מאמרי דעה

אסור לדחות את המהלך המדיני ליום שאחרי המלחמה

התנעת הסדר היסטורי לא תחכה לתום הלחימה: ההמתנה עלולה להיות כה ארוכה, שדי בה כדי לחסל את הסיכוי להגיע אי פעם לסיום הסכסוך. לישראל יש אינטרס להצהיר כבר עתה על מחויבותה לפתרון שתי המדינות – אלא שאין בקרבה מנהיגים שמוכנים לגלות את האומץ הדרוש

סוגיית היום שאחרי מלחמת חרבות ברזל מעסיקה את הדיפלומטיה הבינלאומית ומאתגרת חוקרים ופרשנים ברחבי העולם. ניירות עמדה ומאמרים אינספור פורסים מתווי פעולה המתמודדים עם השאלה, כיצד יש לנהוג בסיומה של המלחמה. אלא שלעיתים, בדרך ניסוחה של השאלה עלולה להסתתר הנחה שגויה שמכשילה את הניתוח ופוגמת בהמלצות שנגזרות ממנו. כזו היא המסקנה הרת הסכנות שלפיה התנעתו של מהלך להסדר מדיני ישראלי-פלסטיני צריכה להמתין ליום שאחרי המלחמה. אנו עלולים לגלות כי ההמתנה עשויה להיות כה ארוכה, שדי בה כדי לחסל את הסיכוי להגיע אי-פעם לסיום הסכסוך.

התקוות והאמוציות שטעונות במילים "היום שאחרי המלחמה" תורמות לאי הבהירות לגבי משמעותו. החייל האמיץ שווייק הנחיל לעולם את המושג "שש אחרי המלחמה", ועל שפתות כולנו מתנגנות מילותיו המרגשות של אריק איינשטיין, "שיר של אחרי מלחמה". אנו מתאווים להניח כי בקצה חשיכת המנהרה ממתין לנו אור מנחם, שישים קץ לסיוט וישיב את חיינו למסלולם. אלא שהמלחמה בעזה צפויה לאכזב את מי שמשליך את יהבו על היום שאחרי. גם אם יוכרז עליו ברוב טקס, יום זה לא יסמן בהכרח את קץ שפיכות הדמים.

פוליטיקאים לא מהססים להפר את הבטחותיהם, אך הפעם המציאות שונה. ממשלה ישראלית שלא תפעל למוטט את החמאס, תתמוטט בעצמה. אשפי הספין לא יצליחו הפעם להנדס את תודעת הציבור כדי לשכנעו שניצחנו. מבחנו של הניצחון הוא בעולם העובדות: אם תושבי העוטף לא ישובו לבתיהם, לא ניצחנו. כדי להשיב את תחושת הביטחון לתושבי הדרום, צה"ל זקוק לזמן רב. גם כאשר ימוטט שלטון החמאס ובכירי מנהיגיו יחוסלו, עדיין יהיה צורך להתמודד עם ניסיונות שרידי הארגון להשתקם ולפגוע בישראל. הלחימה תוסיף ותיפול על כתפיו של צה"ל. ממשלות רבות באזור ומחוצה לו אמנם מייחלות לחיסולו של החמאס, אך אין להן שום כוונה לסכן לשם כך את חייליהן. זאת ועוד, האם פליטי היישובים בעוטף ימהרו לשוב לבתיהם אם ביטחון ילדיהם יהיה תלוי בכוח בינלאומי כלשהו?

הכורח שמוטל על ממשלת ישראל למוטט את החמאס, והעובדה שישראל אינה יכולה להפקיד משימה זו בידיים זרות, לא מוליכים אותנו אל היום שאחרי המלחמה – אלא אל כיבושה המחודש של רצועת עזה. ככל שהכיבוש ישתכלל, פחות טנקים יתמרנו ברצועה. הלחימה אמנם תשנה את עוצמתה ואופייה, אך הטרור לא ייעלם ואנו נוסיף לדמם בבוץ העזתי.

  • ידידיה של ישראל ברחבי העולם מניחים שמצב עגום זה יציף אצלנו מחדש את הדילמה לגבי המענה לסכסוך ההיסטורי בינינו לבין הפלסטינים. הם כמהים לראות את אזרחי ישראל בוחרים בפתרון שתי המדינות על פני המשך הכיבוש, המוביל למציאות דו-לאומית במדינה המאבדת את אופייה היהודי והדמוקרטי. לידידים אלה ממתינה אכזבה קשה. אין כיום בישראל שום מנהיג משמעותי שמציב אופוזיציה רעיונית לתפיסת הכיבוש והסיפוח של הימין. התירוץ השימושי הוא שיש להמתין "ליום שאחרי המלחמה", אך להמתנה יש מחיר כבד:
  • ככוח כובש, ישראל עלולה למצוא עצמה אחראית על גורלם של שני מיליון פלסטינים אביונים המתגוררים ברצועה החרבה. מדינות שמוכנות להשקיע את המיליארדים הנחוצים למשימות השיקום, מתנות את תרומותיהן במחויבות ישראלית לתהליך מדיני שיוביל לפתרון שתי המדינות. הן מזהירות כי לא ימשיכו לממן את הכיבוש הישראלי.
  • ישראל נעה על מסלול מסוכן של חיכוך עם ארה"ב. הנשיא ביידן שב ומכריז על התנגדותו לכיבוש עזה ועל הכורח להתקדם לפתרון שתי המדינות. חסידי הסיפוח, שמייחלים לניצחון טראמפ בבחירות נובמבר 2024, צריכים לרענן את זיכרונם: חזון הקמתה של מדינה פלסטינית, שבמסגרתה הגדה המערבית ועזה מחוברות ליחידה אחת, הוא לב עסקת המאה של יקירם הרפובליקני.
  • דחיית מהלך המוביל להסדר מדיני מעניקה שהות נוספת להרחבת מפעל ההתנחלות בשטחים, עד ששוב לא תתאפשר חלוקת הארץ, ונמצא עצמנו נידונים לחיות במדינה דו-לאומית אלימה שאיבדה את אופייה היהודי.
  • הסדר מדיני הוא האיום הגדול ביותר על החמאס. כדי לנצח את הרעיון שהוליד את זוועות ה-7 באוקטובר יש להציב רעיון מתחרה. ככול שיוצב אופק אמין של עצמאות פלסטינית, כך יישחק כוח המשיכה של האידיאולוגיה החמאסית ויגבר כוחו של המחנה הפלסטיני התומך בפשרה היסטורית עם ישראל.
  • המאבק באיום שמציב האסלאם הקיצוני, בהובלת איראן, מחייב הקמתה של חזית אזורית. רק מחויבות ישראלית אמינה לפתרון שתי המדינות תאפשר לארה"ב לכונן חזית זו, שבמסגרתה יושג גם הסכם שלום עם סעודיה ועם מדינות נוספות בעולם הערבי והמוסלמי.

לישראל יש אינטרס עצום לא להמתין ליום שאחרי, ולהצהיר כבר עתה על מחויבותה לפתרון שתי המדינות. אלא שאין בקרבה מנהיגים המודים פומבית באמת זו ומנחילים אותה לציבור. נותר לקוות כי בהיעדר אומץ מנהיגותי, נזכה בממשלה שתהיה מספיק חכמה להיכנע ללחצים חיצוניים המורים לה לפנות אל מסלול ההסדר המדיני.