הקדמה 

במהלך השנים האחרונות התגברו הנרטיבים האנטישמיים בסין הן בפרסומים ארציים בעיתונות, הן ברשתות החברתיות והן בחלקים בתוך האקדמיה. לא מדובר בתופעה מקומית צרה. כאשר האומה בעלת האוכלוסייה השנייה בגודלה בעולם ואחת האדריכליות הגדולות של סביבת מידע מאשרת הפצת רעיונות כאלה, מלבה אותם או מקבלת אותם בסובלנות, יש להתנהלותה זו השפעה שמהדהדת הרבה מעבר לגבולותיה. עבודתו של ד"ר שלום סלומון ואלד, המשמש עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI), מספקת היקף ומבנה לנושא זה שנדון בדרך כלל באופן מקוטע ומאפשרת להתבונן בו במבט מפוכח.

הדוח שלפנינו ממסגר שלוש תובנות חשובות. ראשית, האנטישמיות המתחוללת לנגד עינינו לא נולדה בסין, אלא צמחה מהתכנסות של שלושה מניעים חיצוניים – היריבות הגאופוליטית של סין עם ארצות הברית, ההתייצבות של סין לצד שותפים ערבים ומוסלמים (כולל איראן) והגלובליזציה המידבקת של סטראוטיפים אנטישמיים בתוך האקוסיסטם של התקשורת והאוניברסיטאות בסין; שנית, הנטייה לכרוך יחד את ישראל, את היהודים ואת היהדות הפכה למאיץ הראשי: הביקורות על מדיניותה של ישראל מיתרגמות דרך קבע להאשמת היהודים כקולקטיב ומהדהדות דפוסים שמוּכּרים כיום במערב אבל נוסחו לפי הלקסיקון האידאולוגי הייחודי של סין; ושלישית, האוניברסיטאות – המכשירות את דור העתיד של מקבלי ההחלטות – הפכו לחממות משפיעות, ותפיסות אנטי־ציוניות וביטויי עוינות גלויים עוברים בהן בקלות כלמידה ביקורתית.

ד"ר ואלד מקפיד להבחין בין ביקורת לגזענות. מקובל עליו שביקורת מושחזת כלפי ישראל איננה אנטישמיות. ואולם בה בעת הוא מוכיח, בעזרת ראיות מדאיגות, כיצד מוסר כפול, אנלוגיות נאציות וטענות קונספירטיביות על המזימה היהודית לשלוט בעולם נדדו מן השוליים הקיצוניים אל לב השיח הנורמטיבי. הוא ממקם את המגמות הללו על פני קשת רחבה של נקודות מפגש בין סין ליהודים – החל באהדתו של הנשיא הראשון של הרפובליקה סוּן יאט־סֵן לציונות ועד לדברי השבח לתלמוד שנשמעו בבייג’ין לאחרונה, תוך הדגשת המהפך המצער מן העידן שסין יכלה להתהדר בו בכך שהיא ציוויליזציה נקייה מאנטישמיות.

ההשלכות המדיניוֹת הן מעשיות ומיידיות. ישראל חייבת להמשיך ולתחזק את יחסיה היקרים מפז עם ארצות הברית גם בעת שהיא שומרת מקום לחיבורים קונסטרוקטיביים עם סין. עליה לגייס קהילות יהודיות מכל העולם ולחבור לממשלות – בייחוד באירופה – המוקיעות בעקביות דיבורים ומעשים אנטישמיים, ואף מענישות בגין פעולות כאלה. חשוב לא פחות מכל אלו הוא לקיים ניטור ממושך. כלומר – כדי לעבור מאנקדוטות לדפוסים, חיוני שאנשים המצויים בדקויות השפה הסינית ינהלו מעקב קפדני אחר העיתונות הממשלתית בסין, אחר הרשומות ברשתות החברתיות ואחר הפרסומים באקדמיה. ולבסוף, חיבורים אקדמיים ותרבותיים – בדיוק מסוג החילופים שמוקפאים כרגע – הם עדיין מן הדרכים היעילות ביותר לתקן לאורך זמן את נזקי הבוּרות והסטראוטיפים.

הדוח שלפנינו איננו ייעוץ מתוך ייאוש. בד בבד עם תיעוד ההידרדרות הדוח גם מצביע על הבהובים של היערכות דיפלומטית מחודשת ועל כיסים של סקרנות אינטלקטואלית בקרב הסטודנטים בסין. הבחירה המונחת לפתחם של המנהיגים בבייג’ין, בירושלים וברחבי העולם היהודי היא בין האפשרות לאפשר למֵמים אינטרנטיים לשלוח גרורות ובין האפשרות להתעמת איתם בעזרת עובדות, דיפלומטיה ערכית וחריש תרבותי עמוק וסבלני. הקוראות והקוראים ימצאו בדפים אלה גם אזהרה וגם מפת דרכים. לקובעי המדיניות, לחוקרים מן האקדמיה ולמנהיגי הקהילה הניתוח של ד"ר ואלד רלוונטי לא רק לעת הזאת; הוא קריאת חובה לכל מי שמחויב לוודא שהשנאה העתיקה בעולם לא תהפוך לנורמה חדשה באחת הציוויליזציות הקדומות בעולם.

ובנימה אישית – אני מודה מקרב לב לידידי ד"ר שלום סלומון ואלד על תרומתו ועל מחויבותו הן לתחום המחקר החשוב הזה והן למכון למדיניות העם היהודי, שהוא נמנה עם העמיתים הבכירים בו זה למעלה משני עשורים.

פרופ’ ידידיה שטרן
נשיא המכון למדיניות העם היהודי