מדיניות הקליטה בישראל מותאמת בעיקר לעולים מארצות מצוקה. התרוקנות הקהילות היהודיות במערב אירופה העשירה יכולה להיתרגם לגל עלייה מחזק ומשגשג – אם תגובש מדיניות הולמת.
כמו מרבית מדינות מערב אירופה, גם צרפת עוברת מהפך דמוגרפי ותרבותי עמוק. מבין המיעוטים המתגוררים בצרפת הפכו היהודים למיעוט קטן לעומת המיעוט המוסלמי הגדול ממנו פי עשרים – ובאזורים מסוימים אף פי חמישים. אף שסטטיסטיקה אתנית אסורה בצרפת על פי חוק, הנתונים העקיפים חד־משמעיים: 23% מהתינוקות בצרפת נושאים כיום שמות ערביים-מוסלמיים,[i] ואחד מכל ארבעה צעירים צם במהלך חודש הרמדאן.[ii] זהו לא שינוי קוסמטי אלא מהפכה של ממש. כדברי הדמוגרף אלפרד סובי, "הדמוגרפיה היא המחוג הקטן של השעון: אינך רואה אותו נע, אבל הוא הקובע את השעה".
המהפך הדמוגרפי כרוך גם במפנה בעמדות המיעוט המוסלמי. מחקרים מראים כי 28% מהמוסלמים בצרפת תומכים בהקמת מדינה אסלאמית בארץ זו, ושיעור זה מזנק ל-50% בקרב הצעירים מתחת לגיל 30;[iii] וככל שהאמונה הדתית עמוקה יותר כך גוברת השנאה ליהודים. בניגוד לאמונה הרפובליקנית הרווחת, הגורסת שהשכלה מובילה לאינטגרציה ולמיתון עמדות דתיות רדיקליות, מתברר כי דווקא בעלי ההשכלה הגבוהה והתארים המתקדמים נוטים יותר לקנאות פוליטית ודתית.[iv] האוניברסיטאות, שבעבר היו מנוע אוניברסלי רב עוצמה, נעשו חממות של טיפוח זהות דתית איתנה בשילוב פרוגרסיביות אנטי-ישראלית. האנטי-ציונות הפכה ללשון התקנית של האנטישמיות החדשה.
הקהילה היהודית בצרפת – עד לא מכבר אחת המפוארות והמשגשגות באירופה – נעשתה בשנים האחרונות שבירה ומבודדת, ומתמודדת עם אתגרים רבים. בין 80 ל-100 אלף מבני הקהילה עזבו את צרפת מאז שנת 2000 – יותר מ-20% מאוכלוסיית הקהילה.[v] חלקם עלו לישראל, אחרים היגרו לקנדה, ארה"ב, בריטניה ומקומות אחרים. אולם גם הרוב הגדול שנותר בצרפת עובר תהליכי הסתגרות למעין גטאות מרצון: גרים בשכונות מוגנות ומאובטחות, שולחים את ילדיהם לבתי ספר פרטיים, ומקיימים אוטונומיה קהילתית. הם שרויים באווירה הישרדותית, נטולת חירות ושגשוג.
המשטרה והמערכת המשפטית פועלות בעצלתיים כדי להתמודד עם חששות היהודים, והפוליטיקאים כבולים לחשבון דמוגרפי קר: מצביעים מוסלמים רבים משפיעים על תוצאות הבחירות. שטרסבורג, בורדו וגרנובל הקפיאו את ברית הערים התאומות עם רמת-גן, אשדוד וערים נוספות, והחליפו אותן בשותפויות עם כפרים ערביים ביהודה, שומרון ואף עזה. לכאורה – מחווה דיפלומטית; למעשה – כניעה אלקטורלית. הדמוגרפיה מכתיבה אפוא את גבולות האומץ הציבורי: המיעוט של היום נעשה לרוב של מחר, והרוב של מחר מעצב מחדש את גבולות ההווה.
גילדות ושאר חסמים
פוליטיקאים ועיתונאים הנחשפים לממדי התופעה שואלים שוב ושוב: האם יהודי מערב אירופה אינם רואים את הכתובת שעל הקיר?
אכן, חלק מיהודים אלה חיים בהכחשה. אך רובם – גם באנגליה וגם בצרפת – מבינים שנכדיהם, ואולי אף ילדיהם, לא ימשיכו לחיות בארץ מולדתם. כמו יהודי מזרח אירופה, יהודי ארצות האסלאם ויהודי ברית המועצות לשעבר – כעת הגיע תורם של יהודי מערב אירופה: גם הם ניצבים כעת בפני הכרעה היסטורית, ומתקשים לבחור בדרך הנכונה.
אך יש להודות שהאתגר אינו עומד רק לפתחם. הוא ניצב גם לפתחנו, כאן, במדינת היהודים. ישראל כידוע אוהבת עלייה אך לא אוהבת עולים. מדיניות קליטת העולים הנוכחית מותאמת למודל של עליית אין ברירה: עולים שבאים מכורח ודחק, מארצות נחשלות – מתימן ומאתיופיה, מארגנטינה ומברית המועצות לשעבר – ולכן המדינה לא מתאמצת להקל עליהם ולהסיר חסמי עלייה מרכזיים. עולים אלו יגיעו גם במחיר כבודם ומעמדם החברתי.
אולם מדינת ישראל מתקשה לקלוט יהודים מארצות משגשגות. חשוב להבין: עולים פוטנציאליים אלה אינם פליטים. מדובר בבעלי מקצועות חופשיים ומשכילים באופיים, המחפשים למצוא בישראל מקום של משמעות, זהות ושותפות מתוך כבוד. מנגנון הקליטה הנוכחי איטי, בירוקרטי, חסר חזון ולא מותאם למאפייני המציאות המשתנה. הגורמים לכך מרובים. כך למשל בישראל פועלות גילדות מקצועיות – רופאים, מהנדסים, עורכי דין – המגינות על עצמן מפני תחרות חיצונית, ושהאינטרס העצמי שלהן מנוגד לאינטרס הלאומי הכללי. זהו בדיוק אחד מכשלי השוק המצדיקים התערבות מדינתית ישירה.
לשם כך נדרשות רפורמות דחופות: מתן היתרי עבודה זמניים לאנשי מקצוע רפואיים ופרא־רפואיים מוסמכים מחו"ל; הקמה מהירה של תוכניות הכשרה ולימוד עברית אינטנסיביות למורים, פסיכולוגים ואנשי שירות; פיתוח תוכניות גיוס והכשרה ייעודיות בתחומים נדרשים במשק הישראלי, במיוחד לאקדמאים התלויים בשפת אימם; והפיכת ברירת המחדל בכל הקשור להכרה בתארים: מעבָר להכרה אוטומטית בתארים שניתנו במדינות מערביות אלא אם יש סיבה טובה לדחותם.
חשוב לציין שאוכלוסיית העולים הפוטנציאלית שעליה אנו מדברים מביאה איתה לא רק ידע וכישרון, אלא גם שותפות באתוס ליברלי עמוק: אמונה בשלטון החוק, בזכויות הפרט ובאחריות אזרחית־קהילתית. עלייתם לארץ יכולה אפוא לחזק את האתוס הישראלי של מדינה יהודית ודמוקרטית, שבה חירות הפרט והאמונה הדתית אינן סותרות זו את זו אלא מַפרות זו את זו. התקדים כבר קיים: העלייה הרוסית של שנות התשעים חוללה מהפכה כלכלית ותרבותית, ועלייה מערבית חדשה תוכל לעשות זאת שוב – בקנה מידה רחב יותר, ועם אנרגיה חדשה.
מִנהלת עלייה רב-משרדית
את תפיסת היסוד עלינו לשנות מן היסוד: העלייה ממדינות מערב אירופה איננה נטל על החברה הישראלית, אלא להפך –הזדמנות לאומית שאַל לנו להחמיץ. כדי לממשה יש להקים מנהלת ממשלתית רב-משרדית שתאחד את כלל הגופים והתחומים השונים הכרוכים בעלייה ארצה – דוגמת קליטה וחינוך, תעסוקה, בריאות ושיכון – ולהעמיד בראשה דמות ביצועית בעלת תעוזה, נמרצות וכושר ניהולי.
מנהלת זו תתמקד בהסרת חמשת החסמים המרכזיים הניצבים בפני עולי מערב אירופה – חסמים שניתן לתת בהם סימנים באמצעות חמש האותיות הראשונות של האלף-בית הלטיני: A – עבודה (Avoda), B – בית (Bayit), C – קהילהCommunity) ), D – הכרה בתארים (Diplomas), E – חינוך הילדים (Education).
החסם המרכזי ביותר הוא כמובן החסם התעסוקתי, אך גם שאלות של זהות, שייכות וחינוך אינן סוגיות זניחות. יהודי המערב, אלה שיש להם ברירה אמיתית להגר למקומות אחרים, עולים ארצה מתוך רצון למימוש הזהות היהודית ורצון שילדיהם ישתלבו חברתית וחינוכית בישראל. רבים מהם יודעים בוודאות שהקריירה המקצועית שלהם תיפגע עם המעבר לישראל, אך מוכנים להיות "דור המִדבר" למען עתיד ילדיהם. אולם לשם כך הם צריכים לחוש ביטחון בדבר אחד – שילדיהם יצליחו להשתלב, ללמוד עברית ולהרגיש חלק בלתי נפרד מהעם היהודי היושב בציון.
ישראל ידעה בעבר להפוך הזדמנות לגאולה; וכעת היא נדרשת לעשות זאת שוב. אם תדע להסיר חסמי עלייה בצורה חכמה, ולפתוח את שעריה בתבונה וברגישות – היא תוכל להפוך את משבר יהדות מערב אירופה לנס הישראלי הבא; לא רק נס של הצלה בלבד, אלא נס של תחייה לאומית. יהיה זה צעד נוסף, חיוני ביותר, להגשמת החזון העתיק של קיבוץ הגלויות.
פורסם לראשונה בכתב העת 'השילוח'
הערות
[i]Jérôme Fourquet, L’Archipel français: Naissance d’une nation multiple et divisée, Paris: Éditions du Seuil, 2019, p. 136. שיעור התינוקות בעלי שם מוסלמי-ערבי עודכן לאחר מכן על-ידי פורקה עצמו בראיונות שונים לתקשורת.
[ii] סקר OPINIONWAY שנעשה עבור Hexagone-Marianne . הסקר נערך בנובמבר-דצמבר 2024 בקרב מדגם מייצג של 2,502 בוגרים בצרפת.
[iii] Didier Long & Dov Maimon, La fin des Juifs de France?, Paris; Editions du Cherche-Midi,, 2025, p/ 45. ציטוט מדוח פנימי של רשות המודיעין הצרפתי. ראו גם סקר IFOP, אוקטובר 2025.
[iv] הנתונים מתבססים על סקר מקיף של מכון IFOP שנערך בצרפת בחודש יוני 2023 עבור יחידות מחקר בצרפת (Ecran de Veille / Ifop-Politique). ממצאים דומים נצפו גם במחקר האירופי “Muslims in Europe” של Bertelsmann Stiftung (2017), שנערך בשבע מדינות באירופה והצביע על אותה מגמה בעקביות לאורך העשור האחרון.
[v] Jacques Ehrenfreund, Sergio Della Pergola, “The percentage of Jews in Europe has returned to the same level as in the Middle Ages”, Revue K, 22 March 2021 .