזבאללה. הירי, שכנראה כוון למוצב החרמון הסמוך, התברר כטעות קולוסלית של הארגון השיעי. התקרית הקשה והתגובה הציבורית הנסערת בעקבותיה הכריעו את המחלוקת שנמשכה חודשים בין נתניהו לבין שר הביטחון יואב גלנט והרמטכ”ל הרצי הלוי (השניים הודחו מאז בידי נתניהו, בעיקר בגלל סירובם להעביר את חוק הגיוס במתכונת שדרש) ובכירי צה”ל. מאז החודשים אפריל ומאי 2024 ביקשו גלנט וצה”ל לסכם את המערכה בעזה, להגיע לעסקת חטופים כוללת ולהעביר את המאמץ הצבאי ללבנון. נתניהו התנגד ואכף את דעתו. במאי הוא גם הורה על כניסת צה”ל לרפיח, חרף המחלוקת עם האמריקאים.

נפילת הרקטה הקטלנית בגולן שינתה באחת את סדר העדיפויות של המלחמה. הקבינט הוסיף את הניצחון על חיזבאללה בלבנון ואת שיפור המצב הביטחוני לאורך הגבול הצפוני לרשימת מטרות המלחמה. צה”ל העביר בהדרגה את כובד המשקל של פעילותו לזירה הצפונית כזירה המרכזית, ועזה הפכה שוב לזירה המשנית. הדבר התבטא בהעברת רוב הפעילות הצבאית, ובהמשך גם בהעברת חלק ניכר מחטיבות החוד, בסדיר ובמילואים, מהרצועה לגבול לבנון ואחר כך פנימה, לתוך השטח הלבנוני.

ברצועה נותרו בעיקר חטיבות מילואים, בסדר כוחות קטן יותר, והיקף הפעילות הצבאית הצטמצם. זו התמקדה בניסיונות לפגוע בתשתיות של ייצור אמצעי לחימה ובמערכים הגנתיים (מנהרות ובונקרים) של חמאס ברחבי הרצועה. חמאס עצמו חדל אחרי כיבוש רפיח לפעול במסגרות גדודיות וחטיבתיות של צבא טרור ועבר לתפקד במתכונת של רשת של ארגוני גרילה מקומיים, שהנהגתה הבכירה נחלשה בשל התנהלותה. את מקומם של אלפי הפעילים שנהרגו (צה”ל מעריך את מספרם בכ־20 אלף) תפסו עד מהרה צעירים, בני 16–18 ברובם, שעברו הכשרה בסיסית בהפעלת נשק ונשלחו לזנב בכוחות הישראליים באמצעות פיגועי צליפה, ירי רקטות אר־פי־ג’י מטווח קרוב והנחת מטעני חבלה. חלק מהמטענים הורכבו מנפלים של פצצות ישראליות שהטיל חיל האוויר ולא התפוצצו בשטח. פעולות הגרילה הקטנות הללו הצליחו, בעקביות, להפיל חללים בקרב יחידות צה”ל, שבמקרים רבים נתפסו כשהן נייחות וחושפות את עצמן לפגיעה. השחיקה עקב הפעילות הממושכת של כוחות סדיר ומילואים – זו כבר המערכה הארוכה בתולדות צה”ל – גרמה למספר גדול יחסית של תאונות מבצעיות קטלניות, שבהן נהרגו ונפצעו חיילים רבים.

אף שההתנגדות הפלסטינית באזור רפיח קרסה בהדרגה, צה”ל המשיך בפעילותו שם, בעיקר בניסיון למצוא את מנהיג חמאס ברצועה, יחיא סינוואר, שהיה חשד מודיעיני סביר שהוא מצא מחסה באזור. כוח מבית הספר למ”כים של צה”ל אכן נתקל בו לבסוף באוקטובר 2024, במקרה, בציר פילדלפי שעל גבול מצרים ברפיח. בפעולות התנקשות ממוקדות נהרגו גם שני הבכירים האחרים בזרוע הצבאית, אחיו מוחמד סינוואר והטרוריסט הוותיק מוחמד דף. אבל עוד קודם לכן, בסוף אוגוסט, אירעה תקרית טראגית באותו אזור. לאחר שורת מבצעים שבהם הצליחו צה”ל והימ”מ לשחרר חטופים משבי חמאס, הקשיח הארגון במידה רבה את ההנחיות לשומרי החטופים והורה לרצוח אותם בכל מקרה שעולה חשד שמתחיל מבצע חילוץ בקרבתם. שישה חטופים, ששימשו כנראה במשך תקופה ארוכה בעל כורחם כ”מגן אנושי” לבכירי חמאס, נרצחו בדם קר בידי שומריהם זמן קצר לאחר שנשמעה תנועת כוחות צה”ל מעל המנהרה שבה הוחזקו.

גופותיהם של השישה נמצאו למחרת בידי כוח צה”ל, והאירוע עורר סערה ציבורית גדולה. הפגנות נרחבות, ספונטניות, יצאו לרחובות לאחר חודשים שבהם דעכה פעילות התנועה שדרשה לסכם במהירות עסקת חטופים. כאן נקלע נתניהו למצוקה: הוא התנגד לעסקה בתנאים שדרש חמאס וביקש להימנע מסיום המלחמה לנוכח החשש מהתפרקות הקואליציה שלו. זה היה הרקע להדלפת מסמכים מסווגים שבהם היו מעורבים כמה מאנשי לשכתו. המסמכים, שהסתמכו על מודיעין שהשיג אמ”ן על פעילות חמאס, הודלפו לעיתון הגרמני “בילד”, ומטרתם הייתה להראות כי חמאס הוא שמעכב במתכוון את השגת ההסכם ושואב מוטיבציה מהלחצים שמשפחות החטופים מפעילות למען שחרורם בעזרת מטה המחאה. הפרסום התקבל בחוסר אמון בתקשורת הישראלית, שחשפה את מעורבותה של לשכת ראש הממשלה בפרשה. בהמשך נפתחה חקירת שב”כ ומשטרה, וזו הביאה למעצרם של שניים מדוברי נתניהו. נגד אחד מהם כבר הוגש כתב אישום.

פרשה זו קשורה גם להסתעפות אחרת שסיבכה את נתניהו ואנשיו. התברר כי לפחות שלושה מהדוברים שלו היו קשורים בקשרים עסקיים ענפים עם קטאר, כמה מהם תוך כדי המלחמה. אף שקטאר אינה מוגדרת מדינת אויב והיא גם מתווכת במגעים לעסקה, השלטון בדוחה לא פופולרי עד מאוד בציבור הישראלי לנוכח הפרטים שהתגלו על מעורבותו בסיוע כספי נרחב לחמאס, שהשתמש בכסף גם לצורכי טרור. החקירה בפרשה זו עודנה מתנהלת, ועם זאת היא תרמה לתחושת הספקנות הגדולה בקרב הציבור הישראלי באשר להתנהלותו של נתניהו ועוררה ביקורת קשה על סביבתו, שעל פי החשד הוסיפה לקבל כספים מקטאר בתקופה שבה נטען כי כסף קטארי שימש בעקיפין לרצח ישראלים.

ובכל זאת נתניהו המשיך להתעקש שלא להגיע להסכם סופי על החזרת החטופים, חרף ההצעות השונות שהגישו המתווכות – ארצות הברית, מצרים וקטאר. הנסיבות השתנו רק לאחר ניצחונו של טראמפ במערכת הבחירות לנשיאוּת בתחילת נובמבר 2024. הנשיא הנכנס שמר על תיאום עם הממשל היוצא בעניין חשוב אחד – החזרת החטופים. הוא הרבה להתבטא בדבר הצורך הדחוף לשים קץ לסאגת החטופים והביע הזדהות פומבית עם סבלם. טראמפ אף מינה את מקורבו סטיב ויטקוף לשליחו המיוחד לסוגיה זו (בהמשך ביקש מוויטקוף לתווך גם בעניין הגרעין האיראני, המלחמה בין רוסיה לאוקראינה ושלל עניינים נוספים).

בזמן שנתניהו עיכב פעם אחר פעם את המגעים, הוא הצליח לשכנע את ממשל ביידן להוציא לו “תעודת כשרות”, שהטילה את האחריות לדחיות על חמאס, בניגוד לדעתם המקצועית של רוב אנשי צוות המשא ומתן הישראלי, עובדי קהילת המודיעין. באותם חודשים, מספטמבר 2024 ועד לינואר 2025, הלחימה נמשכה בעיקר בצפון הרצועה. צה”ל פעל בכוחות גדולים באזור ג’באליה, בית חאנון ובית להאיה והותיר שם הרס רב. האוכלוסייה האזרחית הפלסטינית נמלטה ברובה.

טראמפ התנהל אחרת מביידן. ויטקוף נשלח לדוחא כדי לסייע לאנשי ביידן לסגור הסכם ואז כפה על נתניהו פגישה בשבת בירושלים, שבה דחק בו לחתום על הסכם, ערב השבעת טראמפ. בחודשיים הבאים החזיר חמאס לישראל שלושים חטופים חיים, מהם שניים שהוחזקו בידיו במשך כעשר שנים ועוד שמונה גופות חללים. הפלסטינים קיבלו בתמורה מאות אסירים ביטחוניים, בהם עשרות שהיו שפוטים למאסרי עולם. צה”ל נסוג מחלקים מהשטחים ברצועה שבהם החזיק, בהתאם להסכם.

ואולם ב־18 במרץ 2025 החליט נתניהו לחזור למלחמה ולהפר את הפסקת האש. לשם כך הוא נתלה בהפרות מצד חמאס באשר לקצב ולאופי היישום של ההסכם. המתקפה הישראלית החלה בתקיפות אוויריות מסיביות שבהן נהרגו כ־400 פלסטינים, מרביתם אזרחים. בקרב ההרוגים היו ממלאי תפקידים בכירים בזרוע הפוליטית של חמאס. המבצע, שבהמשך התגלגל למבצע צבאי חדש בשם “מרכבות גדעון”, הפעיל לחץ צבאי כבד על חמאס והביא לכיבוש ישראלי של יותר מ־70% משטח הרצועה. עקב כך נדחקה האוכלוסייה הפלסטינית לשלוש מובלעות: בעיר עזה, במחנות הפליטים במרכז הרצועה ובאזור המואסי בחופה הדרומי של הרצועה. במאי 2025 נקטה ישראל מהלך נוסף: היא עצרה את העברת הסיוע ההומניטרי לרצועה באמצעות האו”ם וסוכנויות בינלאומיות שונות והעבירה את הפיקוח עליו לקרן אמריקאית־ישראלית בנימוק שבשיטה הקודמת השתלט חמאס על חלק מן הסחורה ומכר אותה ברווח.

ההחלטה התבררה כקטסטרופלית. בין אמצע מרץ לסוף יולי נהרגו ברצועה 50 חיילי צה”ל ומאות נפצעו. מספר ההרוגים הפלסטינים עלה ליותר מ־60 אלף לפי חמאס, וצה”ל גרם הרס עצום לבניינים בכל רחבי הרצועה. ואולי חמור יותר – לקראת סוף יולי התפתח ברצועה אסון הומניטרי חריף יותר, אגב האשמות בינלאומיות גוברות והולכות על כך שישראל גורמת להרעבה מכוונת של התושבים. קרן הסיוע הבינלאומית התקשתה להשתלט על הפרויקט הגדול. התברר כי היקף הסיוע שהוכנס לא תאם את הצרכים וכי הכאוס סביב תחנות החלוקה מנע מאזרחים רבים לקבל את המזון הנחוץ להם. בנוסף, בתקריות רבות ירו חיילי צה”ל והרגו אזרחים שבאו להצטייד במזון. בסוף יולי, תחת לחץ בינלאומי, נאלץ נתניהו להפוך את מדיניותו: ישראל אפשרה לאו”ם לחזור ולהעביר מזון, פתחה מסדרונות לתנועת משאיות סיוע, הכריזה על הפוגות הומניטריות להעברת סיוע ואף הצניחה לראשונה בעצמה מזון.

המפולת המדינית לא איחרה לבוא. צרפת הייתה הראשונה שהודיעה על כוונתה להכיר במדינה פלסטינית, ומייד בעקבותיה הצטרפו עוד מדינות, ובכללן בריטניה וקנדה. השילוב של קמפיין ההרעבה המוצלח שחמאס הוביל עם המשך הלחימה בעזה ללא אופק מדיני גרם לישראל נזק אדיר בזירה הבינלאומית.

בתחילת אוגוסט עמדה שוב ישראל לפני אותה דילמה שהעסיקה אותה כמה פעמים לאורך המלחמה: האם להתקדם מכאן באמצעות עסקת חטופים, למרות הסיכונים הפוליטיים לנתניהו והחשש שבלי הכרעת חמאס נשאר סיכון מסוים לתושבי העוטף, או להמשיך לנסות להכריע את חמאס גם במחירים הקשים שעלולים להתלוות לכך: אובדן הסיכוי לחילוץ חטופים חיים, הרוגים נוספים בקרב חיילי צה”ל, הקמה מחדש של ממשל צבאי בכל שטחי הרצועה והבידוד הבינלאומי החמור שעלול להתלוות לכל זה.

האתגר העיקרי נשאר שאלת ״היום שאחרי״. כאשר כ־70% מרצועת עזה הרוסים, יש אי־בהירות רבה סביב יכולת השיקום שלה, ונדרש תהליך שיקום ובנייה מחדש בקנה מידה עצום. לאורך כל המלחמה, ישראל נמנעה מלפרושׂ או להבהיר את תוכניות “היום שאחרי” הפוליטיות שהתגבשו, ברובן, בבירות ערביות ובבית הלבן. טראמפ הציג באופן דרמטי את תוכנית “ריביירת עזה”, אך זו מעולם לא המריאה אל מעבר להצהרות, אף שהתקבלה בהתלהבות בקרב גורמים קיצוניים בקואליציה הישראלית.

שלושת התרחישים העיקריים בישראל ליום שאחרי הם אלה:

המשך השליטה של צה”ל בעזה, לא רק מבחינה צבאית אלא גם באזרחות. מצב כזה יאפשר שליטה אזרחית הדוקה על כל מה שקשור בשיקום וימנע מחמאס את היכולת לבנות את עצמו מחדש.

השקעה במיליציות מקומיות בעזה שיכולות לשמש משקל נגד לחמאס. אחת המיליציות האלה, אבו שבאב, מוצגת ככוח פוטנציאלי שיכול להתעמת עם חמאס ולמנוע ממנו להשתלט על אזורים שבשליטתה. ישראל פועלת מול הקבוצה הזו, שעיקר פעילותה באזור רפיח, ואף דוּוח שהיא סיפקה לה ציוד ואמל”ח. מדובר בתוכנית קצרת רואי שספק אם תוכל לשמש עוגן ליציבות בעזה המדממת.

הקמה של גוף שלטוני חדש בעזה בראשות טכנוקרטים ואנשי הרשות הפלסטינית בד בבד עם שימור חופש הפעולה המבצעי של צה”ל, בדומה להתנהלות כיום בגדה המערבית: ישראל אינה אחראית לניהול האזרחי של אזורי A ו־B, אך היא פועלת צבאית כאשר היא רואה צורך לעשות זאת. בעזה אפשר ליישם מודל דומה. אלא שהבעיה היא שהתוכנית הזאת, שזוכה לתמיכה בקרב שותפותיה הערביות של ישראל, אינה מקובלת על שותפיו הקואליציוניים של נתניהו, המסרבים לאפשר לרשות הפלסטינית כל דריסת רגל בעזה בעתיד.

המלחמה בלבנון

ישראל הגיבה בשני מהלכים להרג הילדים ביישוב מג’דל שמס שברמת הגולן: התנקשות בביירות בחיי פואד שוקר (המכונה חאג’ מוחסן), יועצו הצבאי הראשי של נסראללה, והתנקשות נוספת, באותו לילה, בחייו של איסמעיל הנייה, ראש הלשכה המדינית של חמאס, בעת ששהה בבית הארחה של המשטר בטהרן. המשך המלחמה דמה לקילוף סבלני של שכבות מיכולתו של חיזבאללה, בהגנה ובהתקפה. ישראל הסלימה בהדרגה את מהלכיה, אבל עשתה זאת בזהירות יחסית ובמקרה זה גם בלא התרברבויות מיותרות. המזכ”ל נסראללה, שנחשב בעיני איראן ושותפיו לציר הרדיקלי ולמומחה המוביל בכל מה שקשור למדיניות ישראל ולחברה הישראלית, שגה הפעם לחלוטין בקריאת התמונה. אף שהיו בקרב אנשיו שהזהירו אותו כי עליו לפעול ביתר תקיפות ולשגר מטחי טילים כבדים לעבר גוש דן, הוא המשיך “להתכתב” עם ישראל באמצעות מטחים מדודים, במדיניות שכונתה באמ”ן “שיטת המשוואות”.

במקרה זה, חיזבאללה התנהל בדיוק כמו שאויביו הישראלים רצו שיתנהל. חילופי התגובות המדודות אפשרו לחיל האוויר הישראלי להסלים בהדרגה את תקיפותיו ולהוציא מתפקוד עוד ועוד מערכים של חיזבאללה. סדרת מכות שהונחתו על הארגון במהלך חודש ספטמבר 2024 הביאו עליו את תבוסתו הסופית, לפחות במלחמה הנוכחית. באמצע אותו חודש הפעילו המוסד וצה”ל את מבצע הביפרים – פיצוץ מתואם של אלפי זימוניות שהחזיקו ברשותם פעילי חיזבאללה, לאחר שהארגון רכש אותן במבצע “עוקץ” מתוחכם של המוסד. עשרות פעילים נהרגו ואלפים נפצעו, אבל המשמעות העיקרית היתה מורלית: חיזבאללה נתפס מופתע ולא מוכן, ובתקשורת העולמית התפעלו מן התחכום והקטלניות של המבצע הישראלי, במעין היפוך לתגובות לטבח 7 באוקטובר שנה קודם לכן.

נסראללה עצמו שקע בדכדוך עמוק, התבצר בעמדותיו ונמנע מלנקוט יוזמה. הוא דבק בתגובות מדודות, בעוד ישראל מהדקת את הטבעת סביבו והורגת בכירים רבים, ובהם עלי קארקי, איברהים עקיל וכל צמרת כוח הקומנדו של הארגון רדואן. נסראללה עצמו מת בעודו מחבק, מטפורית, את המשוואות שלו. בסוף ספטמבר פגעו פצצות ישראליות בבונקר שבו הסתתר מתחת לדאחיה, ברובע השיעי של ביירות, בלי שחיזבאללה הצליח להוציא לפועל תגובה משמעותית בתל אביב. ימים אחדים לאחר מכן פלשו כוחות קרקע גדולים של צה”ל לדרום לבנון. חיזבאללה התקשה להשיב מלחמה. בשלב זה כבר נפגעו בין 60% ל־70% ממערכי האש של הארגון – טילים לטווח בינוני, רקטות לטווח קצר, כטב”מים ומערכי הגנה אווירית – וההנהגה החדשה בראשות סגנו האפרורי של נסראללה, השייח’ נעים קאסם, התקשתה להשיב מלחמה. רק כ־10% מאנשי המילואים של חיזבאללה התייצבו ללחימה. רובם, אף שנקראו, הבינו כי פניו של הארגון לכישלון צבאי ונמנעו מלהשתתף.

עד סוף אוקטובר צה”ל כבר טיהר את רוב שטחה של דרום לבנון, מדרום לנהר הליטאני. אנשי חיזבאללה נטשו אותו וכך גם האוכלוסייה. כוחות קרקע ישראליים חשפו ופוצצו בונקרים, מנהרות, אמצעי לחימה ופסי ייצור של נשק. במלחמה כולה בחזית לבנון נהרגו 84 חיילי צה”ל ו־46 אזרחים ישראלים ויותר מ־5,150 לבנונים, מהם כ־4,000 פעילי חיזבאללה (להערכת צה”ל). עוד כ־9,000 מאנשי הארגון נפצעו. המודיעין הישראלי מעריך כי יותר משליש מהכוח הסדיר של חיזבאללה הוצא מכלל פעולה (הרוגים ופצועים קשה). שיעורי הפגיעה במערכי החיזבאללה תאמו בדיוק רב את ההערכות המוקדמות.

במהלך המלחמה נאלצו לעזוב את ביתם כ־1.6 מיליון לבנונים, מרביתם שיעים – מהדרום, מבקעת הלבנון ומביירות. הדאחיה התרוקנה לחלוטין, וכ־300 בניינים בה נהרסו בהפצצות הישראליות. אחרי המלחמה חזרו תושבים רבים לביתם בדרום לבנון, אך בעיקר באזור שבין נהר הליטאני בדרום לנהר האוואלי בצפון. רצועת הכפרים בטווח של עד 5 קילומטרים מהגבול עם ישראל נותרה הרוסה ברובה וריקה מאדם. לשם השוואה, עד סוף יולי חזרו לביתם 74% מהתושבים הישראלים שעזבו בהנחיית המדינה את יישוביהם בטווח של עד 3.5 קילומטרים מן הגבול. לדברי המודיעין הישראלי, המורל בשורות חיזבאללה נותר נמוך, המחויבות של אנשי המילואים לא גבוהה, וקאסם עדיין מתקשה להוביל את הארגון ולהיכנס לנעליו הגדולות של נסראללה, ששלט בחיזבאללה ביד רמה במשך 32 שנה.

הפסקת האש הושגה בסוף נובמבר אשתקד בתיווך אמריקאי. ברשות הארגון השיעי נותרו מאות רקטות שיכולות להגיע למרכז הארץ וכמה אלפי רקטות המכסות את שטח צפון ישראל. אולם מערכי האש, הפיקוד והשליטה עדיין פגועים ומתקשים להתאושש. ישראל האשימה את חיזבאללה באלפי הפרות של הפסקת האש, שיגרה מאז ההסכם כ־500 חימושים אוויריים בלבנון והרגה כ־230 פעילי חיזבאללה, כל זאת עד סוף יולי. אולם בכל התקופה הזו ירה חיזבאללה רק פעם אחת לשטח ישראל, בהר דב, יומיים לאחר הפסקת האש, במה שנראה כ”מרחק בלימה” עד לציות המלא להסכם.

המשך התקיפות הישראליות, בגיבוי אמריקאי מלא, משקף את יחסי הכוחות הנוכחיים בין הצדדים. ישראל מנסה לנצל את הצלחתה ולבסס מאזן הרתעה שבו רק היא תוקפת בתגובה לפעילות חיזבאללה מדרום לליטני ובלי שהארגון מעז להגיב. בינתיים זה עובד לה. הסיבה להצלחה נעוצה, מלבד התוצאות ההחלטיות שהשיגו צה”ל והמוסד, גם בהסדר שגובש לאחריו: הסכם הפסקת האש מוציא מהתמונה כמעט לחלוטין את כוח יוניפי”ל של האו”ם ולעומת זאת מקנה מעמד חריג לארצות הברית, שאיש צבא בדרגת גנרל וצוות שלה יושבים בביירות ומסייעים באכיפת ההסכם. הגיבוי האמריקאי מקל על ישראל, אך גם מדרבן את הנשיא ואת הרמטכ”ל החדשים בלבנון לנקוט צעדים תקיפים יותר נגד חיזבאללה.

בניגוד גמור למצב שנוצר אחרי קבלת החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו”ם בתום מלחמת לבנון השנייה ב־2006, הפעם ההסכם נאכף בקפדנות בידי השלטונות בביירות, בסיוע אמריקאי. ממשלת לבנון מתואמת מאחורי הקלעים עם ישראל ומעוניינת להגביל את חלקו של חיזבאללה, עד כדי מאמץ לפרק אותו מנשקו באופן מלא ומוחלט. במקביל, כוחות הביטחון הלבנוניים נלחמים גם בהברחות דרך גבול סוריה ובניסיונות איראניים להבריח נשק לחיזבאללה דרך נמל התעופה בביירות. כמה מטוסים איראניים הוחזרו לאחור ולא הורשו לנחות לאחר שהתעורר חשד לניסיונות הברחה מצידם. האווירה הכללית כלפי חיזבאללה, בוודאי בקרב העדות האחרות בלבנון, הפכה עוינת יותר, וישנה תמיכה גוברת בפירוק הארגון מנשקו (זו תהיה המיליציה האחרונה שתעשה זאת, בהתאם להסכם טאיף מ־1989).

אשר לישראל – היא מפעילה היום חמישה מוצבים צבאיים מאוישים בתוך שטח דרום לבנון, בנקודות הנתפסות כאסטרטגיות בקרבת הגבול. חיזבאללה עצמו נמנע לפי שעה מהתקרבות לקו המגע. בכירי צה”ל סבורים כי מודל הפעולה הנוכחי משרת כעת את ישראל ומרסן בשלב זה את פעילות חיזבאללה. יתרה מזו, יש בהם שאומרים בפירוש כי ניתן להעתיק את המודל לעזה. כלומר, מה שאפשר לעשות מול חיזבאללה, ארגון חזק לאין שיעור מחמאס גם לאחר המלחמות הקשות נגד שניהם, אפשר לעשות גם מול חמאס.

סוריה

הפלת משטר אסד בסוריה הייתה האירוע החשוב ביותר שאירע השנה באזור, לצד מלחמותיה של ישראל בחזיתות השונות. הפעם היה הקשר הישראלי לאירועים עקיף, אבל אפשר להציג תזה שלפיה פעולת צה”ל שימשה כמעין נַפּץ שהוליד את שרשרת האירועים. לפי בכירים במודיעין הטורקי, שעמדו בקשר עם “היאת תחריר א־שאם”, ארגון הגג של המורדים הסונים, אלה המתינו בקוצר רוח להפסקת אש בין ישראל ללבנון. כשזו הגיעה, הם עקבו אחר הפרסומים על נוסח ההסכם והגיעו למסקנה שנכונותה של הנהגת חיזבאללה לחתום עליו בתנאים כה קשים משקפת את מצבו הקשה של הארגון ואת חוסר יכולתו להילחם. הם הניחו שחיזבאללה לא יוכל לשלוח כוחות להגנתו של משטר אסד אם יפעלו נגדו.

התקדמות המורדים, שהחלה בעיר אידליב, כמעט שלא נתקלה בהתנגדות. בתוך 11 ימים נכבשה סוריה כולה, למעט מובלעות עלאוויות בצפון־מערב המדינה (שנכבשו אחר כך), צבא סוריה התפרק והנשיא בשאר אל־אסד נמלט למוסקווה, שם קיבל את חסותה של רוסיה. מה שלא הושג במשך כמעט 13 שנה של מלחמת אזרחים הוכרע בתוך פחות משבועיים. גם על דרום סוריה, באזור הגובל בשטח ישראל, השתלטו המורדים במהירות. צה”ל פעל בתקופה הזו באופן נמרץ. תחילה הותקפו, בעיקר מן האוויר, מחנות צבא ומחסני נשק כבד כדי שלא ייפלו בידי המשטר החדש. צה”ל השמיד עשרות מטוסים, מסוקים וכטב”מים, לצד מאגרי טילים לטווחים שונים וסוללות הגנה אווירית רבות (הפגיעה בפריט האחרון שירתה את חיל האוויר בהמשך לפריצת הדרך למתקפה באיראן).

בנוסף, צה”ל השתלט בלא התנגדות על רצועת ביטחון בשטח סוריה בגולן ובחרמון, במרחק של 7 עד כ־15 קילומטרים מהגבול. ישראל מוסיפה להחזיק בתשעה מוצבים בשטח הסורי, הגדול והמרוחק שבהם מוצב החרמון הסורי. המשטר הסורי החדש בראשותו של הג’יהאדיסט לשעבר אחמד א־שרע (ג’ולאני בשמו הקודם) מחה על כך פומבית כמה פעמים ואף על פי כן הוא אינו נכנס לעימות צבאי עם הכוחות הישראליים. לעומתו, נתניהו ושר הביטחון ישראל כ”ץ הרבו לאיים על הסורים ובכמה מקרים הורו על תקיפות ענישה, בנימוקים שונים, נגד מחנות צבא ושיירות צבאיות של המשטר החדש.

באמצע יולי התעורר מתח רב בין שתי המדינות לנוכח טבח שביצעו מיליציות בדואיות־סוניות בחסות המשטר בתושבים הדרוזים של העיר א־סווידא, כ־80 קילומטרים ממזרח לגבול עם ישראל. כ־1,400 בני אדם נהרגו ונרצחו בקרבות, שבמהלכם נחטפו ונאנסו נשים דרוזיות רבות. ישראל הפציצה שיירות של המשטר ושל המיליציות, ובהתערבותה הופסקה הלחימה, אולם הציפיות של הדרוזים להגנה ישראלית נותרו גבוהות. כמו בלבנון גם בסוריה ישראל מקפידה לאכוף את יחסי הכוחות החדשים באמצעות גישה התקפית ונוקשה, שלא אפיינה אותה בעבר. היא כמעט ששה להגיב לכל הפרה ואינה חוששת מהשלכות של הסתבכות אפשרית, הן לנוכח יתרונה הצבאי וגם בעקבות הלקחים שהופקו מהטבח ב־7 באוקטובר.

היחסים עם המשטר הסורי החדש נותרו מורכבים. ממשל טראמפ קיווה לצרף את סוריה להסכמי אברהם ולהציג בכך הישג מדיני, אבל א־שרע התקשה לספק את הסחורה לנוכח הישארות כוחות צה”ל בשטח סוריה, שלא לדבר על שליטת ישראל בגולן מאז 1967. מן העבר השני, ישראל חשדנית כלפי המשטר וקשריו עם האסלאם הסוני הקיצוני וממשיכה לראות בנשיא החדש “ג’יהאדיסט בחליפה”. עם זאת, ההתפתחות המשמעותית ביותר מבחינתה של ישראל בסוריה קשורה בפגיעה בציר השיעי הרדיקלי בהובלת איראן. לא זו בלבד שאיראן, חיזבאללה וחמאס הוכו צבאית קשות בשנה האחרונה, אלא שגם מחצי הסהר השיעי – המסדרון הגאוגרפי שבו שלטה למעשה איראן, דרך שטחי עיראק וסוריה עד ללבנון – ניטלה הפיסה החשובה ביותר, סוריה. בכך נחסם כמעט כליל מסלול ההברחות שבאמצעותו חימשו האיראנים במשך שנים את חיזבאללה כדי להגביר את האיום על ישראל.

מאחורי הצלחתם המפתיעה של המורדים עמדה, במידה רבה, טורקיה, ובעיקר ארגוני המודיעין שלה. הפלת המשטר בדמשק, שהייתה שנים ארוכות מטרה אסטרטגית מבחינת שלטונו של ארדואן באנקרה, שינתה במידה רבה את יחסי הכוחות במזרח התיכון. הייתה בכך הוכחה נוספת לעובדה שאין ואקום אסטרטגי במציאות הבינלאומית. מרגע שאיראן הוכתה ונחלשה, בשל תבוסת חיזבאללה בלבנון, והתקשתה לאכוף את עמדותיה בסוריה, נכנסה טורקיה לתוך החלל הזה וניצלה אותו לטובתה. מבחינתה של ישראל, הדבר יוצר מאזן מורכב, שכן שלא כמו איראן, טורקיה אינה אויבת מוצהרת של ישראל למרות העוינות והביקורת של ארדואן על נתניהו, בעיקר על רקע מדיניותו בזירה הפלסטינית. היחסים בין ירושלים ואנקרה מסובכים וידעו עליות ומורדות מרובים עד שהגיעו לנקודת השפל הנוכחית.

כרגע ישראל מאותתת כי היא אינה רוצה בעימות עם טורקיה, אך היא מבקשת לוודא שאנקרה אינה פעילה מדי בקרבת הגבול. מצד אחד, ישראל מודאגת מהשפעתה של טורקיה, ובוודאי אינה רוצה בנוכחות טורקית עקיפה או ישירה בדרום סוריה, בייחוד לא בקרבת הגבול הישראלי־סורי. בטווח הארוך, ישראל מוטרדת מן האפשרות שטורקיה תנסה להפוך לכוח גרעיני, דווקא כמסקנה מן העימות הישראלי-איראני. אולם מצד שני, טורקיה היא חברה חשובה בנאט"ו והיא מקיימת יחסי סחר נרחבים עם ישראל, חרף העוינות המדינית. מצב הדברים החדש יחייב התנהלות עדינה במיוחד – תכונה שהממשלה הנוכחית בישראל אינה מצטיינת בה ביותר במזרח התיכון שלאחר 7 באוקטובר.