דרושה גישה חדשה לקשר בין ישראל לבין יהדות התפוצות: לא עוד מערכת יחסים תועלתנית, אלא גישה של הקשבה, שותפות ואחווה – במיוחד מול המציאות המורכבת של יהודים ברחבי העולם.
ישראלים עומדים מול הפיגוע הנורא על החוף היפה של סידני ואחרי הכאב והזעזוע הראשוני הם רוצים לפתוח את הידיים ואת הלב ולהזמין את הקהילה היהודית לעבור לכאן.
לחבק אותם ולהגיד להם: "בואו לישראל, בואו, יש לכם מקום בעולם. כולנו יודעים איך זה נגמר בתקופות אחרות, כשהאדמה רעדה מתחת לרגליים בגלל אנטישמיות עולה וגוברת, זה תמיד נגמר רע. בואו". היינו רוצים להגיד להם שאת האנטישמיות הישנה והרעה כולנו מכירים, והפעם, בניגוד ללפני מאה שנה, יש אלטרנטיבה.
אבל בואו נעצור רגע, באותם מאה שנים קרו כמה דברים. התרחשו שינויים רבים במצב העם היהודי וגם בקשרים ובמתחים בין המרכז היהודי הגדל בישראל לבין היהודים בתפוצות. את היחסים המורכבים בין היהדות הישראלית ויהדות התפוצות אפשר לחלק לשלוש תקופות המייצגות שלוש גישות.
בתחילת הדרך, הציונות האידיאולוגית ראתה את עצמה כאלטרנטיבה הבלעדית לחיים יהודיים בני קיימא. הציונים טענו שהחיים בישראל הם העתיד של העם היהודי, והחיים בגלות שייכים לעבר. הציונות פונה קדימה, אל העתיד והיא דחפה בכל הכח לבנייה של עתיד, שלשיטתם הוא הסיכוי היחיד להמשכיות העם היהודי. על הדרך התחוללה "שלילת הגולה", לא רק שלילת אפשרות לחיים יהודיים בגלות, אלא גם שלילה רעיונית של כל מה שהגולה מסמלת.
אבל נוראות השואה מצד אחד, והמצב הקשה של היישוב העברי בארץ מן הצד השני, הביאו לגישה חדשה. נוצרה הזדקקות הדדית בין היהודים בארץ ליהודים בתפוצות. לא רק היהודים, פליטי המלחמה, נזקקו לפיסת קרקע יציבה ובטוחה, גם היהדות הארצישראלית היתה נואשת להשיג רוב של אוכלוסיה יהודית בארץ ישראל, לקראת העצמאות המדינית שחיכתה מעבר לפניה. גם בעשורים הראשונים של המדינה, התמיכה של יהדות התפוצות, פיננסית ודיפלומטית, היתה הכרחית למען קיומה של מדינת ישראל. בשלב זה הופנמה ההבנה כי יהדות התפוצות היא לא רק "בשר לעליה", אלא קיימת חשיבות בעצם ישיבתה בגלות לטובת המדינה והמשך קיומו של העם.
בעשורים האחרונים התחולל שינוי נוסף, כאשר מדינת ישראל התבססה מבחינה כלכלית ודיפלומטית ומערכת היחסים עם יהדות התפוצות הפכה למערכת יחסים של תרומה הדדית, ולא חד כיוונית. ישראל משקיעה בקהילות היהודיות בתפוצות, היא מסייעת בחיזוק הזהות היהודית, יוצרת גשרים וחיבורים בין המרכזים השונים, מעניקה תחושת תקווה וגאווה ליהודים בעולם.
ביסוד כל הגישות האלה נמצאת תועלתנות: תועלת זהותית, תועלת כלכלית, תועלת דיפלומטית. אבל אולי תועלתנות היא לא הדרך הנכונה לקיים מערכת היחסים הזו? אולי הגיעה הזמן לגישה ישראלית אחרת, גישה המתייחסת ליהדות התפוצות כאל אחים שווים במשפחה, כל קהילה ממקומה? המציאות הקשה של היהודים בארץ ובעולם בשנתיים האחרונות, מכריחה אותנו לחשוב מחדש על מערכת היחסים שבין המרכז היהודי הגדול בארץ לבין שאר המרכזים בעולם.
עלינו לשאול, מה תפקידנו בעת הזאת אל מול מחצית מהעם היהודי שחי מחוץ לארץ? מה אנחנו צריכים לעשות כאשר האדמה רועדת מתחת לרגליהם? האם נכון להגיד להם: בואו לכאן?! נראה לי שראשית חכמה יש לראות את עצמינו מחדש עם אחד! משפחה גדולה אחת! להפנים שהעולם היהודי, לאורך כל ההיסטוריה, היה עם שחי בפיזור רחב ולמרות האתגרים הרבים הצליח לשרוד ולשגשג מבחינה רוחנית ותרבותית. הפיזור לא מנע חיבורים וקשרים עמוקים של מורשת, תרבות, סיפור היסטורי, מסורות וחזון משותף.
זה הזמן לראות כל קהילה יהודית ממקומה, ומתוך האמונה בסיפור המשותף שלנו, ללכת ולשאול את יהודי התפוצות, לא מתוך התנשאות ולא מתוך מחשבה תועלתנית: מה אתם מצפים מאיתנו? איך אתם רואים את תפקידנו מולכם ולצידכם בעת הזאת? עלינו לאהוב, להקשיב, לשמוע ולהבין לעומק מה קורה איתם ולהיענות למתחייב מהקשבה זו.