בעוד איראן נאבקת על הישרדות משטרה ומפעילה את שלוחותיה באזור, החות'ים בתימן שומרים על איפוק מפתיע ואינם נחלצים לעזרת פטרוניתם. מדוע?
"עמדתנו כלפי התוקפנות נגד איראן, לבנון ופלסטין היא עמדה עקרונית של עוינות לאויב הישראלי, ואנו מדגישים את מוכנותנו ברמה הצבאית בהתאם להתפתחויות". כך אמר בחמישי האחרון עבד מלכ אלחות'י, מנהיג המשטר השיעי הקיצוני הנושא את שם משפחתו וששולט בצפון מערב תימן. זו הייתה הצהרה פומבית שמעניינת דווקא בגלל מה שאין בה: התחייבות לקחת חלק במערכה הקיומית של המשטר האיראני על עצם קיומו.
מזה 21 ימים פועלת איראן במערכה אזורית רחבה שתכליתה להתיש את ישראל וארה"ב ולמנוע מהן להשיג את מה שהיא תופסת כניסיון ברור וגלוי להפלת המשטר. במסגרת המערכה הזו כל האמצעים כשרים: ירי חסר הבחנה למרכזי אוכלוסייה, תקיפת תשתיות אנרגיה במפרץ, ירי לעבר ידידות כמו קטר ועומאן ולמדינות נאט"ו כמו טורקיה וקפריסין, ולחץ אגרסיבי על שלוחותיה האזוריות להשתלב במערכה. חיזבאללה נענה לקריאה, אך נדמה שדווקא החות'ים – שחקן רדיקלי, אנטישמי ושש אלי קרב שחורט על דגלו (פשוטו כמשמעו) את סיסמת "מוות לאמריקה, מוות לישראל וקללה על היהודים", נמנע עד כה לסייע למעצמה השיעית האיראנית בקרב המכונן על קיומה. למה?
טובי המוחות בישראל ובארה"ב חושקים שיניהם בסוגיה זו, ותשובה חד משמעית אין. האפשרות הטובה ביותר מבחינת ישראל היא שהחות'ים מורתעים ועייפים מהשתלבות ישירה במערכה לאחר שכילו חלק ניכר מיכולותיהם בשנים האחרונות, ולאחר שורת התקיפות האגרסיביות של ישראל מולם – לסיכול יעדי פו"ש ולפגיעה בתשתיות לאומיות שונות. ברקע, ייתכן ועומדת המחשבה שהפעלת כוח מצד החות'ים לא תשרת את המאמץ האיראני באופן משמעותי, אך כן תגבה מחיר כבד מהחות'ים שמנסים לבנות מחדש את כוחם לקראת המערכה הבאה.
ההחלטה שלא להשתלב יכולה לבטא גם את עצמאות הפעולה של החות'ים, ואת התעקשותם שלא לפעול תחת התכתיבים האיראנים. לחות'ים שיתוף פעולה אסטרטגי עם איראן אבל הם אינם רואים עצמם כפופים – צבאית או דתית – לאיראן, בשונה מחיזבאללה. יתרה מכך, למנהיג החות'י יש אספירציות משל עצמו וחזון אזורי שבו הוא תופס עמדת הובלה מרכזית במערכת הצירית, שאינה בהכרח כפופה באיראן. ההחלטה שלא לפעול עד כה עשויה לאותת לאיראן ולאזור כולו שהחות'ים אינם רוקדים לחלילו של אף אחד, גם אם הוא שותף לדרך. ייתכן שהיא גם מבטאת הבנה מפוכחת של החות'ים שהיחלשותה של איראן היא דבר בלתי נמנע, באופן המחייב אותם לשמור את הכוח לקראת היום בו הם יקבלו את כתר ההובלה של הציר השיעי.
ייתכן שהחות'ים רק ממתינים מהיציע לרגע הנכון להיכנס למגרש, בין אם בשל התארכות המערכה, ערעור היציבות של המשטר האיראני או דווקא התפתחויות בזירה הפלסטינית. כזכור, החות'ים כרכו את גורלם במערכה בעזה ואפשר שהם מעוניינים לשמר את אחד מהכלים ההרתעתיים הבודדים שנותרו כנגד חזרה ללחימה ברצועת עזה. הישאבות למלחמה האיראנית, לפי אפשרות זו, יכולה להסיט את הקשב החות'י ממה שחשוב באמת בראייתם: הובלת המאבק האזורי להגנה על "פלסטין".
ישנה גם אפשרות נוספת שמדירה שינה מהמודיעין הישראלי, ולפיה החות'ים מחכים לרגע הנכון על מנת להפתיע את ישראל בפעולה אסטרטגית: מטח רחב היקף של טילים או כטב"מים או, מטריד יותר, פשיטה קרקעית או ימית בהיקפים נרחבים. המנהיג החות'י כבר הצהיר בעבר על נכונותו של העם התימני "לנוע במאות אלפים אל פלסטין ולנהל את קרב הג'יהאד הקדוש נגד האויב הציוני". לכך מתווספים דיווחים מהעבר על אימונים חות'ים לקראת פשיטה קרקעית או ימית לעבר ישראל, שמחזקים את ההערכה בישראל כי זוהי אפשרות שלא ניתן להוריד מהפרק, למרות המרחק הרב והמגבלות האופרטיביות הרבות. כלקח מרכזי מכשלי שבעה באוקטובר, צה"ל נערך לתרחיש זה ומפעיל מולו שורת מאמצים מודיעיניים, איסופיים ומבצעיים. אם החות'ים יחליטו על פעולה שכזו, אפשר להעריך ולקוות שהם יעמדו מול צה"ל משופר לאין שיעור מזה שעמד מול חמאס באותה שבת שחורה.
כך או אחרת, החות'ים כאן כדי להישאר, והם צפויים להמשיך ולהיות אתגר מרכזי ליציבות האזורית והגלובלית, ללא קשר להתפתחות המערכה מול איראן ומול חיזבאללה. הקיצוניות הדתית, האימפריאליזם האזורי, העמידות היחסית בפני לחצים חיצוניים והשנאה היוקדת לישראל וליהודים – ימשיכו לעצב את המדיניות החות'ית ולהפוך אותם לאחד מהשחקנים המורכבים והמתעתעים עימם התמודדה ישראל בשנים האחרונות.