דווקא בשעה שמדינתם הופצצה, עשרות אלפי ישראלים ביקשו לשוב אליה. אין להתפלא על כך: הם רצו להיות שותפים ברגעים שבהם נכתבת הזהות שלהם.
השורות האלה נכתבו כשאני תקוע בצרפת והבנים שלי בחזית. אשתי, הבנות והנכדים – רצים למקלטים. ואני – רחוק, רחוק מדי. הגעתי להציג את ספרי החדש, “סוף יהדות צרפת” – המתריעה על עתידם הקודר של היהודים ברפובליקה הזו. והנה, דווקא כשבאתי להזהיר מן הצפוי בגולה, שמי הארץ נסגרים. בערים בישראל האזעקות לא שותקות, והילדים שלי לא ישנים. ואני עומד בבית כנסת בפריז, מול שלוש מאות משתתפים, ומדבר. הם מקשיבים. באמת מקשיבים. רבים מהם מבינים: הזמן קצוב. הדמוגרפיה בצרפת משתנה, האסלאם הרדיקלי תופס אחיזה, השלטון שותק. הנכדים שלהם – אם יישארו – לא יוכלו עוד לחיות כאן כיהודים גאים וגלויים.
ובכל זאת, בסוף ההרצאה – כל אחד חזר לביתו. ואני, תקוע בגולה, מרגיש את הפער. האם אפשר באמת לדבר על שותפות גורל – כשאתה עצמך אינך חולק את הגורל הזה בפועל?
בימים האחרונים דיברתי עם עשרות ישראלים שנתקעו בעולם. הם לא מחפשים “שקט”. לא רוצים “להנות מהחופשה”. הם משתוקקים לחזור. לא כי הם חסרי אונים – אלא כי הם בני בית. הם רוצים לרוץ למקלטים עם האחים שלהם, להיות חלק מהעומס, מהדאגה, מהעמידה. Uעל הרקע הזה נשמע המשפט שמיוחס לשרת התחבורה, מירי רגב: “אין מה להילחץ, אתם בחו”ל – קודם כול תהנו.” ציניות? אדישות? ניתוק? כך או כך – זו לא הנפש הישראלית. כי הישראלים, למרבה התקווה, עדיין בנויים מחומר אחר. הם רוצים להיות שם – דווקא כשקשה. טוב שכך. כי רק עם כזה יכול לכתוב את סיפורו שוב ושוב – מול אימפריות, מול אויבים, מול מציאות משתנה. כי רק עם שמסרב להיות קורבן תמידי – יכול לבנות מדינה, צבא, שפה ועתיד.
Uאם מישהו עוד מחפש היכן נכתבת ההיסטוריה של העם היהודי – היא לא נכתבת בדוחות, לא בהרצאות, ולא בפאנלים בינלאומיים. היא נכתבת במקלטים. במילואים. בגבול הלבנון. במדרגות של בניינים באופקים. בעיניים של אם, בלחץ של חייל, בשתיקה של לילה בלי שינה.
עשרות אלפי ישראלים רוצים להיות שם. עם משפחתם. עם עמם. עם ההיסטוריה. שלחו מטוסים. שלחו אוניות. תנו לנו לחזור. אנחנו לא מבקשים מקלט. אנחנו מבקשים להצטרף – למקום שבו נכתבת הזהות שלנו.