כבר היום רואים כיצד גרמניה ויפן מתחילות להיערך למציאות חדשה, שבה ארצות הברית אינה ערבה בלעדית לביטחונן.
בסוף השבוע האחרון, עיתון הטלגרף הבריטי פרסם ידיעה שלפיה דונלד טראמפ שוקל להוציא את הכוחות האמריקאיים המוצבים בגרמניה מאז תום מלחמת העולם השנייה. המהלך הזה הגיע לאחר תקופה ממושכת של תסכול מצד טראמפ, לנוכח סירובם של שותפים מרכזיים של ארצות הברית, הן באסיה כמו יפן וקוריאה, והן באירופה, להירתם לסיוע בפתיחת חופש הניווט בנתיבי השייט. חשוב להדגיש: טראמפ לא מבקש להילחם באיראן, אלא דורש פעולה ממוקדת שנועדה להבטיח את פתיחת מצרי הורמוז, שמהם נהנות גם הכלכלות האירופיות בעצמן דרך מעבר סחורות. מעניין שכבר בשנת 2015, כמועמד לנשיאות, טראמפ העלה את החשש כי ביום שבו יזדקק לעזרתן של מדינות כמו יפן, קוריאה וגרמניה, שלהן ארצות הברית מחויבת ביטחונית, הוא עלול למצוא את עצמו ללא תמיכה מצידן. כעת מסתבר כי החששות המוקדמים הללו אכן פגשו מציאות, שבחלקה רחוקה מאוד מהקודים הדיפלומטיים המקובלים באירופה.
גם אם ניתן היה לצפות לסירוב מנומס או אלגנטי יותר לשליחת כוחות, בפועל נרשמו תגובות מזלזלות. כך למשל, שר ההגנה הגרמני, בוריס פיסטוריוס, הצהיר כי "זו אינה המלחמה שלו". גם שרת החוץ של האיחוד האירופי, קאיה קלאס, הבהירה אף היא כי מדובר בעימות שאינו עניינה של היבשת. וזה עוד מתגמד מול החלטתו של ראש ממשלת ספרד למנוע ממטוסים אמריקאים שימוש בבסיסים במדינתו. מהלך זה אף זכה להדהוד מצד המשטר האיראני, כאשר על טילים שיועדו לפגוע במטרות אמריקאיות וישראליות הופיעה מדבקה עם הפרצוף שלו על הטיל האיראני.
כדי להבין את המשמעות הרחבה של ההתפתחויות הללו, יש לחזור לשנת 1944. באותה שנה הציג הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט חזון חדש לסדר העולמי. במקום עולם המבוסס על מלחמות על משאבים, קולוניאליזם וכיבושים טריטוריאליים, הציע רוזוולט מודל אחר: שימוש בכוח כלכלי במקום בכוח צבאי.
ברטון וודס
בוועידת ברטון וודס, בהשתתפות 44 מדינות, הציעה ארצות הברית להיות הגורם המגן, מעין שוטר עולמי, שיבטיח את היציבות הביטחונית, בעוד המדינות האחרות יוכלו להתמקד בצמיחה, סחר והתפתחות. כך נולד למעשה הבסיס למה שאנו מכנים כיום גלובליזציה. האמריקאים אף פתחו את השווקים והפחיתו מכסים, מה שאפשר למדינות כמו גרמניה ויפן להשתקם בשנות ה-40 ללא השקעות ביטחוניות כבדות. בשנות ה-50 הצטרפה קוריאה, בשנות ה-60 מדינות נוספות באסיה, בשנות ה-70 סין. המערכת הזו, שנבנתה לאורך כ-80 שנה, אפשרה למדינות רבות לצמוח ולשגשג תוך הסתמכות על המטרייה הביטחונית האמריקאית. תחילת הפרימה הגיעה עם הפסקת העדפת המיכוס של שותפות למול מיכוס למוצרים אמריקאים, שבאה לידי ביטוי בהטלת מכסים אמריקאים על סחורות של מדינות שנהנו עד תחילת הקדנציה של טראמפ מעיוותי מס משמעותים של סחורות, כך למשל, רכב סיני בארה"ב זכה למס מגן של 2% מול 100% לרכב אמריקאי בסין. ההמשך הגיע בדמות דרישת העלאת תקציבי הביטחון כחלק מתמ"ג של מדינות.
למרות התחייבויות חוזרות של מדינות נאט"ו להשקיע 2 אחוז מהתמ"ג, ובהמשך אף דרישות להגדיל את ההוצאה ל-5 אחוז, בפועל ארצות הברית נותרה הגורם המרכזי שנושא בנטל. התגובות המתנשאות, ולעיתים אף המתריסות, מצד גורמים אירופאים, אינן עומדות בפני עצמן, והן מזכירות אירוע סמלי במיוחד מהזמן האחרון. בעת הגעתו של טראמפ לנאום באו"ם, נעצרו המדרגות הנעות שעליהן עלה, אירוע שהפך מיד לשיחת היום ואף נתפס בעיני רבים כהטרלה מכוונת. אותה מחווה קטנה של זלזול, או לפחות כך היא נתפסה, מקבלת היום משמעות אחרת לגמרי. משום שכיום, האו"ם מתמודד עם משבר תקציבי עמוק, בין היתר על רקע קיצוצים והפחתת מימון מצד ארצות הברית. הקיצוצים הללו אינם תיאורטיים בלבד. גם בבניין המטה במנהטן נאלצו לצמצם פעולות בסיסיות, כולל שימוש במערכות מיזוג האוויר והחימום, בשל מחסור בתקציב.
במילים אחרות, מי שניסה להטריל באמצעות סמל קטן של תקלה תפעולית, מצא את עצמו מול תגובה אסטרטגית רחבה בהרבה, שפוגעת ביכולת של המערכת כולה לתפקד.
על הרקע הזה, פרסום הטלגרף הבריטי כאמור בסוף השבוע, על האפשרות למשיכת הכוחות האמריקאיים מגרמניה מקבל משמעות רחבה יותר, של התנתקות די מיידית של אמריקה משותפתיה זה-80 השנים האחרונות. כבר כיום ניתן לראות כיצד גרמניה ויפן מתחילות להיערך למציאות חדשה, שבה ארצות הברית אינה עוד ערבה בלעדית לביטחונן. כך למשל, התעשייה הביטחונית הישראלית חותמת על חוזים משמעותיים עם גרמניה לחיזוק יכולותיה הצבאיות: אך השאלה האם במנעד הזמן הם יספיקו להשלים את גיוס והכשרת החיולים והציוד שלהם מול היריבות של האירופאים (רוסיה) ושל יפן וקוריאה (סין).
מי יגן עליהן מול רוסיה?
ולבסוף, עולה השאלה המתבקשת: האם מדינות אירופה מסוגלות, בטווח הקצר, לעבור למודל של הגנה עצמית מלאה מול איום אפשרי מצד רוסיה? ומה תהיה תגובתו של דונלד טראמפ אם וכאשר אותן מדינות יפנו אליו לעזרה? האם ישיב להן באותה מטבע, ויאמר כי "זו אינה המלחמה שלו"?
האם זו תהיה התשובה לאותה גישה מתנשאת שבה נענה כאשר ביקש דבר בסיסי יחסית, פתיחת נתיבי שיט בינלאומיים, בשעה שאיראן מחזיקה בהם כבני ערובה ואף דורשת מיליוני דולרים מכל מכלית שעוברת במיצרים? שאלות רבות ניצבות בפנינו, אך בשלב זה אין להן תשובות ברורות.