אחרי שנתיים וחצי של התעמרות המוסדות הבינלאומיים בישראל, שאלת חוקיותה של התקיפה באיראן עשויה להיתפס כלא מעניינת, אבל למעשה – היא נותרה חשובה.
פוטין, מכל האנשים בעולם ועוד כמה מנהיגים אירופיים, טענו בהצהרותיהם כי "המלחמה של ארה"ב וישראל באיראן אינה חוקית על פי המשפט הבינלאומי". האם הפעולה הצבאית הישראלית באיראן, על כל השלכותיה, עומדת במבחן החוק הבינלאומי?
אחרי השנתיים וחצי האחרונות וההתעמרות של מוסדות בינלאומיים בישראל, השאלה הזו עשויה להיתפס על ידי רבים כלא מעניינת, אבל למעשה היא נותרה חשובה. התשובה הקצרה היא: כן! כמו לאורך כל התקופה המאתגרת שעברה עלינו, גם במלחמה הזו, ישראל פועלת על פי המשפט הבינלאומי.
הכלל היסודי של המשפט הבינלאומי המנהגי, שקיבל ביטוי גם בסעיף 2(4) לאמנת האו"ם, קובע שהשימוש בכוח אסור. החריג לכלל הזה, ולמעשה הבסיס ללגיטימציה של כל מדינה להפעלת כוח הוא הזכות להגנה עצמית (סעיף 51 למגילת האו"ם). הזכות הזו קמה כאשר בוצעה נגד מדינה "התקפה חמושה". כזכור לכולנו, איראן פועלת נגד ישראל כבר שנים ארוכות. היא מפעילה נגדנו את חזבאללה ואת החות׳ים ולמעשה גם חמא"ס חומש על ידי איראן. מאחר והכוחות האלו סרים למרותה של איראן, זה כשעלצמו מהווה התקפה של איראן נגד ישראל.
אבל איראן גם תקפה את ישראל ישירות, וזאת בלי שישראל תקפה באיראן. באפריל 2024 איראן ירתה על ישראל מאות טילים וכטב"מים ושוב תקפה את ישראל באוקטובר 2024. התקפות ישירות אלו על ישראל מקימות באופן הברור ביותר את הזכות להגנה עצמית של ישראל.
בנוסף, ישראל מתבססת גם על דוקטרינת "ההגנה העצמית המקדימה" ( Preventive Self-Defense). זוהי פרשנות מרחיבה של סעיף 51 לאמנת האו"ם והיא מתבססת על המשפט הבינלאומי המנהגי ועל "נוסחת קרוליין" שעוצבה עוד במאה ה-19 לפיה למדינה מותר לתקוף ראשונה אם הצורך בהגנה עצמית הוא "מיידי, מכריע, ואינו מותיר ברירה של אמצעים או זמן להתלבט". ברור לגמרי שהמקרה הישראלי-איראני הוא כזה.
האיראנים השקיעו מאמצי עתק כדי ליצור את היכולת להשמיד את ישראל. הם פיתחו מערך טילים מפלצתי ותוכנית לפיתוח נשק גרעיני והצהירו שוב ושוב כי אלו נועדו להשמיד את ישראל. בלב טהראן הם הציבו שעון שמנה את סופה של ישראל לאחור. זהו איום מיידי שלישראל יש את החובה ואת הזכות החוקית למגר.
אפשרות אחרת להצדיק את חוקיות הפעולה היא לראות במציאות של השנים האחרונות מצב מלחמה מתמשך בין ישראל לאיראן. מאחר וכך הוא, "שאגת ארי" ו"עם כלביא" הם עוד סבבי לחימה בין שתי המדינות, ולא מלחמות שכל אחת מהן צריכה הצדקה נפרדת.
אכן, רבים מן המומחים של המשפט הבינלאומי לא מקבלים את הטענות הללו. מתוך פרשנות מצמצמת ודווקנית של מגילת האו"ם הם סבורים שלא ניתן לראות בפעולות עבר "התקפה חמושה" המצדיקה מענה כיום. כך הם סבורים גם כי לא ניתן לראות באיום עתידי, חמור ככל שיהיה, כמצדיק מלחמת מנע. בנוסף, מבקריה של ישראל יטענו במצב הדברים הזה, שימוש בכוח ללא אישורה של מועצת הביטחון הוא "מעשה תוקפנות".
אלו עמדות שתוך היצמדות ללשון מגילת האו"ם שוללות מישראל את יכולתה להגן על עצמה. ה-7 באוקטובר לימד אותנו שהחובה לגדוע את היכולת להחריב את מדינת ישראל ממי שמצהיר שזו כוונתו, קריטית. מול איראן במיוחד, המציאות המרה היא שהמוסדות הבינלאומיים כשלו.
הם שותקו זה מכבר על ידי וטו פוליטי ואינטרסים צלובים של מעצמות. כאשר המערכת הרב-לאומית אינה מסוגלת לאכוף את החלטותיה שלה בנוגע לתפוצת נשק גרעיני או תמיכה בטרור, האחריות והסמכות חוזרות למקורן הטבעי – אל המדינה הריבונית המחויבת לשלום אזרחיה.
בסופו של יום, החוק הבינלאומי נועד להגן על שלום העולם ועל ערך החיים, אך הוא לא נועד לשמש כחוזה התאבדות קולקטיבי עבור מדינת ישראל או המערב. בעוד ישראל מצייתת לו, אויביה עושים בו שימוש ציני מתמשך נגדה.
תקיפה באיראן, תחת הנסיבות של איום קיומי מוחשי, אינה ערעור של הסדר העולמי; היא ניסיון להשיב לו את ההיגיון היסודי ביותר שלו. זהו המאבק על הזכות לקיומה של מדינת ישראל במובן הכי בסיסי והכי פשוט. זכות, שאף נורמה בינלאומית לא יכולה לסתור.