החרם על מאפיית אנג'ל היה תגובה שורשית ספונטנית לרמיסת הסמלים היקרים ביותר של הקהילה החרדית
ילדי ואני מכורים ללחמים טובים ולרוגלך, במיוחד של "אנג'ל". אך בשבועות האחרונים לא טעמנו מהם. בכל בוקר שאלו הילדים: "הוא התנצל?". לא היתה הוראה של רב מסוים, לא הוכרז חרם בשום עיתון, אין מטה סודי ולא ארגון שעמד מאחורי החרם. להפך, ב"יתד נאמן" היתה מודעה למחרת האירוע: "בהוראת ראש הישיבה איננו מתייחסים לאירועים שהתרחשו אמש בגבעת הישיבה".
למרות זאת מפה לאוזן נשמעו קולות בני הקהילה החרדית: לא מוכנים להיות שוב למרמס. פגעו ברב הכי חשוב לנו במקום הכי חשוב — בכיכר הישיבה ובליבת הקיום שלנו, בלימוד התורה.
אכן, איש לא יגיד לעמר בר־לב מה לעשות. הוא יכול להפגין על מה שירצה ומתי שיתאים לו. ראשי חברות גדולות ומנהלי בנקים מפגינים והפגינו לכל אורך הדרך, ואיש לא העיר להם. אבל לבוא למרגלות ישיבת פוניבז' בבני ברק, זו לא הפגנה. לא הבעת דעה. זו העלבה. התרסה נגד הערך החשוב ביותר לציבור החרדי: לימוד התורה. זה היה מופע מביש ומכוער של התגרות לשם התגרות. איך היה מרגיש חילוני בקיבוץ גינוסר, אילו היו חרדים ממאה שערים מפגינים במרכז הקיבוץ שם נגד אורחות חייהם? נגד מה שחשוב להם?
זה היה חרם ספונטני גדול. ערימות של לחם ומאפים במכולת השכונתית כל יום, כל היום. איש לא נגע. לא תמיד היו תחליפים ראויים, ולמרות זאת אף אחד לא נגע. כי הציבור החרדי החליט לעמוד על שלו. לא לתת שידרכו עליו. בר־לב אולי יספר שלא התנצל, אולי ינסה להמשיך להתפתל. אבל ברור שהוא הבין שהתנהגותו מחייבת הגעה לבני ברק, הפקדת מכתב התנצלות, ובעיקר מחייבת את מחיקת החרפה של הפגיעה בכבוד התורה.
כי גם אם בר־לב ינסה להכחיש זאת, המסר עבר: לציבור החרדי אין שום כוונה להיות שק החבטות התורן.