המדד החודשי של המכון למדיניות העם היהודי מלמד על ירידה באמון הציבור בכך שישראל תנצח במלחמה, ועל יציבות באמון הציבור בממשלה, בראש הממשלה ובצבא.
ביחס לעתיד השלטון בעזה, 36% מהציבור היהודי תומכים בשלטון ישראלי מלא, 44% בשלטון פלשתיני שאינו חמאס במתכונת כלשהי, ו-13% בשלטון בינלאומי. ביחס לזירה הצפונית, יש שוויון בקרב כלל אזרחי ישראל בין מי שתומכים ביציאה לחזית שנייה נגד חיזבאללה, לבין מי שמעדיפים ״לנסות להגיע להסכם בתמיכה בינלאומית שימנע צורך במלחמה נגד חיזבאללה״. בקרב היהודים שיעור גדול יותר מעדיפים פתיחת חזית שנייה.
אמון הציבור בתקופת המלחמה
ישראל מסכמת 100 ימים למלחמה שתחילתה במתקפת חמאס של ה-7 באוקטובר, ללא שינוי משמעותי באמון הציבור בגורמי השלטון, האמונים על המדיניות ועל בטחון המדינה. האמון בראש ממשלת ישראל, שהיה נמוך עוד בטרם המלחמה, בעקבות השנה הסוערת של המאבק על ״הרפורמה המשפטית״, נותר נמוך. האמון בממשלת החירום שהוקמה מספר ימים לאחר פרוץ המלחמה, וכוללת, מלבד קואליציית השלטון המקורית גם את מפלגת המחנה הממלכתי – גם הוא נמוך למדי, ואינו משתנה. האמון במפקדי צה״ל גבוה, אם כי ניכרים בו החודש סימני שחיקה, אולי בשל התארכות המלחמה ללא הכרעה, ואולי בגלל עימותים גלויים בין אישים בהנהגה הפוליטית לבין מפקדי צה״ל.
שלושה סקרים שנערכו מאז פרוץ המלחמה על ידי המכון למדיניות העם היהודי (JPPI), בקרב אזרחי ישראל, מלמדים על היציבות היחסית באמון הציבור כפי שתוארה. רמת האמון במפקדי צה״ל עלתה מעט מאוקטובר, זמן קצר לאחר המהלומה הצבאית, לנובמבר, כאשר פעולת צה״ל כבר הייתה בעיצומה. נתוני ינואר מלמדים על ירידה קלה באמון במפקדי צה״ל, אך זה עדיין גבוה (76% נותנים בהם אמון גבוה מאוד או די גבוה). רמת האמון במפקדי צה״ל גבוהה יותר במובהק בקרב תומכי האופוזיציה (95%) מאשר בקרב תומכי הקואליציה (66%). לכשליש מתומכי הקואליציה אמון די נמוך או נמוך מאוד במפקדי צה״ל (31%).
ומהי התמונה הכללית – בקרב כלל אזרחי ישראל, יהודים וערבים? ברמת האמון בממשלת החרום ובראש הממשלה לא חל שינוי משמעותי בחודשים האחרונים. ראש הממשלה זוכה לאמון של כ-30% מהישראלים, כאשר האמון בקרב יהודים גבוה משמעותית מאשר בקרב ערבים. הממשלה זוכה לאמון מעט גבוה יותר (35%), כאשר גם בקרב הערבים כרבע מביעים בה אמון. האמון בראש הממשלה גבוה יחסית בקרב מסורתיים קצת דתיים ובקרב חרדים. נמוך מאוד בקרב חילונים ונמוך למדי (40%) בקרב דתיים.
הצעדים הבאים במלחמה
בסקר זה בחנו לראשונה את עמדת הישראלים ביחס למה שמתרחש בגבול הצפון, ופעם נוספת את העדפותיהם ביחס למה שיקרה ברצועת עזה עם תום הלחימה. העדפת כלל הציבור ביחס לצפון נותנת משקל כמעט שווה לאפשרות של פתיחת חזית צפונית בהקדם, ויציאה למלחמה יזומה של ישראל נגד חיזבאללה, לעומת האפשרות של ניסיון להגיע להסדר מדיני שיחסוך מלחמה בצפון (כמובן שבמקרה כזה פתוחה השאלה מהו הסדר מדיני משביע רצון, ומה אם אין דרך להגיע אליו). בקרב היהודים ישנה העדפה לפתרון של חזית שנייה, ולעומת זאת הערבים בוחרים בפתרון דיפלומטי או בדחיית הפתרון לזמן אחר (וכן ישנו אחוז גבוה של משיבים ״לא יודע/ת״). מה שניכר בסקר הוא מיעוט יחסי של משיבים שבחרו באפשרות של דחיית פתרון הבעיה בצפון לזמן אחר. כלומר – הישראלים מצפים להסדרה של המצב בצפון או באמצעים כוחניים או באמצעות דיפלומטיה כבר במהלך הסבב הנוכחי.
בחלוקה לתומכי קואליציה ואופוזיציה יש הבדל משמעותי בהעדפות למה שיקרה בגבול הצפון. 64% ממצביעי הקואליציה בוחרים בפתיחה של חזית שנייה, לעומת 26% ממצביעי האופוזיציה, שחלק משמעותי מהם (50%) בוחרים באפשרות של פתרון דיפלומטי. עם זאת, אין פער משמעותי בין תומכי קואליציה ואופוזיציה בבחירת האפשרות השלישית, של דחיית הפתרון לזמן אחר (15% ו-19% בהתאמה).
בסקר הנוכחי, ינואר 24, חזרנו על שאלה שנבחנה גם בנובמבר 23 ביחס לאפשרויות השונות באשר לשליטה ברצועת עזה לאחר סיום המלחמה. כפי שניתן לראות בטבלה, אין שינוי גדול בעמדת היהודים בישראל בשאלה זו, כאשר כשליש מהם רוצים שלטון ישראלי מלא בעזה (רובם בתוספת החזרת ישובים יהודיים לרצועה), 44% בוחרים באחת מהאפשרויות של שלטון פלשתיני (שחמאס אינו כלול בו), אך רק מיעוט בשלטון של הרשות הפלשתינית. עוד קצת יותר מעשירית בוחרים בשלטון של כוח בינלאומי כהעדפה שלהם.
כפי שאפשר לצפות, גם בשאלה זו ישנו פער משמעותי בין מצביעים של מפלגות הקואליציה (לא כולל המחנה הממלכתי) לבין תומכים של מפלגות האופוזיציה. 66% ממצביעי הקואליציה בחרו באפשרות של שלטון ישראלי מלא, רובם בתוספת ישובים. בקרב מצביעי האופוזיציה 7% בחרו באפשרויות אלה, ורוב גדול בחרו בשלטון פלשתיני, אם כי גם בקרב תומכי האופוזיציה ישנו רק מיעוט לא גדול שבחר באפשרות של שלטון המבוסס על הרשות הפלשתינית (9%). בחלוקה על פי דתיות יש לציין כי הבחירה בשליטה ישראלית מלאה בתוספת החזרת ישובים לגוש קטיף זכתה לרוב בקרב חרדים ודתיים (54% ו-57%) אך לא בקרב קבוצות אחרות.
המחלוקת על בית המשפט
פסיקות של בית המשפט העליון בסוגיית הסבירות והנבצרות, ששתיהן הוכרעו ברוב קטן בניגוד לעמדת הממשלה והקואליציה, החזירו לזירה הציבורית את המחלוקת על יחסי השלטון ובית המשפט. סקר JPPI , שנערך לאחר פסיקת הסבירות (פסילת החוק שביטל את עילת הסבירות), בחן את עמדות המשיבים בשתי שאלות. הראשונה – שאלה ישירה של תמיכה או התנגדות לפסיקה. בשאלה זו היה רוב לא גדול לתומכי הפסילה (כלומר, מי שתמכו בפסיקת בית המשפט). רוב זה, של 47% לעומת 39% שהתנגדו לפסיקת בית המשפט, נשען על תמיכה מובהקת בקרב הערבים (60%). אם בוחנים את עמדת היהודים בישראל בנפרד, ישנה בקבוצה זו רוב קטן המתנגד לפסיקת בית המשפט – 47% למתנגדים מול 44% לתומכים בפסילת החוק.
השאלה השנייה באותו נושא הציגה לתומכים ולמתנגדים מנעד רחב יותר של אפשרויות, כך שיכלו להביע תמיכה או התנגדות הן לפסיקה, הן לעיתוי שלה, והן להביע עמדה ביחס למה שצריך לבוא בעקבותיה. הנתון הבולט בתשובה לשאלה זו הוא תמיכה של כחמישית מהמשיבים (22%) בעמדה שעל פיה הכנסת ״לא צריכה לכבד״ את פסיקת בית המשפט. מקרב תומכי הקואליציה ישנו רוב קטן של 53% לעמדה זו.
עוצמה ואופטימיות
במסגרת הסקר נבחנות חמש שאלות שמטרתן לזהות האם לאזרחי ישראל ישנה תחושה שישראל חזקה והאם הם אופטימיים ביחס לעתידה. שאלות אלה מדורגות על פי סולם של 0 עד 10. הדירוג מבטא תחושה של רוב האזרחים שישראל נהנית מעוצמה צבאית (ציון 8.2, ובקרב יהודים 8.6), מעוצמה כלכלית מעט נמוכה יותר (7.5), ופחות מאלה מעוצמה חברתית. כרבע מהיהודים דירגו את העוצמה החברתית של ישראל בציון של פחות מחמש . נתון זה בלט במיוחד בקרב חילונים (33% דירגו את העוצמה החברתית מתחת לחמש ).
הנשאלים התבקשו לדרג גם את האופטימיות שלהם ביחס לעתידם האישי ובמקביל ביחס לעתיד המדינה. בשאלה זו ניכר פער מובהק בין האופטימיות הגבוהה יותר בהיבט אישי, לאופטימיות הנמוכה יותר בהיבט הלאומי. הבדלים משמעותיים ברמת האופטימיות ניכרים הן בין יהודים לבין ערבים (הרבה פחות אופטימיים), והן בין קבוצות בתוך המגזר היהודי. תומכי קואליציה אופטימיים יותר מתומכי אופוזיציה, דתיים (וגם חרדים) יותר מחילונים. נתון זה נכון ביחס לשתי שאלות האופטימיות, האישית והלאומית, אולם ניכר באופן מיוחד בהקשר לאופטימיות הלאומית. כ-12% מתומכי הקואליציה דירגו את רמת האופטימיות שלהם ביחס לעתיד המדינה מתחת לאפס. מקרב תומכי האופוזיציה קרוב לשליש (31%) דירגו את האופטימיות שלהם ביחס לעתיד המדינה מתחת לאפס.
בגרף המופיע כאן מוצגת השוואה בין קבוצות שונות במיקום על שני צירים – ציר העוצמה וציר האופטימיות – על פי התשובה הממוצעת בכל קבוצה. מתחת לגרף מופיע הציון הממוצע לחמש השאלות שהוצגו במסגרת הסקר בחלוקה לכמה קבוצות עיקריות שאפשר לזהות ביניהן הבדלים.
הערכים של ישראל
במסגרת הסקר הוצגו לנשאלים 12 ״ערכים״ לדירוג בסולם מ-0 עד 10, על פי מידת החשיבות שהם מייחסים להם. נוסח השאלה היה ״כמה חשוב לך…״ והערך המדובר, ולכל אחד מהערכים נקבע ציון משוקלל על פי ממוצע התשובות. כל הערכים הוצגו לכלל משתתפי הסקר, למעט שניים – הקשר ליהודי התפוצות, והחשיבות של מדינה יהודית – שהוצגו רק לנשאלים היהודים. הדירוג באופן זה מאפשר כמובן לתת ציון גבוה לכל הערכים, בלי צורך ממשי לתעדף ערך אחד מול ערך אחר, וניכר בסקר שרוב הערכים אכן זוכים לציון גבוה. עם זאת, ישנם הבדלים בולטים גם בציון הכללי, וגם בהעדפת מגזרים שונים, לערכים שונים.
הערך שזכה לציון הגבוה ביותר בסקר הוא ״ציות של כולם לחוקי המדינה״. זהו ערך ניטרלי שאין לו מטען אידיאולוגי. הערך שזכה לציון הנמוך ביותר הוא ערך שיש לו מטען תרבותי-אידיאולוגי מובהק: ״קשר לתרבות המערבית הגלובלית״. הפערים בין קבוצות שונות בדירוג ערכים אלה מעידים כמובן על האופן שבו הן מפרשות את סדרי העדיפויות הערכיים והזהותיים של ישראל כפרטים ובקולקטיב.
ניכרים פערים בין קבוצות שונות בדירוג ערכים חשובים. נציג כאן שתי חלוקות עיקריות. האחת בין תומכי קואליציה לבין תומכי אופוזיציה. בטבלה המוצגת כאן התמקדנו בערכים שיש בהם פערים של 2 נקודות ומעלה בין שתי קבוצות אלה. ניתן להבחין בה כי תומכי הקואליציה מדרגים את החשיבות של ״האופי היהודי של המדינה״ גבוה משמעותית מתומכי האופוזיציה. לעומת זאת, תומכי אופוזיציה מדרגים גבוה יותר את החשיבות של ״קשר לתרבות המערבית״, של ״נשיאה שווה בנטל״ (גם בטחוני וגם כלכלי), של שמירה על זכויות המיעוט ושל מדיניות ביטחונית מוסרית. ראוי לסייג ולציין בהקשר זה, כי הדירוג העקרוני השונה בין שתי הקבוצות אינו מעיד בהכרח על פערים בהעדפות מעשיות. כלומר, ייתכן שכאשר תוצג לנשאלים בעיה מעשית שיש לה קשר להעדפות הערכיות של המשתתפים, הם יציעו לפתור אותה באותה דרך. אבל לפחות ברמת ההצהרה, ישנה כאן עדות לפער החזון ופער התרבות בין שתי הקבוצות.
בחינה נוספת של ההעדפות הערכיות, על פי סולם של דתיות (בקרב יהודים) מאפשרת להבחין באופן אחר באותם פערים עצמם.
- הקבוצות המסורתיות והדתיות (שמהן באים גם רוב תומכי הקואליציה) מדרגות גבוה יותר את ״האופי היהודי של המדינה״, וניכר שהחילונים הם הקבוצה החריגה בדירוג בהקשר זה (ראוי לזכור כי זו גם הקבוצה הגדולה ביותר, כך שהדירוג הנמוך יותר שלה מקבל משקל משמעותי בציון הממוצע הכללי בקרב יהודים).
- החילונים הם הקבוצה החריגה גם בדירוג הגבוה משמעותית של קשר לתרבות המערבית.
- החרדים הם קבוצה חריגה בכמה היבטים: דירוג נמוך מאוד של קשר לתרבות המערבית, דירוג נמוך מאוד (מסיבות ברורות)של נשיאה שווה בנטל הבטחוני והכלכלי. הם בולטים גם בדירוג נמוך יחסית של הערך של ציות לחוקי המדינה.
- הדתיים מדרגים נמוך לעומת אחרים את הצורך לשמור על זכויות מיעוט. הם והחרדים מדרגים נמוך את הערך של מדיניות ביטחונית מוסרית. הם והחרדים מדרגים נמוך יחסית את ערך הסובלנות.
איסוף הנתונים לסקר המכון למדיניות העם היהודי נערך על ידי אתר המדד (כ-700 מרואיינים במגזר היהודי, בסקר אינטרנטי) וחברת אפקאר (200 מרואיינים במגזר הערבי, כמחציתם אינטרנטי ומחציתם טלפוני). הנתונים נותחו ושוקללו על ידי פרופ׳ קמיל פוקס כדי לייצג את אוכלוסיית הבוגרים בישראל, בסיועו של נח סלפקוב מהמכון למדיניות העם היהודי. הדו״ח נכתב על ידי שמואל רוזנר, שעורך את מדד JPPI לחברה הישראלית.