ניפוץ פסל ישו על ידי חייל צה"ל חושף בעיה עמוקה של שנאה דתית: הוא הופך את האחר לאויב, את אמונתו למטרה ואת הקדוש לו — לחסר ערך.
הפוסט שפורסם לאחרונה ברשת X, ובו תיעוד של חייל ישראלי במהלך פעילות בדרום לבנון המנפץ את ראשו של פסל ישו, אינו אירוע שולי, אלא ביטוי חמור של זלזול ופגיעה בדת אחרת ובסמליה. התיעוד הופץ במהירות והגיע לקהלים בינלאומיים רחבים, תוך שהוא מעורר הד תקשורתי שלילי ומשמעותי. כתוצאה אימת צה"ל את האירוע, ותגובות רשמיות פורסמו, ובהן התנצלות מצד הרמטכ"ל. החייל שביצע את המעשה וכן החייל שתיעד אותו הועמדו לדין משמעתי, הודחו מתפקידי לחימה ונגזרו עליהם ימי מחבוש.
אך המעשה החמור הזה, מעבר לנזק התדמיתי, חושף בעיה עמוקה יותר של שנאה דתית: הוא הופך את האחר לאויב, את אמונתו למטרה ואת הקדוש לו — לחסר ערך. זו פגיעה בעיקרון היסוד של כבוד הדדי, שבלעדיו אין קיום לחברה מוסרית תקינה, ובוודאי אחת שהיא חברה מעורבת ומורכבת.
עיוות מוסרי זה נובע בראש ובראשונה, מבורות עמוקה. ישראלים רבים אינם מכירים דתות אחרות מלבד היהדות, אינם נחשפים לטקסטים המכוננים שלהן ואינם מבינים את משמעותם למאמיניהן. בורות מולידה לא פעם יחס ברברי כלפי סמלים הקדושים לדתות אחרות.
את הבורות הזאת אני פוגשת בכיתה — אני מלמדת סטודנטים באוניברסיטת בן־גוריון על ישו ועל הברית החדשה, ובשיעור הראשון אני תמיד שואלת מי קרא את הטקסט הזה. מעטים מרימים את ידם. הדבר מזעזע שכן מדובר באחד החיבורים המשפיעים ביותר עד היום על קהילות מערביות רבות — בדיונים על דת ומדינה, בעיצוב עקרונות מוסריים ובשאלות כמו זכות האשה על גופה והיחס לנישואים חד־מיניים. מעטים עוד יותר מכירים באמת את תוכנו. תמונה דומה עולה גם ביחס להיכרות עם המרחב הנוצרי באזורנו, לאחר שאני שואלת כמה מהם ביקרו במקומות הקדושים לנצרות, כמו כנסיית הקבר בירושלים.
המקרה של ניפוץ הפסל מצטרף לאירועים מהשבועות האחרונים, ובראשם מניעת תפילה והגבלת גישה לנוצרים לאתרים קדושים להם בירושלים בימי חג הפסחא. הצטברות אירועים זאת יוצרת תמונה מדאיגה: מפגיעה באוכלוסיות נוצריות במדינת ישראל ועד פגיעה בסמלי דת בלבנון נחשף מנעד הנע בין פגיעה מכוונת לבין אדישות פושעת כלפי הזכויות של דתות אחרות.
ההתנהלות הזאת מערערת את שמה הטוב של ישראל כמדינה המבקשת להגן על זכויות המיעוטים ועל חופש הפולחן במסגרת ליברלית ודמוקרטית וגם מעמיקה עיוות מוסרי. מנרמלת יחס של זרות ועוינות כלפי האחר הדתי, עד כדי דה־לגיטימציה של עצם נוכחותו.
לכן הפתרון לאירועים אלה, מעבר לענישה, מוכרח להיות גם חינוכי. מדינת ישראל זקוקה בדחיפות להכנסה שיטתית של לימודי דתות לבתי הספר — לא כהעשרה שולית, אלא כחלק מתוכנית הליבה. היכרות עם אמונות אחרות, עם טקסטים מכוננים, עם פרקטיקות ועם עולמות משמעות איננה מותרות — היא תנאי בסיסי לחברה המבקשת לחיות מתוך כבוד, ולא מתוך בורות.
הבורות היא הקרקע שצומחות עליה אלימות ופגיעות. ואם רוצים להתחיל לתקן — שם בדיוק צריך להתחיל.
