איש לא האשים את מנהיגי גרמניה, צרפת או מדינות נאט”ו אחרות שביקרו בסין בבגידה בארה”ב. אין סיבה לחשוד בכך גם בישראל.
לפני כמה ימים התפרסם ברבים כי ראש הממשלה בנימין נתניהו קיבל הזמנה מנשיא סין שִי ג’ינפינג לבוא לביקור ממלכתי בסין, וכי הוא מתכנן לנסוע. תחילה דובר על חודש יולי, אחר כך על אוקטובר.
ההודעה חוללה סערה קלה, שלילית בעיקרה, בקרב העיתונאים והפרשנים הפוליטיים בישראל. נתניהו רוצה “להשפיל” את ג’ו ביידן או “לעצבן” אותו. הוא רוצה להראות שהוא “מוותר” על ביידן משום שיש לו אופציות אחרות, בדיוק כמו סעודיה. כל העניין אינו אלא נקמה על כך שביידן עדיין לא הזמין אותו לבית הלבן.
תהיה זו “טעות אסטרטגית” חמורה, הזהירו אחדים, ישראל עלולה לשלם מחיר גבוה. זוהי בגידה בברית שלנו עם ארה”ב, לא פחות, וכך הלאה וכך הלאה. קל היה לִצפּות את הקינות הללו, ולכן, מרגע שהנושא עלה על הפרק, נתניהו התעקש שהברית של ישראל עם אמריקה מוצקה כברזל, חזקה מתמיד, וכי אין חלופה לאמריקה.
חמישה חודשים של משבר פוליטי עמוק שכמוהו לא היה בתולדות המדינה הצרו את שדה הראייה של ישראלים רבים. בין הפגנות הענק, השסעים המתרחבים בחברה הישראלית, האיומים והעלבונות, שאר העולם נעלם מעיניהם – מלבד, כמובן, צילה של בת בריתה הגדולה והמסויגת, הלוא היא ארה”ב.
במהלך חודשי המהומה נכנסה סין למזרח התיכון בצעדים מדיניים מהירים וגדולים יותר מאלה שעשתה כל מדינה זרה אחרת בעתות שלום.
נשיא סין בא לסעודיה לברך את 21 מנהיגי העולם הערבי ולהביע את תמיכתו בהם. זמן קצר לאחר מכן הוא אירח בבייג’ין את נשיא איראן, והבטיח גם לו כי סין תעמוד לצדו. אחר כך הודיעה סין שבתיווכה הושג פיוס בין סעודיה לאיראן אחרי שבע שנות עוינות ביניהן; ולסיום קיבלה בייג’ין את הנשיא הפלסטיני המזדקן בכבוד מלכים, הצהירה על תמיכה ללא עוררין בטענות המוצדקות של הפלסטינים, והודיעה כי סין היא המתאימה ביותר לתווך בתהליך שלום עם ישראל. בכל הביקורים הללו ישראל בקושי הוזכרה בשמה. היא זכתה לביקורת מתונה, אך לא לאיומים.
התקשורת בישראל התייחסה לאירועים הללו כהמשך של הרעש החיצוני המתלווה לא אחת לסערות הפנימיות במדינה. אולם, אף כי הציבור בישראל לא הפגין עניין רב בסין, הסינים דווקא הפגינו עניין בישראל.
דוח מחקרי של המכון למחקרי ביטחון לאומי מצא שהתקשורת הסינית מדווחת כל העת על העימות הפנימי בישראל. זה לא דבר שגרתי. על פי רוב התקשורת בסין לא אוהבת להבליט טלטלות ומחאות המוניות בארצות זרות, פן ייחשפו הסינים חלילה לרעיונות “לא הולמים”. אבל נראה שהדימוי של ישראל בעיני המנהיגות הסינית השתנה, והדיווחים על המהומות הנוכחיות היו סימן לכך. האם ישראל היא עדיין המדינה החזקה והמלוכדת שיכולה לסמוך על סיוע אמריקאי ויהי מה? האם נתניהו עדיין יושב ליד ההגה?
זאת הסיבה שנתניהו חייב לבוא לבקר את הנשיא שי. הוא יכול להזכיר למארחו את הפתגם הסיני העתיק, הגורס כי כשחוצים נהר יש לעשות זאת לאט ולחוש את האבנים. הוא יכול להוסיף שישראל היא עדיין אחת האבנים הללו, ודווקא אבן גדולה מאוד. מומלץ למי שחוצים את הנהר להיזהר, שמא ייפצעו.
בעוד שמנהיגים ערבים ומוסלמים נפגשים עם שי על בסיס חודשי כמעט, נתניהו לא נפגש איתו מאז 2017, וגם לא שום אישיות ישראלית אחרת. שש שנים הן זמן רב בעולם שמשתנה במהירות.
במיוחד במקרה הזה: שי צבר עוצמה ברמות שלא היו לשום נשיא סיני מאז מאו דזה-דונג. הוא מכתיב את מדיניות החוץ של סין. לפני שנים רבות החליט, אחרי שהאזין לאורחיו הערבים המרובים, כי פלסטין היא שורש כל הבעיות הלא-פתורות במזרח התיכון. הוא אמר זאת פעמים רבות מאז. לא הכול בסין מסכימים, אך איש לא יקרא תיגר על שי. המרחב למחלוקת בדרגים הבכירים של סין הצטמצם מאוד. אבל נתניהו יכול, בנימוס המתבקש, לחלוק עליו.
שי לא עוין את היהודים ולא את היהדות. הוא אף גינה פעם את עליית האנטישמיות באירופה ושיבח את תרומת העם היהודי לציוויליזציה של העולם. שי ונתניהו יכולים למצוא מכנה משותף היסטורי מסוים. שי מתייחס לא אחת ל”השפלתה” של סין בעבר, והכאב הזה עשוי למצוא הד באוזניים יהודיות. משם הדרך לאיום הגרעיני של איראן, לשנאתה לישראל ולהכחשת השואה מצידה איננה ארוכה.
העלאת הסוגיות הללו מול פקידים נמוכים יותר בסין נתקלת בחומה בצורה. האם מישהו העלה אותן מול שי ג’ינפינג? לא סביר שהנשיא ביידן או מזכיר המדינה טוני בלינקן עשו זאת כשנפגשו עמו. הם לא יכולים למנוע מנתניהו את זכותו – ואפילו חובתו – לדבר עם שי על פחדים קיומיים ולא רק על קשרי מסחר.
איש לא האשים את מנהיגי גרמניה, צרפת או מדינות נאט”ו אחרות שביקרו בבייג’ין בבגידה בארה”ב. אין סיבה לחשוד בכך גם בישראל.