כאשר האיחוד מבקש למלא תפקיד מרכזי בשיקום רצועת עזה, ניצבת בפני ישראל הזדמנות אמיתית: ניתן לראות במהלך הזה צעד של כפייה מדינית, אך ניתן לראות בכך פתח לבנייה מחודשת של היחסים.
יחסי ישראל והאיחוד האירופי מלווים כבר עשרות שנים במתח עדין בין קרבה היסטורית ותרבותית לבין מחלוקות פוליטיות עמוקות. טבח השבעה באוקטובר והמלחמה בעזה לא יצרו את הקרע, אך חשפו אותו בעוצמה מלאה. לצד הצהרות טעונות, סערות דיפלומטיות וכותרות חותכות מתקיימת מתחת לפני השטח מערכת קשרים עמוקה ורב שכבתית. מערכת זו נשענת על מדע מתקדם, על השקעות וסחר איתנים ועל היסטוריה יהודית ארוכה שעיצבה את צביונה של אירופה לדורות. על רקע רצונו של האיחוד לשוב ולהשפיע בזירה המדינית ובמיוחד בתכנון שיקום רצועת עזה, מתחדדת השאלה האם ניתן לשקם את יחסי ישראל ואירופה על בסיס אמון מחודש.
שורשיה של מערכת היחסים נטועים עמוק בהיסטוריה היהודית האירופית. מבחינת ישראל, אירופה נותרה מרכז תרבותי ואקדמי, מקור ידע והשראה, יעד טבעי ללימודים, למחקר, ליזמות ולתיירות ואף יעד להגירה. מנגד, האיחוד האירופי רואה בישראל שותפה חיונית בתחומי מחקר, ביטחון וחדשנות. אירופה מסתמכת על המדע הישראלי ועל תעשיות טכנולוגיות כחלק ממנועי הפיתוח שלה. השתתפות ישראל בתכניות המחקר האירופיות מעניקה למדע האירופי משאבים, שיתופי פעולה ויוקרה מקצועית אשר תורמים לצמיחה הדדית.
התלות ההדדית בולטת במיוחד בתחום הכלכלי. אירופה היא שותפת הסחר הגדולה ביותר של ישראל. בשנת 2024 הגיע 34% מהיבוא הישראלי (ללא יהלומים) ממדינות האיחוד האירופי ועוד 11% ממדינות אירופיות שאינן חברות באיחוד. כ-29% מהיצוא הישראלי (ללא יהלומים) הופנה לשווקי האיחוד ועוד 6% לשווקים אירופיים אחרים. הסחר הכולל בין ישראל למדינות האיחוד עמד באותה שנה על כ-43 מיליארד אירו. אלה הם לא רק נתונים יבשים, אלא עמוד יסוד של הכלכלה הישראלית. גם כאשר המערכה המדינית מתוחה, הכלכלה, הביטחון והמדע ממשיכים לפעול, לעיתים באופן כמעט בלתי תלוי.
לצד כל זאת, בשנתיים האחרונות נפערה בין ישראל לאירופה תהום עמוקה. בישראל התחזקה התפיסה שאירופה אינה מבינה את עומק האיום הביטחוני שמציבים חמאס, איראן, חיזבאללה והחותים. מרבית הישראלים סבורים שהביקורת האירופית מתעלמת מהמציאות המבצעית ומהמחיר האנושי והאסטרטגי שהמלחמה כפתה על ישראל. מנגד, באירופה רואים בסכסוך הישראלי-פלסטיני עניין פנימי בעל משמעויות חברתיות וכלכליות למדינות המאוכלסות בקהילות מוסלמיות גדולות. הפער בין הנרטיב הישראלי לנרטיב האירופי הוא רגשי לא פחות משהוא פוליטי.
גל האנטישמיות המתעצם ברחבי אירופה מעמיק את הקרע. ישראלים ויהודים מתקשים להבין כיצד יבשת המגדירה עצמה כמצפן מוסרי וכשוחרת זכויות האדם אינה מצליחה לרסן תופעות קשות של שנאה ואלימות. באיחוד האירופי מצביעים על צעדים שננקטו אך בישראל הם נתפסים כמועטים, איטיים וחסרי עוצמה. האכזבה גוברת במיוחד משום שהקשר בין העמים עמוק, ובעל מורשת דתית, היסטורית ותרבותית.
על אף זאת, שנתיים רצופות של מלחמות אזוריות ומשברים בלתי פוסקים הוכיחו שוב כי היחסים אינם מתפוררים. עסקאות ביטחוניות נחתמות, תעשיות אירופיות מאמצות טכנולוגיות ישראליות, ושיתופי פעולה בתחומים נוספים שבים לפעול, גם לאחר חודשים של קיפאון פוליטי. הקשרים הללו אינם מבוססים על חולשה, אלא על הכרה הדדית בערך המוסף שכל צד מספק.
כעת, כאשר האיחוד מבקש למלא תפקיד מרכזי בשיקום רצועת עזה, ניצבת בפני ישראל הזדמנות אמיתית. ניתן לראות במהלך הזה צעד של כפייה מדינית ומציאות אזורית ולפעול בהתאם, אך ניתן גם לבחור בגישה שונה. ניתן לראות בכך פתח לבנייה מחודשת של מסגרת היחסים עם אירופה באמצעות דיאלוג פתוח וכן על אינטרסים, פערים וציפיות משותפות.
הבחירה אינה מונחת על כתפיה של ישראל בלבד או של אירופה בלבד. היא תולדה של נכונות משותפת לעצב מציאות חדשה. המורשת המשותפת, הכלכלה, המסחר והמדע אינם זכר לעבר מפואר, אלא יסודות חיים שממשיכים לעצב את הקשר בין ישראל ליבשת הישנה. פעם אחר פעם מוכיחה המציאות כי גם כאשר המתחים גוברים והסערות הפוליטיות מטלטלות, הקשרים בין ישראל לאירופה אינם ניתנים לניתוק. הם נמתחים אך נותרים יציבים. לעיתים, דווקא הרגע שבו נדמה כי מערכת היחסים עומדת להתפורר הוא הרגע שמגלה עד כמה היא חזקה ומבוססת.