את ראשיתו של המשבר החברתי אפשר לתארך בדרכים שונות לתקופות שונות. הקמת ממשלת נתניהו ב־2022 החריפה אותו בלי ספק, אך נוכחותו הורגשה לפחות מאז תחילתה של התקופה שבמהלכה התקיימו בישראל כמה מערכות בחירות תכופות וחוזרות ללא הכרעה ברורה. לסיבות העומק למצב דברים זה ניתנות הערכות מגוונות, וברור שיש קשר בינו לבין התפתחויות דומות במדינות רבות בעולם. הקיטוב מחמיר בשל מחלוקות עקרוניות מהותיות, בין השאר על זהותה של ישראל; בשל מחנאות אינטרסנטית של קבוצות זהות מגוונות, הנבדלות זו מזו ברמת המסורתיוּת שלהן וביחסן לערכי העולם המערבי והנאבקות זו בזו על השפעה ושליטה; בשל הזדהות קבוצתית ואישית עם מנהיגים ומפלגות; בשל פערי תרבות, הנובעים, בין השאר, גם מפערי השכלה והכנסה; בשל כוחן של הרשתות החברתיות והתקשורת הפופולרית לעצב תמונת מציאות מקוטבת לצורכי רייטינג והכנסות; ועוד ועוד.

עם תחילת המלחמה באוקטובר 2023 אפשר היה לקוות שהעוצמות הנדרשות מול האויב החיצוני יאפשרו אתחול של המערכת החברתית. במצב המשברי ניכרו היטב יכולותיה של החברה הישראלית להפגין עוצמות נדירות של מחויבות, אחווה, רוח הקרבה והתנדבות. לא במקרה ישראל ניצבת בדירוגים בינלאומיים רבים של שביעות רצון אישית וקהילתית במקומות גבוהים. הסקר שעשינו ביולי 2025 לימד שליהודים בישראל (אך לא למיעוט הערבי) רמה גבוהה של אמון בבני אדם, ובעיקר אמון בישראלים אחרים בני דמותם. רמת אמון זו מציבה את היהודים בישראל, גם במקרה זה, בצמרת הדירוג הבינלאומי.

יותר מזה: בנושאים רבים שוררת בישראל הסכמה רחבה גם כאשר נדמה שהפילוג האידאולוגי עמוק, ולפחות חלק מהישראלים יודעים כנראה עובדה זו: באותו סקר של יולי 2025, 57% מהנשאלים הסכימו (“לגמרי” או “קצת”) עם האמירה ש”ברוב הנושאים החשובים, רוב הישראלים מסכימים אחד עם השני”. מקרב היהודים, 61% הסכימו עם אמירה זו. היא זכתה לרוב בכל הקבוצות האידאולוגיות, למעט בקבוצה הקטנה יחסית של תומכי שמאל. ואכן, אין קושי לזהות מרחבים שבהם שוררת הסכמה ישראלית. דוגמאות: רוב גדול של יהודים בישראל תומכים בכך שישראל צריכה להיות מדינה יהודית; ורוב גדול מאוד, יהודים וערבים, רואים חשיבות בכך שישראל תהיה מדינה דמוקרטית. בשני המקרים ישנו גם רוב של ישראלים המפרשים את המונחים “יהודית” ו”דמוקרטית” באופן שיש בו מורכבות – למשל, הסכמה ש”מדינה דמוקרטית” פירושה מדינה שיש בה גם הכרעת רוב וגם שמירה על זכויות אדם.

עם זאת, המציאות מוכיחה שכוחות קהילתיים חזקים לחוד ולכידות חברתית כוללת לחוד – אולי משום שהישראלים גם נוטים לשכוח עד כמה ההסכמות ביניהם רווחות ומתמקדים בעניינים שאין עליהם הסכמות. משום כך החברה הישראלית התגייסה למלחמה כאילו אין משבר חברתי והותירה את המשבר החברתי על כנו כאילו אין מלחמה. בתחומים מסוימים ייתכן שהמשבר אף החריף בגלל המלחמה, היות שהעימות העקרוני בין “מחנות” ישראליים על הדרך הנכונה לישראל נעשה אקוטי יותר לנוכח הסיכון הגדול וההקרבה הנדרשת כדי לנצח במלחמה. מחלוקות על נושאים שאינם קשורים למלחמה, כמו שאלת סמכויותיו של בית המשפט העליון, לא שככו, ואליהן נוספו גם מחלוקות חריפות הנוגעות למלחמה עצמה דוגמת מי נושא באחריות, באילו תנאים תופסק המלחמה ואיזה מחיר ראוי לשלם על החזרת החטופים.

כאמור, המשבר החברתי נובע ממקורות רבים, ויש לו השלכות על שדות מגוונים. בפרק זה נעסוק בשלושה היבטים עיקריים שלו ובדרכים לטפל בהם. הראשון הוא ההיבט הפוליטי והשלכת המשבר על הבחירות הבאות בישראל ועל הממשלה שתיכון לאחריהן; השני הוא ההתמודדות של ישראל עם האתגר החרדי, ובייחוד אתגר השירות הצבאי של צעירים חרדים; והשלישי, והחשוב ביותר, הוא הקושי לייצב את מערכת השלטון הישראלית באופן שימנע משברים חברתיים חוזרים. בסוגיה זו המכון עובד על הצעת מדיניות מפורטת לעיצובה של “חוקה רזה” מוסכמת, שדחיפותה נעשתה ברורה השנה עוד יותר מאשר בשנים קודמות.

המערכת הפוליטית: בחירות גורליות

מועד הבחירות הקבוע כעת ביומן הוא אוקטובר 2026. משמע, הבחירות יתקיימו לאחר פרסומה של ההערכה השנתית הבאה של המכון למדיניות העם היהודי. על כל פנים, במערכת הפוליטית ההערכה היא שבשנה הקרובה יהיו בישראל בחירות לכנסת, שיביאו לסיומה את אחת הכהונות הסוערות והדרמטיות ביותר של ממשלה ישראלית כלשהי.

הממשלה המכהנת כעת נהנית מרוב יציב למדי בכנסת, לאחר שהורחבה ל־68 חברות וחברים. עם זאת היא אינה נהנית מאמון רב של הציבור הישראלי. המדדים הבוחנים את מצבה מיום הבחירות ועד היום מלמדים על ממשלה הפועלת בתוך פער גדול בין התמיכה הפורמלית שהיא מקבלת מתוקף ניצחונה האלקטורלי ובין התמיכה הציבורית שיש לה. במשך רוב זמן כהונתה, רמת האמון בממשלה הנוכחית עומדת על מעט יותר מ־30% מהציבור. שיעור זה התקבע כמעט מייד לאחר כינון הממשלה, בד בבד עם הסערה הציבורית שפרצה עם הצגת “הרפורמה המשפטית”, והוא לא השתנה באורח מהותי גם לאחר מתקפת 7 באוקטובר 2023 ובחודשים הארוכים של המלחמה שבאו אחריה. שינוי ראשון כלפי מעלה מבחינת האמון בממשלה נרשם רק לקראת קיץ 2025, בעקבות המערכה מול איראן (מבצע “עָם כְּלָבִיא”), וגם שינוי זה הותיר את הממשלה במצב שרק מיעוט מקרב הישראלים מדווחים שיש להם אמון בממשלה או בעומד בראשה.

המצב שבו ממשלה מתנהלת מצד אחד בדרכה, בזכות רוב פרלמנטרי יציב, ומצד שני אינה נהנית מאמון ציבורי הוא מצב לא רצוי. הוא מביא לכך שצעדים רבים שלה נתפסים למעשה כצעדים לעומתיים לרצונותיו של רוב הציבור. הממשלה מתוסכלת מכך שהיא אינה נהנית מתמיכה גם כאשר יש לה הישגים, והציבור מתוסכל מכך שהרוב הפרלמנטרי נעשה קהה חושים ואדיש לסנטימנט הציבורי. במקרים רבים רוב הציבור סבור שצעדים של הממשלה נעשים מתוך רצון לשמור על הרוב בכנסת, ולא מתוך מחויבות לשפר את מצבה של המדינה.

עובדה זו בלטה מאוד בתקופת ההפגנות הנרחבות נגד הרפורמה המשפטית, כאשר משאלים חוזרים הוכיחו שלממשלה אין למעשה תמיכה מרוב הציבור, ובכלל זה גם לא מחלקים בציבור שתמכו עקרונית באחדות מן ההצעות של הממשלה, אך התנגדו לדרכי פעולתה ונעשו מודאגים מן המחיר שהחברה הישראלית עלולה לשלם בעטיין. עובדה זו בלטה שוב בעת הדיון הציבורי על סדרי העדיפויות הנכונים בניהול המלחמה בעזה (בהצגה פשטנית: האם חשוב יותר להחזיר את החטופים או למוטט את חמאס). גם במקרה הזה, הממשלה נקטה מהלכים שרוב הציבור הסתייג מהם. הפער בין העמדה שהממשלה מציגה לבין העמדות של רוב הציבור בולט מאוד כמובן גם בהקשר של הדיון בשאלת הגיוס של צעירים חרדים לצה״ל: רוב קואליציוני מבקש לקבע הסדרים שרוב גדול בקרב הציבור מתנגד להם בנימוק שמדובר בהסדרים שהמניע שלהם הוא שמירה על הרוב הפרלמנטרי גם על חשבון טובת המדינה והחברה.

כמובן, ממשלה אינה צריכה לקבל את החלטותיה בכל עת על פי מצב הרוח המשתנה של הציבור. ראוי שהיא תקבע יעדים למדינה ותשתדל לממש אותם גם נוכח קשיים בהתמודדות עם דעת הקהל. עם זאת, מצב של פער קבוע בין התנהלות הממשלה לבין הסנטימנט הציבורי מחריף את המתח החברתי, מקשה על דיון ענייני בנושאים חשובים ומערער את היציבות הכללית של המערכת המדינתית. מצב זה הוא אחת הסיבות לכך שזה זמן רב יש רוב בציבור הישראלי התובע להקדים את הבחירות וקבוצה לא קטנה של ישראלים הסבורים שהמשך כהונת הממשלה בנסיבות שנוצרו – בעיקר לאחר פרוץ המלחמה – הוא מצב שאינו לגיטימי.

על רקע הכהונה הסוערת של הממשלה, הכישלון העגום בבלימת מתקפת 7 באוקטובר, המשבר החברתי העמוק, כובד המשקל של הסוגיות העומדות על הפרק – רווחת בציבור הישראלי הדעה שהבחירות הבאות יהיו גורליות לישראל בשני היבטים עיקריים, הכרוכים זה בזה: האחד, השאלה אם תוצאותיהן יאפשרו להקים ממשלה שתזכה לאמון מצד חלקים גדולים יותר מהציבור ואשר תייצג את מה שאפשר להחשיב כעמדת רוב הציבור הישראלי בנושאים המרכזיים שעל הפרק; והשני, השאלה אם בעקבות הבחירות האלה יהיה אפשר להוביל בהדרגה לירידה בעוצמת המתח החברתי ובקיטוב. תוצאות כאלה נדרשות לייצוב המערכת, ובהיעדרן צפוי שהמשבר החברתי יחריף עד כדי משבר מסוכן. התוצאות העדיפות יוכלו לאפשר גם הסדרה פורמלית של המשטר הישראלי, שתמנע התפרצויות של משברים מן הסוג שישראל חווה כעת.

האתגר החרדי: הזדמנות חדשה

קיץ 2025 הציף אל פני השטח, שוב ובמלוא העוצמה, את המחלוקת בנושא גיוסם של צעירים חרדים לצה״ל. מצד אחד נעשה מאמץ קואליציוני לעגן את הפטור לחרדים מגיוס בחקיקה שתוכל לעמוד במבחן בית המשפט (שביטל חוק קודם לפני כשנתיים), ובעיקר לבלום מהלכים של נקיטת סנקציות כלכליות נגד החייבים בגיוס שאינם מתייצבים. מנגד, ניכר קושי להסכים בעת מלחמה על חקיקה מעין זו לנוכח ההתנגדות התקיפה והקולנית של מאות אלפי משרתים ובני משפחותיהם להסדר שימשיך את אישור הפטור לעשרות אלפי צעירים חרדים מגיוס לצה״ל.

המשבר בא לאחר כמה התפתחויות חשובות. הראשונה בהן, פסיקת בית המשפט שביטלה את תוקפו של הֶסדר "תורתו אומנותו", כפי שהיה נהוג עד כה.

ההתפתחות החשובה השנייה היא פרוץ המלחמה והמחיר שזו גובה מהחברה הישראלית. בשבועות הראשונים של המלחמה נפוצו תקוות והערכות על שינוי צפוי ביחסה של החברה החרדית לחובת השירות בצה״ל לנוכח עוצמת המשבר הביטחוני. אולם שינוי כזה לא בא. מנהיגי הציבור החרדי לא שינו את עמדתם – התנגדות לגיוס של רוב גדול מהצעירים הלומדים בישיבות. בסקר רחב של המכון שנעשה בדצמבר 2024 התברר שגם הציבור החרדי עצמו לא שינה עמדה: רוב מוחץ מתוכו – 93% – מתנגדים לגיוס חובה מלא של חרדים בדומה לגיוס הנהוג בשאר קבוצות האוכלוסייה היהודית בישראל. רק 1% מהנשאלים אמרו בשנה שעברה שגיוס חובה מלא מקובל עליהם. בכל אגפי המגזר החרדי, על מגוון זרמיו, נרשמה התנגדות של למעלה מ־85% לשירות צבאי מלא לחרדים.

יתר על כן, 79% מהחרדים מתנגדים לגיוס גם אם השירות יתבצע במסגרת יחידות המותאמות לאורח החיים שלהם. שירות במסגרות חרדיות אזרחיות, כמו זק״א או איחוד הצלה, נדחה גם הוא בידי רבים מהחרדים. רמת האמון של החברה החרדית בפיקוד הבכיר של צה”ל נמוכה מאוד, והיא מזינה את הסירוב להשתלב בכל מסגרת ממלכתית הנדרשת לשמירה על הביטחון. רוב בציבור החרדי סבורים כי המלחמה לא תוביל להשתלבות רבה יותר של המגזר החרדי בציבור הכללי.

בסוף 2024 מנתה הקהילה החרדית בישראל 1.39 מיליון נפש, שהם 13.9% מאוכלוסיית המדינה. קצב הגידול הדמוגרפי של קבוצה זו הוא הגבוה ביותר במערב: 4% בשנה, לעומת 1.4% בקרב האוכלוסייה היהודית הכללית. שיעור הפריון של החרדים גבוה – כ־6.4 ילדים לאישה, ולכן האוכלוסייה שלהם צעירה מאוד; מחצית מהחרדים הם מתחת לגיל 16. אם מגמות אלו יימשכו, הרי שב־2030 יהיה שיעורם של החרדים 16% מהישראלים, וב־2065 – 32% מכלל האוכלוסייה ו־40% מכלל היהודים.

נציגי צה”ל הציגו בשנה החולפת כמה פעמים את הצרכים המיידים לשמירה על הביטחון. לצבא יש צורך בתגבור של כ־10,000 לוחמים נוספים. לנוכח צמיחת המגזר החרדי ומספר חייבי הגיוס מתוכו שאינם מתייצבים, הישראלים הלא־חרדים נדרשים לשאת בעול כבד של שירות סדיר ושל עומס גדול של ימי מילואים. כבר היום ישנם כ־15,000 צעירים חרדים בכל מחזור גיוס, כלומר כ־10% מכלל מחזור הגיוס. מספר זכאי הפטור בגילים 26-18 האמיר ליותר מ־70,000. מספרים אלה גדלים במהירות, ובמקביל להם צה״ל ומדינת ישראל מבקשים להגדיל מאוד את הצבא, כדי למנוע הישנות של מתקפות מסוג אלה שבאו עלינו באוקטובר 2023. למעשה, מהלכה של המלחמה שינה את הדיון על גיוס חרדים משיחה על שוויון אזרחי לשיחה על כורח ביטחוני.

זו הסיבה לשינוי הניכר בעמדה של שאר הציבור הישראלי על שאלת גיוס החרדים. בעוד שבעבר רבים בחברה הישראלית השלימו עם סטטוס קוו שפירושו שחרדים אינם נושאים בנטל הביטחוני ונטו להסכים שאת גיוס החרדים ראוי לקדם רק באמצעות הידברות והסכמות, היום רוב גדול בקרב הציבור אינם מוכנים להשלים עוד עם מצב זה. וככל שמתרחב הדיון על האתגר של גיוס החרדים, הציבור נחשף יותר ויותר לאתגרים אחרים שהמדינה מתמודדת איתם בשל אופיו הייחודי של ציבור זה, ובראשם האתגר הכלכלי והחברתי בעל החשיבות הרבה. התקציבים הממשלתיים כפי שהם מחולקים היום תומכים באורח חיים חרדי שיש בו הימנעות מיציאה של גברים לעבודה, בחינוך חרדי שאינו מכשיר צעירים לתעסוקה בעולם המודרני ובסגנון חיים חרדי שמייצר הרגל של הסתמכות על העברות מתקציב המדינה. התוצאה היא, למעשה, סבסוד בהיקף גדול של החברה החרדית בידי קבוצות אחרות הפוגע ביכולתה של המדינה לשפר, או אפילו לשמר, את רמת השירותים המדינתיים דוגמת בריאות, חינוך ותשתיות.

על פי התחזיות שעשו אנשי כלכלה וחברה ממגוון השקפות עולם אידאולוגיות, אם ישראל תתמיד במדיניות הנוכחית, בתוך שניים או שלושה עשורים רמת החיים של תושביה תשתווה לזו הקיימת במדינות עולם שלישי: השירותים הציבוריים ייחלשו, התשתיות יתפוררו, ויהיה קשה להחזיק את המערכת הביטחונית היקרה והמתוחכמת הנחוצה לעמידה מול איומים צבאיים.

מאז חקיקת חוק טל בשנת 2002 ניסו כל ממשלות ישראל להסדיר בדרכים שונות את סוגיית הגיוס החרדי, אך ללא הצלחה. המנהיגות החרדית נקטה טקטיקות של התחמקות, מריחה והסכמות ריקות מתוכֶן שמטרתן שימור המצב הקיים. קואליציות מתחלפות אפשרו את קיומה של מציאות זו בשל שיקולים פוליטיים קצרי טווח. פסיקת בג”ץ ב־2017, שפסלה את חוק הגיוס, לא הביאה לשינוי מהותי. במשך שבע שנים לא עלה בידי הכנסת לחוקק חוק חלופי, ובסופו של דבר נאלץ בית המשפט לקבוע כי בהיעדרו של חוק תקף, אין הצדקה משפטית להמשך הפטור משירות ולהמשך תקצוב הישיבות בידי המדינה. צה”ל החל להיערך לגיוס בפועל של חרדים. אלא שבלי גיבוי של חקיקה ומול ניסיונות הטרפוד מצד המערכת הפוליטית, המשימה לא הניבה תוצאה משמעותית.

בקיץ 2025 נוצרה הזדמנות לשינוי חד וברור ביחסי המדינה והמגזר החרדי. החברה החרדית חוששת, מסיבות מובנות, מפגיעה בזהות הקולקטיבית שלה. זהו חשש לגיטימי, ויש להיענות לו באמצעות התאמה של מסגרות ייעודיות לשירות שיקטינו למינימום את המגע של המשרתים החרדים עם צה״ל ה”גדול”. בנסיבות שנוצרו, על הכּנסת להתעלות מעל לשיקולים פוליטיים קצרי טווח ולזהות את חשיבותו של האתגר החרדי לעתידה של ישראל ואת האפשרות שנפתחה לפצוח בתהליך שיתמודד עם אתגר זה.

חוקה רזה: הסדרה ללא אשליות

דוד בן־גוריון, הארכיטקט של מדינת ישראל, עיצב את המבנה השלטוני שלה מתוך התחשבות רבה ברכיבי היסוד הנחוצים להצלחתה בנסיבות התקופה. אולם הוא ובני דורו לא הקימו למדינה אדנים חוקתיים. מגילת העצמאות אומנם קבעה שמדינת ישראל תכונן חוקה כמעט מייד, אך הדבר לא בוצע. לפי חוקרי התקופה, בן־גוריון נמנע במכוון מכינון חוקה מתוך הבנה, נכונה כשלעצמה, שמשטר חוקתי יכרסם בכוחו (שלו עצמו) כראש ממשלה, והוא ביקש למנוע זאת.

מדינות מכוננות חוקה בהתקיים “רגע חוקתי”. זהו רגע מיוחד בחייה של אומה שבו רוב העם ונציגיו מעדיפים את האינטרס הכולל על פני האינטרס של קבוצת הזהות שאליה כל אחד מהם משתייך.

הניסיון מלמד שרגע כזה מתקיים בעת הולדתה של מדינה או כאשר מתרחש אירוע דרמטי, שהוא בדרך כלל גם טרגי, שבו מתרחבת ההבנה שיש לפעול למען האינטרס הציבורי הכולל. בן־גוריון בחר שלא לנצל את הרגע החוקתי של קום המדינה. במקום חוקה, ישראל נסמכת על 13 חוקי יסוד. הללו אינם חוקה של ממש הן משום שהם עוסקים רק בחלק קטן מהנושאים המקובלים בחוקות והן משום שהם אינם משוריינים, כלומר רוב רגיל בכנסת יכול לשנות את תוכנם או לבטלם. במרוצת השנים נעשו ניסיונות רבים בכנסת ומחוצה לה לתקן את המצב ולהציע לישראל טקסט חוקתי מלא ואף לשריין אותו. ואולם יוזמות אלה לא צלחו, ככל הנראה משום שישראל לא חוותה רגע חוקתי מאז יום הקמתה ועד ימינו אלה.

האם יש מקום לשוב ולנסות מהלך חוקתי בעת המשבר הנוכחי? המכון למדיניות העם היהודי משיב על שאלה זו תשובה חיובית, גם אם מסויגת.

ראוי להבחין בין שני סוגים של חוקות: האחד, השכיח יותר, הוא “חוקה מלאה”. זו מורכבת, בדרך כלל, משלושה חלקים: (1) חלק זהותי – הקובע את אופייה של המדינה; (2) חלק זכויות – הכולל מגילה של זכויות אדם; ו־(3) חלק משטרי – המסדיר את פעולתן של רשויות השלטון ואת מערכות היחסים ביניהן.

סוג החוקה השני, הנדיר יותר (אך הקיים, לדוגמה, באוסטרליה), הוא “חוקה רזה”. זו מסדירה את סמכויותיהן ואת דרכי פעולתן של רשויות השלטון וקובעת את כללי המשחק שעל פיהם תתנהל המדינה בפן הממשלי, בלי לכלול בתוכה את החלק הזהותי ואת מגילת זכויות האדם.

כפי שיוסבר להלן, בישראל של היום אין היתכנות לגיבוש הסכמה רחבה – כנדרש בעת כינון חוקה מלאה – בנוגע לזהות המדינה ולמחויבות שלה למגילה מפורטת של זכויות אדם. אבל, להערכתנו, אפשר להסכים היום על הסדרת החלק הממשלי בחיים הלאומיים. זוהי הסדרה חוקתית צנועה, ומכאן השם “חוקה רזה”.

המצב הישראלי

בשנות המדינה הראשונות נעשה ניסיון לפתור את המחלוקות בין קבוצות שונות בחברה הישראלית, והקבוצה ההגמונית ביקשה לגבש את ישראל באמצעות “כור היתוך” חברתי. גם מִשֶכּבתה האש בכור ההיתוך, ישראל המשיכה להתנהל, במשך יובל שנים, כ”דמוקרטיה הסדרית”, שגם אם רווחות בה מחלוקות, האתוס המרכזי שלה מוסכם על רוב האזרחים. בשל דחיפותן של סוגיות אחרות נדחק הצידה העיסוק בשאלות יסוד, ובראשן שאלת הזיקה בין האופי הפרטיקולרי היהודי של ישראל לבין אופייה האוניברסלי הדמוקרטי.

בדור האחרון המחלוקת הזהותית בין קבוצות בחברה הישראלית היא עובדת חיים בסיסית שאין עוד אפשרות להתעלם ממנה. הדמוקרטיה ההסדרית נדחקה לטובת דמוקרטיה משברית, שבה פוליטיקה של זהויות מכתיבה את צירי המחלוקת על בסיס של דת, לאום, מוצא עדתי וגם מיקום גאוגרפי. השסעים שנחשפו בחברה הישראלית התבררו ככרוניים וכקשים לגישור. ישראל נקלעה למלחמת תרבות.

המתח החברתי התפרץ באופן מסוכן לאחר הבחירות של סוף 2022 כאשר שר המשפטים הכריז על רפורמה משפטית, שהיו מי שראו בה מהפכה משטרית וחששו שמטרתה היא להכריע את מלחמת התרבות לטובת אחדות מקבוצות הזהות המרכיבות את הקואליציה הנוכחית.

העקרונות מרחיקי הלכת של הצעת שר המשפטים והדרך הכוחנית שבה היא שווקה הובילו למשבר. מלחמת חרבות ברזל, שפרצה באוקטובר 2023, הסיטה, כאמור, את תשומת הלב הלאומית לזמן מה לסוגיות ביטחוניות, אך השאלות המשטריות היסודיות נותרו ברקע, והן מאיימות להתפרץ מחדש במתכונת משברית.

הצעות להתמודדות

החשש מפני הכרעה במלחמת התרבות, באופן שיביא לתבוסה של כמה מקבוצות הזהות הישראליות, מזין דיון שתוצאתו הצעות שונות להתמודדות עם המשבר.

יש החותרים לכינונה של חוקה מלאה. הם מבקשים לעצב “סדר חברתי חדש”, שיעוגן במסמך חוקתי מחייב ומשוריין. בכך תקובע דמותה של השותפות הישראלית לדורות. חוקה תבטיח שקבוצות קצה החותרות להעצים את רכיב הזהות השבטי־יהודי (הדתי ו/או הלאומי) או את רכיב הזהות האוניברסלי (אגב דילול האופי הפרטיקולרי של מדינת הלאום) לא יוכלו לממש את רצונן. חוקה מלאה, שתקבע את זהותה של המדינה ותבטיח זכויות אדם ושוויון, תסרטט את גבול השינוי שכוחות קיצוניים יכולים לשאוף אליו.

אחרים העלו מגוון הצעות לכינונה של פדרציה. לשיטתם, את ישראל ראוי לעצב כמערך של אוטונומיות, שכל אחת מהן תהיה תפורה למידותיה של אחת מקבוצות הזהות, אשר ישתפו פעולה ביניהן במסגרת פדרטיבית. מימוש רעיון כזה יאפשר לכל קבוצה להתנהל על פי העדפותיה בתחומים שייקבעו ולשאת באחריות לבחירות שלה. על פי הצעה זו, השותפות הישראלית תצומצם למינימום ההכרחי (למשל, שמירה על ביטחון המדינה מפני אויבים מבחוץ), שלא יחייב הסכמות ערכיות.

שתי ההצעות נוקטות פתרונות הפוכים למלחמת התרבות הישראלית: חוקה מלאה מבקשת לכרוך את החברה יחדיו, ואילו הצעת ההפרדה לקנטונים מבקשת להכיר בקיומה של השונות ולתת לה תוקף משטרי; מכאן “כל ישראל אחים”, ומשם “איש לאוהליך ישראל”. ואולם לשתי ההצעות צד שווה: ההיתכנות המעשית למימושן קלושה, וכל ניסיון לקדם את אחת מהן עלול להחריף את המשבר הלאומי.

חוקה מלאה היא רעיון נאצל. אבל במצב של קיטוב, המלוּוה במחלוקת מהותית על זהות המדינה, קשה לראות כיצד תיתכן הסכמה ישראלית רחבה על כינון חוקה שיש בה התייחסות לסוגיות של זהות וערכים. הצבתה של חוקה כזאת כיעד פוליטי עלולה להתסיס את המערכת החברתית ולהביא אותה אל סף רתיחה.

הקנטוניזציה היא רעיון גרוע. היא תעניק גיבוי נורמטיבי ומוצקות משטרית למחלוקת הזהותית. במקום לנהל אותה, היא תעצים אותה ותיצוק לתוכה ממד של “לכתחילה”. אם ישראל תהפוך ל”מדינת כל שבטיה”, סביר להניח שקצב הסיבוב של הצנטריפוגות המרחיקות אותנו זה מזה כיום יואץ בחדות. התקווה שכל שבט יחיה את חייו בשלווה לצד השבט האחר מכיוון שהוא ייהנה מאוטונומיה תתנפץ נוכח מציאות שבה כל שבט יהיה מאורגן באופן עצמאי, עם גיבוי חוקי לכך. התחרות שתתפתח על שליטה, על השפעה ועל עיצוב התודעה תעצים ותגביה את החומות המפרידות כבר כיום בינינו ותהפוך אותן למכשולים שיסכלו את יכולת הפעולה המשותפת שלנו להשגת מטרות לאומיות.

במקום לחתור לחוקה מלאה מאחדת או לקנטוניזציה מפרידה, ראוי לחתור לפתרון הצנוע אך בעל ההיתכנות הסבירה למימוש: חוקה רזה.

האפשרות הפרוצדורלית

כמה מן הנושאים האמורים כבר מוסדרים בחוקי יסוד קיימים (טובים יותר או פחות), ואחרים – נושאים קריטיים דוגמת אופני חקיקה, ביקורת שיפוטית, דרכי מינוי שופטים וסמכויות בית המשפט – מוסדרים בחקיקה הרגילה. עם זאת, אלו גם אלו – קרי, כל המסכת המשטרית – עומדים על כרעי תרנגולת. חקיקת חוקי יסוד ושינויים יכולים להתקבל בכנסת ברוב רגיל כלשהו, כמו חוק רגיל, ללא כל פרוצדורה מיוחדת. זוהי תקלה, והיא מציבה את הדמוקרטיה הישראלית על מדרון חלקלק ומסוכן, שכן מה שמתיימר להיות החוקה הישראלית הוא כחומר ביד היוצר, דהיינו הכּנסת. חוקי היסוד הם טרף קל לכל גחמה קואליציונית המבקשת לקדם שינויים מהפכניים מכל סוג שהוא, החל בנטילת סמכויות מבית המשפט, עבוֹר בהגבלת זכות הבחירה של חלק מהאזרחים, וכלה בשינוי אופייה היהודי של המדינה או שינוי אופייה הדמוקרטי. אומנם בית המשפט העליון נטל לעצמו, לאחרונה, את הסמכות לערוך ביקורת שיפוטית על חוק יסוד, אך הדבר נעשה ברוב זעיר, שכבר איננו קיים לאחר שינוי הרכב השופטים בשנה האחרונה. ככל שתתבסס הטענה (החזקה, יש להודות) שאין לבית המשפט העליון מקור סמכות לבצע ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד, אין מעצור חוקי מפני רוב נחוש המבקש לשנות את ישראל כרצונו.

אין זה חשש תאורטי. כל ראשי הממשלה האחרונים, מכל גוני הקשת הפוליטית, בחרו לשנות את חוקי היסוד כדי שיתאימו לצורכיהם הפוליטיים המיידיים (ע”ע, למשל, ממשלת החילופים). רק בעשור האחרון שינתה הכנסת את חוקי היסוד מספר פעמים גדול יותר ממספר כל השינויים החוקתיים שנעשו בחוקה האמריקאית מאז נכנסה לתוקף בשנת 1789. אנו צועדים על קרח דק ושברירי, ללא ביטחון שעולמנו לא ישתנה במחטף פוליטי מכל צד שהוא. התוצאה היא חוסר יציבות בחיים הציבוריים, עימותים חריפים בין רשויות השלטון, פגיעה באמון הציבור במוסדות, העמקת הקיטוב החברתי עד כדי קרבה מסוכנת למלחמת אחים, ובאופן כללי היחלשות הדמוקרטיה והחברה בישראל.

מחוץ לישראל, בכל הדמוקרטיות החוקתיות, שינוי כללי המשחק איננו יכול להיעשות בדרך זו, כלאחר יד, באמצעות החלטה של רוב רגיל. מפאת חשיבותם, הכללים מוסדרים בחוקה משוריינת, כך ששינויים בהם מחייבים עמידה בדרישות נוקשות כגון השגת רוב פרלמנטרי גדול; אישור בשני בתי מחוקקים, ובמדינה פדרלית – אישור המתקבל בידי כל או רוב המדינות החברות בפדרציה; או אישור במשאל עם. נוסף על כך, ברוב המדינות נוהגת תרבות חוקתית המורידה מעל סדר היום את האפשרות של שינוי הכללים בהתאם לנוחות רגעית.

חוקה רזה: היתכנות

השסע החברתי והאידאולוגי המאפיין אותנו אינו מאפשר לנו להכריע במלחמת התרבות. אבל הוא איננו מונע מאיתנו לקבל על עצמנו חוקה רזה שתהווה מסגרת מוסכמת ויציבה לניהול המחלוקות בינינו.

יש סבירות ממשית שנוכל להגיע להסכמה רחבה – נניח, של 75 חברי וחברות כנסת – על הסדרי החוקה הרזה, שהרי הללו אינם עוסקים בערכים שעליהם מתנהלת מלחמת התרבות. אמת, בעת הזו הכנסת נתפסת כמקום שיש בו רגישות רבה יותר ליהודיותה של המדינה, ואילו בית המשפט נתפס כמקום שיש בו רגישות רבה יותר לאופייה הליברלי. זוהי הסיבה לכך שבקואליציה הנוכחית, שאיננה ליברלית, מעוניינים להעביר סמכויות מן המשפטי אל הפוליטי. אך זהו חישוב קצר רואי, שהרי המצב הנוכחי איננו חוק טבע.

כך למשל, אין בנמצא ניחוש מושכל באשר לשאלה מי ינצח בבחירות הבאות וירכיב קואליציה. לפיכך לכולם יש אינטרס לייצב את המערכת באופן מיטבי, מנקודת ראות מצרפית, שהרי כל צד עלול להיקלע לעמדת האופוזיציה. כללי משחק משוריינים באמצעות חוקה רזה יגנו עליו. הוא הדין באשר להרכב בית המשפט העליון: אם בעבר רוב גדול של שופטיו קוטלגו כליברלים, כיום מאזן הכוחות משתנה ומחצית מן השופטים והשופטות החברים בו נחשבים שמרנים. וכך, אם שיטת הבחירה של נשיא בית המשפט העליון לא תשתנה, בעוד מספר שנים כלשהו ימונה לנשיא המוסד המכובד שופט שמרן. דוגמה להחלפת החברבורות של הנמר נמצאת לנו בבית המשפט העליון האמריקאי, אשר שינה את פניו מקצה לקצה בשנים האחרונות והפך למעוז השמרנות האמריקאית. אין לדעת אם מעין זה לא יתרחש גם כאן.

האי־ודאות היא בסיס מצוין להתכנסות בהווה להסכמות חוקתיות על כללי משחק משוריינים שאינם נגועים בהעדפות ערכיות א־פריוריות. מעבר למסך הבערות, שאלת הפרדת הרשויות והיחסים המורכבים ביניהן איננה קשורה לעמדותיהם של הצדדים במלחמת התרבות. כולנו נצא נשכרים מייצובם של כללי משחק משוריינים שמאזנים באופן נאות את היחסים בין הרשויות. לכולנו יש אינטרס משותף בביצור המבנים המוסדיים של רשויות השלטון כך שהם ישמשו נמל מבטחים לכל אחד ואחת מאיתנו כאשר ניקלע לעמדת מיעוט.

ודוק: חוקה, גם חוקה מלאה, היא “רק” מסמך חברתי, ואין בכוחה, כשלעצמה, להכתיב תוצאה חברתית עבור חברה שאיננה מוכנה לקבל עליה את ההסכמות ואת הערכים הקבועים בחוקה. אלא שחרף מגבלותיה אין בארסנל של דמוקרטיות שום מכשיר טוב יותר להסדרה חברתית ממכשיר החוקה.

ואף על פי כן, התעקשות על חוקה מלאה שאיננה ניתנת להשגה בעת הזו עלולה להיות מסוכנת. מי שדורש “הכול או לא כלום” מאבד את האפשרות החשובה מאוד של כינון חוקה רזה; אפשרות צנועה, יחסית לרצוי, אך שאפתנית, יחסית למצוי. חוקה רזה תקבע לדורות את כללי המשחק להתנהלות שפויה בעידן של קיטוב בתוך מלחמת תרבות ובלי שנידרדר למלחמת אחים.

בהתאם להערכה זו, המכון למדיניות העם היהודי משקיע בשנתיים האחרונות מאמץ ניכר בעיצובה של חוקה רזה בהסכמה רחבה. עבודה זו תסתיים בסוף 2025 ותוצג כבסיס להתכנסות להסכמות חוקתיות על כללי משחק משוריינים שאינם נגועים בהעדפות ערכיות.

סיכום

שלוש השנים האחרונות היו קשות לאזרחי ישראל, רגשית, ביטחונית וכלכלית. עם זאת, צירוף המשברים – הפוליטי, החברתי והביטחוני – יוצר גם רגע של הזדמנות לשנות מן היסוד כמה הרגלים שהתקבעו אצלנו. בזירה הביטחונית נדמה שברור לכול שיידרש עדכון של מבנה הצבא, תקציבו, היקפו ואף משימותיו. ואולם ישראל לא יכולה להסתפק בטיפול בבעיה הביטחונית בלי להידרש לנושאים שמקשים עליה כחברה ומסכנים אותה במשבר פנימי שתוצאתו עלולה להיות חמורה לא פחות מזו של משבר חיצוני. התפנות להערכה מחדש של המבנה הקואליציוני הנדרש, בחינה ועדכון של ההסדר המשטרי שהיא זקוקה לו, טיפול נכון באתגריה הפנימיים העיקריים (למשל ההתמודדות עם האתגר החרדי) – כל אלה, ולא פחות מן העדכונים הנדרשים בשדה הביטחון, יכולים להיות מצע להתחדשות