ראש הפרויקט
יעקב כץ
משתתפים: אליוט אברמס, איטה אלקלעי, נדיה ביידר, שלמה ברזניק, יהונתן גבעתי, בארי גלטמן, עמוס הראל, גיל טרוי, דב מימון, רוברט נויפלד, נח סלפקוב, שלמה פישר, שוקי פרידמן, אלי קנאי, שמואל רוזנר, עמית שובל, ידידיה שטרן.
באופן כללי, טבח 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל שפרצה בעקבותיו, ובכלל זה המערכות מול חיזבאללה ואיראן, חיזקו את החיבור של יהודי התפוצות לישראל. מדובר בעיקר בזרם המרכזי של יהדות התפוצות, ובייחוד הקבוצות שמהוות את הקהילה היהודית המאורגנת (הפדרציות היהודיות, בתי הכנסת מן הזרמים השונים וארגונים להגנה עצמית כגון הליגה נגד השמצה והוועד היהודי־אמריקאי), ובקבוצות בולטות בחברה הישראלית, שהזדהותן עם יהדות התפוצות התחזקה. אלא שתופעה זו איננה חד־כיוונית. נראה שהמלחמה גם הגבירה את ההתרחקות מישראל ואת הביקורת כלפיה בקרב קבוצות של יהודים שלא מרגישים קשורים לישראל או שהם אנטי־ציוניים. בד בבד פחתה במידת מה ההזדהות עם יהודי התפוצות בקרב קבוצות ישראליות מסוימות שקודם לכן הפגינו הזדהות עמוקה עימם. יתרה מזו, המלחמה הציפה אל פני השטח מתחים בין חלקים בממשלת ישראל הנוכחית, המייצגים את עובדת היות היהודים הרוב השולט במדינת ישראל, לבין ארגונים יהודיים בולטים בתפוצות, כולל ארגונים פרו־ישראליים ותומכי ציונות ביותר, המשקפים את עמדת המיעוט שהיהודים מחזיקים בה בתפוצות.
ניתן אפוא לומר שההשפעה של אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם על היחסים בין יהדות התפוצות לישראל הייתה מעוררת ודינמית. בעיקרו של דבר, האירועים העצימו את היחסים הקודמים של חיבור או של ניכור, ובמקרים מסוימים אף שינו מעט את הכיוון של היחסים הללו או הציפו אל פני השטח את המתחים הטבועים בהם. בשום מקרה מערכת היחסים בין יהודי התפוצות לישראל לא נותרה נקייה מהשפעה.
זהו הפלח המרכזי בקהילה היהודית, והמשתייכים אליו רואים ביהודים “קהילת גורל”, דהיינו קבוצה החולקת גורל משותף שמאחד את היהודים באשר הם, בישראל ובתפוצות. רשמית, זהותו הדתית של אדם בדמוקרטיות המערביות היא כמובן עניינו הפרטי. אבל במציאות, הזהות היהודית מכילה רכיב אתנו־לאומי בולט, המתבטא בסולידריות יהודית חוצת גבולות (“כולנו עם אחד!”) והמקדם את השגשוג של היהודים בכלכלה, בפוליטיקה ובתרבות. לנטייה זו יש מאפיינים של דת אזרחית יהודית, וכמו כל הדתות האזרחיות גם בה יש היבט של קודש. לפיכך יש המתארים אותה כמייצגת “אתניות קדושה” וכמקדמת “הישרדות קדושה”.¹
היו שטענו כי נטייה זו נחלשה במרוצת השנים. העובדה היא שאחרי 7 באוקטובר היא שבה לתחייה. כשנודע בקהילות היהודיות על המתקפה, על הזוועות ועל מעשי הטבח, הן פתחו בתמיכה נמרצת בישראל, שבאה לידי ביטוי בשלוש דרכים:
ראשית, סיוע כספי. מייד אחרי מתקפת 7 באוקטובר גייסו הקהילות היהודיות ברחבי העולם 1.4 מיליארד דולר לטובת ישראל. מחצית מהסכום הזה גויסה בידי ארגון הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה. לצד גיוס זה גייסו פדרציות וארגונים יהודיים אחרים בצפון אמריקה כספים באופן עצמאי: הפדרציה היהודית בניו יורק גייסה 73 מיליון דולר, והפדרציות של שיקגו וטורונטו גייסו יחד 50 מיליון דולר. עוד 91 מיליון דולר גויסו במימון המונים (באמצעות עמ"י – המינהלת הלאומית לקשרי ישראל והתפוצות); שנית, 58,000 מתנדבים באו לישראל כדי לתמוך ביישובי עוטף עזה שהותקפו ולסייע למפונים; ושלישית, יהודים רבים השתתפו במגוון הפגנות, כנסים ואירועים לתמיכה בישראל.
ההשפעה של אירועי 7 באוקטובר משתקפת גם בנתונים מחקריים. על פי סקר של הוועד היהודי־אמריקאי מאביב 2024, 45% מן היהודים האמריקאים ציינו שאירועים אלו חיזקו – 21% אמרו “חיזקו מאוד” – את החיבור שלהם לישראל. בסקרי פאנל של המכון למדיניות העם היהודי, שבאופן כללי משקפים יותר את היהודים המעורבים, דוּוח כי בקרב היהודים שמרגישים קשורים לישראל (קבוצה שיש לה חפיפה מסוימת עם היהודים המעורבים ועם אלה המשתייכים לקהילה היהודית המאורגנת) 66% הרגישו קרובים יותר לישראל בעקבות האירועים שהתרחשו מאז 7 באוקטובר. 41% מקבוצה זו אמרו שהאירועים הגדילו את הסיכוי שהם יבקרו בישראל, ו־82% תרמו כסף לישראל. היהודים שמרגישים קשורים לישראל גם עוקבים מקרוב אחר המלחמה ומזדהים עם המסרים של ישראל בנושא זה. 89% אמרו שהם עוקבים מקרוב אחר מלחמת ישראל-חמאס. שיעור ניכר מקבוצה זו גם תומכים בדרך ניהול המלחמה בידי ישראל. 89% מתנגדים בתוקף לטענה שישראל מבצעת בעזה רצח עם.
היהודים שמשתייכים לקהילה היהודית המאורגנת וגם קשורים בעבותות עזים לישראל הם פלג דומיננטי ביהדות התפוצות. אך זה לא הפלג היחיד. נראה שבקרב הדור הצעיר הולכת ומתחזקת המגמה של צעירים וצעירות שבשבילם ישראל “אינה חשובה מבחינת היותם יהודים”, או שהיא לא חלק חשוב בזהותם היהודית. על פי סקר של מרכז המחקר פּיוּ מ־2020, כ־16% מיהודי ארצות הברית מחזיקים בעמדה זו. אולם בסקר של הוועד היהודי־אמריקאי מ־2022 נמצא כי 43% מבני ובנות דור המילניום (גילים 25–40) מעידים כך על עצמם. רבים ממי שאומרים שישראל אינה חשובה ליהודיותם מזדהים כליברלים או כדמוקרטים, וגם ההפך: לפי הסקרים הן של מרכז המחקר פּיוּ והן של הוועד היהודי־אמריקאי מהשנים 2023-2021, אצל מי שמזדהים כליברלים או כדמוקרטים הסבירות שהם יאמרו כי ישראל לא חשובה לזהותם היהודית או שאין להם זיקה רגשית עזה לישראל גבוהה מאוד.
לפי סקר פאנל של המכון למדיניות העם היהודי משנת 2024/25 בקרב הגברים והנשים שאמרו על עצמם כי הם אינם מרגישים קשורים לישראל, 92% אמרו שהם התרחקו יותר מישראל בעקבות מתקפת 7 באוקטובר והמלחמה שפרצה בעקבותיה. זאת ועוד, 88% אמרו שהם לא תרמו כסף לישראל מאז 7 באוקטובר. בנוסף, נראה שההשתייכות הפוליטית משפיעה במישרין על הַקשר – או חוסר הקשר – של אנשים לישראל. כללית, ככל שההשתייכות הפוליטית של המשיבים שמרנית יותר, כך הם מדווחים יותר על תחושת קירבה רבה יותר לישראל כתוצאה מאירועי השנתיים האחרונות. מצביעי טראמפ דיווחו על עלייה של 50% מאז 7 באוקטובר ברצון שלהם לבקר בישראל.
אשר לעצם הניהול של המלחמה: 32% מן המשיבים שהזדהו כליברלים נלהבים ציינו כי תגובת ישראל לטבח 7 באוקטובר הייתה תוקפנית מדי. 42% מן המשיבים בגילים צעירים מ־35 אמרו שתגובתה הצבאית של ישראל למתקפה היא “בלתי מתקבלת על הדעת”. ובהיפוך מהם – 50% ממי שהזדהו כשמרנים סברו כי התגובה לא הייתה תוקפנית דיה.
מקרב היהודים ש”לא קשורים” לישראל, כמחצית מסכימים עם הטענה שישראל מבצעת רצח עם במלחמתה בעזה. בין 22% ל־30% מכלל היהודים אומרים שישראל מבצעת רצח עם (לפי סקר של המרכז הירושלמי לענייני ציבור וסוכנות הידיעות היהודית JTA). 57% מן היהודים הדמוקרטים ו־50% מכלל היהודים מצדדים בהפסקת אש מיידית בעזה. היהודים האמריקאים, כמו שאר האמריקאים, פיתחו בשנים האחרונות אהדה לפלסטינים, אולם רק מיעוט קטן, אף כי קולני, מתוכם מחזיקים באמת בעמדה פרו־פלסטינית. כך למשל, על פי סקר של מרכז המחקר פּיוּ, 40% מיהודי ארצות הברית, לעומת 50% בקרב האוכלוסייה הכללית, מתייחסים באהדה לפלסטינים. עם כל זה, רק 10% מן היהודים האמריקאים תומכים בתנועת BDS נגד ישראל.
בקרב היהודים שאמרו על עצמם שהם אינם קשורים לישראל, על אף טענתם שישראל איננה גורם מרכזי בזהותם היהודית, 86% ציינו שהם מקפידים לעקוב אחר ההתפתחויות במלחמה. מתוך מי שכן מרגישים קשורים לישראל, 89% אמרו זאת.
לדפוס זה של השתייכות פוליטית שמאלנית, ליברלית או פרוגרסיבית לצד חוסר קשר לישראל ולציונות יש שורשים בהיסטוריה היהודית הדתית והאינטלקטואלית. אחד מהם הוא הרעיון שליהודים יש שליחות בעולם המצדיקה את המשך קיומם כעם. אחת הדרכים הנפוצות ביותר לתיאור שליחות זו היא באמצעות הרעיון של מונותאיזם ֵאתי (לפי הפילוסוף היהודי־גרמני הרמן כהן; 1918-1842) והחתירה לצדק חברתי. היום מפרשים זאת בחוגים הליברליים, הרפורמיים והרקונסטרוקציוניסטיים כמחויבות לתיקון עולם, קרי לערכים האוניברסליים של שוויון וזכויות אדם (ובכלל זה שוויון מגדרי ושוויון מבחינת הנטייה המינית).
עוד מסורת של צדק חברתי מגיעה ממזרח אירופה של תחילת המאה ה־20. אומנם הציונות אומצה במזרח אירופה כפתרון לסבלם של היהודים מאנטישמיות ומרדיפות, אך בד בבד נוסחו והוצעו גם פתרונות נוספים. חלקם ייחסו את רדיפת היהודים לגורמים מעמדיים וטענו שעם ייסודה של חברה סוציאליסטית או קומוניסטית תחלוף שנאת היהודים מן העולם. לתנועות אלה היו חסידים רבים בקרב המהגרים היהודים לארצות הברית ולמדינות נוספות (קנדה, ארגנטינה) במחצית הראשונה של המאה ה־20. תנועות אלה התייחסו לציונות ולישראל באדישות או בעוינות.
ניתן אפוא לראות כמה נרטיבים מסורתיים של זהות יהודית המציבים את הצדק החברתי ואת זכויות האדם בלב הערכים היהודיים והרואים את עצמם כחלק מארגונים ליברליים או שמאלניים בארצות הברית ובתפוצות אחרות. רוב היהודים שאינם אורתודוקסים משלבים נטייה פוליטית ליברלית עם תמיכה בישראל – שילוב שאחרי אירועי 7 באוקטובר קצת קשה יותר לקיימו.² ואולם רבים מהם אימצו עמדות לא־ציוניות או אנטי־ישראליות או ממשיכים לדבוק בעמדות כאלה.
בשנים האחרונות, וביתר שאת אחרי 7 באוקטובר, התגברו הקולות המציגים את ישראל כחברה קולוניאליסטית שמדכאת את הפלסטינים ומבצעת אפרטהייד ואפילו רצח עם. עקב כך, יחידים וארגונים יהודיים פרוגרסיביים רבים בשמאל הפסיקו לתמוך בישראל והחלו למתוח ביקורת לא רק על המדיניות שלה אלא גם על עצם קיומה. בהפגנות פרו־פלסטיניות שנערכו אחרי 7 באוקטובר השתתפו יהודים מעטים בלבד, אבל התקשורת והמפגינים הפרו־פלסטינים הדגישו את השתתפותם. לפיכך הגישות שהתבלטו בנתוני הסקרים השתקפו גם בחיים היהודיים הארגוניים.
ההתרחקות מישראל והאי־הזדהות עימה משתקפות גם במעגלים האינטלקטואליים והתרבותיים. הביקורת של אינטלקטואלים יהודים על הציונות ועל עצם קיומה של מדינת ישראל עברה מן השוליים הקיצוניים אל המרכז והפכה לנושא אופנתי בחוגי האינטלקטואלים ואנשי התרבות עם פרסומם של ספרים אנטי־ציוניים מאת אקדמאים ואנשי רוח כגון דניאל בויארין, שאול מגיד, פיטר ביינרט וג’ודית באטלר. בדומה לכך, כתבי עת אנטי־ציוניים (כגון Jewish Currents) קודמו לחזית הבמה בתקשורת המיינסטרימית דוגמת “הניו יורק טיימס”. פרסומים אלה מקדמים את הגרסה הגלותית של הזהות היהודית בטענה שהקיום היהודי כמיעוט, ואפילו כאשר הוא נטול עוצמה צבאית ופוליטית, הוא הגשמה של היהדות – הגשמה שמעניקה ליהודים את הסמכות המוסרית לקדם צדק חברתי. ג’ודית באטלר אפילו כתבה שיהודיוּת היא “עקירה של זהות”.³ אחדות מן הבמות הללו, בהן כתב העת Jewish Currents, פרסמו מאמרים אנטי־ישראליים אגרסיביים.
קבוצה זה שמה דגש על הריבונות ועל ההסתמכות העצמית הישראלית (ובכלל זה יצרנות כלכלית), שאותה היא מסמנת כהיפרדות מן “היהודי הישן/הגלותי”, שנתפס כחלש, פסיבי, דתי מדי ושונה מדי מסביבתו. נדרשת מדינת לאום כדי להיות כמו כולם ולהשתלב בנוף הגלובלי בלי להזדקק לעזרת אחרים כדי להתגונן או להיאבק על שלך. יהודים חילונים רבים מזדהים עם הנרטיב הזה, ורבים מהם (36%, לפי סקר מרכז המחקר פּיוּ) מגדירים את עצמם קודם כול כישראלים, מה שמצביע על היפרדות מן הזהות היהודית הישנה, הגלותית.
טבח 7 באוקטובר פגע אנושות בנרטיב של היהודי החדש. על פי תפיסה זו, התנועה הציונית ומדינת ישראל, ובכלל זה הצבא וכוחות הביטחון שלה, קמו בדיוק בשביל למנוע טבח שכזה. לפיכך אירועי 7 באוקטובר העמידו בספק את המפעל הציוני כולו. הדבר התבטא במגוון דרכים. ביטוי נפוץ במיוחד לכך היה השימוש במילה “פוגרום” לתיאור המתקפה. ממילה זו, הנושאת קונוטציות של גלות וחוסר ישע יהודי, השתמע כי 7 באוקטובר סימן נסיגה בחזרה אל מצב האומללות היהודית מלפני קום המדינה. בתוכנית הטלוויזיה הסאטירית הפופולרית “היהודים באים” הועלה מערכון שבו הוצגו מעשי הטבח באותו יום כחלק משרשרת אסונות בהיסטוריה היהודית, כולל חורבן בית המקדש ופוגרום קישינב הידוע לשמצה בשנת 1903. השוואות לשואה ודימויים מאותה תקופה, בפרט של יהודים ישראלים שמתחבאים או מוסתרים בידי לא־יהודים, חיזקו עוד את הטמעת אירועי 7 באוקטובר כחלק מהוויית הגולה.
מהפך זה משתקף גם בתחושת הקירבה ליהודי התפוצות שעליה דיווחו ישראלים רבים אחרי מתקפת 7 באוקטובר. וכך, ב־2023 ראו 67% מן היהודים בישראל ביהודי התפוצות אחים ואחיות שלהם; אחרי המתקפה עלה השיעור הזה ל־71%. מדד התפוצות הכללי, הבוחן את החיבור של הישראלים ליהודי התפוצות, עלה לרמה גבוהה מאי פעם – 5.92 (מתוך 10), לעומת 5.46 בשנה שלפני כן. השינוי הדרמטי ביותר נרשם דווקא בקרב החילונים, אשר באופן מסורתי נשאו את בשורת “היהודי החדש”: השיעור של חילונים שחשים כי יהודי התפוצות הם אחיהם ואחיותיהם זינק מ־36% ל־56% – עלייה של 20 נקודות! ניתן להניח כי תחושת הקירבה הזאת ליהדות התפוצות מקורה בכך שבעקבות 7 באוקטובר חדלו היהודים הישראלים, ובפרט החילונים שבהם, לראות את עצמם כ”יהודים חדשים” שונים ועילאיים והתחילו לראות את עצמם כ”נמצאים באותה סירה” עם יהודי התפוצות, כלומר כמיעוט פגיע.
הפרדוקס שמאפיין את מערכת היחסים בין הישראלים החילונים/”היהודים החדשים” לבין יהודי התפוצות הוא שלמרות המרחק האידאולוגי ביניהם – שכן היהודים הישראלים מתייחסים אל עצמם, בעיקר במרומז ואפילו שלא במודע, כאל קבוצת עילית ההולכת לפני המחנה – שתי הקבוצות הן בעצם דומות זו לזו מבחינה דמוגרפית וסוציולוגית: גם יהודי התפוצות וגם היהודים החילונים בישראל הם ברובם אשכנזים (בייחוד אלו שבאים מצפון אמריקה), בעלי השכלה אקדמית ומשתייכים למעמד הבינוני או הבינוני הגבוה. אחרי 7 באוקטובר הצטמצם המרחק האידאולוגי או הסמלי ביניהם.
ולבסוף, ההערכה העצמית של הישראלים חזרה לעצמה במידה מסוימת בעקבות ההצלחה המסחררת של המתקפות על חיזבאללה ועל איראן.
נרטיב זה מיוצג בידי מצביעי הקואליציה הנוכחית בישראל, ובפרט מצביעי הליכוד. הללו תופסים את ישראל במידה רבה כהמשך של הקהילות האתנו-דתיות היהודיות המסורתיות השונות שהכוח הצבאי והמסגרת הארגונית מוסיפים לה עוצמה צבאית ומדינית. חלק גדול מקבוצה זו (45%, לפי סקר מרכז המחקר פּיוּ) מגדירים את עצמם קודם כול כיהודים. אלא שבשונה מן הזהות היהודית האתנו־לאומית והדתית המסורתית שהייתה להם בגולה, הם רואים בעצמם רוב שולט ולא מיעוט נרדף. הם מתייחסים ליהדות האורתודוקסית כאותנטית ורואים בה מקור סמכות, אם כי רבים בפלג הזה לא מקפידים על קיום מצוות במובן הדתי המקובל. בקבוצה זו בולטים היהודים המסורתיים, בייחוד יוצאי ארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה.
קבוצת זהות זו סבלה בעקבות מתקפת 7 באוקטובר מאחר שנציגיה היו בעמדת שלטון בעת ההתרחשות ונשאו באחריות ישירה ומיניסטריאלית. כעת התברר כי אי־אפשר לסמוך עליהם מבחינה ביטחונית כפי שהם התיימרו שיהיה. על אובדן האמון בקואליציה הנוכחית מעידה העובדה שסקרי דעת הקהל בנושא הבחירות הקרובות מנבאים להם באופן עקבי, נכון לזמן כתיבת הדברים (יולי 2025), 44–48 מנדטים בכנסת הבאה, לעומת 64–68 בזו הנוכחית, שנבחרה בינואר 2023.
למרות התמיכה הכללית שיהודי התפוצות מעניקים לישראל, רכיב של מתח נכנס ליחסים בין ראשי הקהילות והארגונים היהודיים לבין נציגי הליכוד מן הפלג האתנו־לאומי בממשלת ישראל. מתח זה נולד מן ההבדל במצבן של שתי הקהילות: בישראל היהודים הם רוב אתנו־לאומי השולט במדינה. הלאומיים האתנו־דתיים השולטים כעת בממשלה דואגים לאינטרסים של הקבוצה הלאומית־אתנית היהודית אפילו על חשבון קבוצות אתניות ולאומיות אחרות במדינה. לפיכך הם רואים את עצמם כמשתייכים לקבוצות אתנו־לאומיות דומיננטיות אחרות השולטות במדינותיהן, כגון בפולין ובהונגריה. יתרה מזו, הם גם מזדהים עם ממשלות ימניות לאומניות ופופוליסטיות אחרות. רבות מן הממשלות הללו תומכות בפומבי בישראל, ולכן שרי הליכוד ומפלגת הציונות הדתית רואים בהן בעלות ברית בינלאומיות המספקות את התמיכה הנחוצה כל כך לישראל בעולם.
יהודי התפוצות הם מיעוט אתנו־לאומי בארצות מגוריהם. הם זוכרים היטב כמה סבלו בעבר מידי קבוצות רוב אתנו־לאומיות, בייחוד במזרח אירופה. זיכרון זה כולל את תקופת השואה, כשהאוכלוסיות המקומיות השתתפו בהשמדת היהודים. במיוחד הם רגישים למפלגות רוב אתנו־לאומיות בעלות עבר אנטישמי.
מנהיגים יהודים רבים בתפוצות גינו את הזמנתם של אישים אלה לכנס בנימוק שהם אינם מתאימים למאבק באנטישמיות, ובמחאה על ההזמנות הללו ביטלו כמה וכמה מנהיגים וארגונים, ובכללם אלה שכל פעילותם מוקדשת למאבק באנטישמיות, את השתתפותם בכנס או הכריזו על החרמתו. עם אלה נמנים הוועד היהודי־אמריקאי, הקונגרס היהודי העולמי, ועידת רבני אירופה והקונגרס היהודי האירופי. עם המנהיגים היהודים הבולטים שביטלו את השתתפותם נמנו הרב הראשי של בריטניה הרב אפרים מרוויס, הפילוסוף ברנאר־אנרי לוי, ג’ונתן גרינבלט מן הליגה נגד השמצה ועוד.
הנרטיב החרדי שונה מהותית מכל נרטיב אחר של הזהות היהודית. קבוצה זו רואה בעצמה שארית ישראל, הווה אומר אותו חלק מן העם היהודי שנותר נאמן להלכה המקורית ולא הושחת או הזדהם על ידי המודרניזם. ההיבט החשוב ביותר בנרטיב הזהות הזה הוא שהוא הפריד את עצמו – ממש בידל את עצמו – מכלל העם היהודי. לפיכך הוא נוטה לקיים מערכת נפרדת, אך מקבילה, של, לדוגמה, מוסדות קהילה, בתי כנסת, בתי ספר וגמ"חים וארגוני צדקה.
בישראל התפתח המגזר החרדי בשני נתיבים מנוגדים. ראשית, הוא הגביל את תחום העיסוק של אוכלוסיית הגברים בו, לפחות באופן רשמי, ללימוד תורה בלבד. פירוש הדבר שהם אינם משתתפים בשתי הפעילויות החשובות ביותר של גברים בישראל: השירות הצבאי ושוק העבודה. ושנית, ובה בעת, החרדים הפכו לשותף פוליטי חשוב בממשלות הימין בראשות מפלגת הליכוד האתנו־לאומית־דתית.
מלחמת 7 באוקטובר הכניסה את החרדים לעמדה פרדוקסלית. למרות הצורך העצום של הצבא בכוח אדם, קולות חרדיים בישראל הצהירו על אי־השתתפות עקרונית במאמץ המלחמתי של הקבוצה המתאימה ביותר להצטרף ולתמוך בלחימה – בחורים צעירים בגיל גיוס. למעשה, הם הכפילו את המאמצים להשגת פטור גורף לקבוצה של 80,000 צעירים שיכלו להיות מועמדים לשירות בצה”ל. הם שאפו למנף את חשיבותם לממשלת הימין הנוכחית כדי לקבל פטור קבוע משירות צבאי לכל הגברים במגזר. שאר המגזרים בחברה היהודית הישראלית, ובהם אחדים משותפיהם הקואליציוניים, לא שיתפו פעולה עם שאיפה זו והתנגדו לה. בסקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה מנובמבר 2024 נמצא כי 84.5% מן האוכלוסייה היהודית הלא־חרדית בישראל תומכים בגיוס חרדים לצבא. (בקרב מצביעי הליכוד עלה השיעור הזה מ־52% לפני 7 באוקטובר ל־74% אחריו, ובקרב מצביעי מפלגת הציונות הדתית הוא עלה מ־51% ל־79%.)
בינתיים התחיל צה”ל לשלוח צווי גיוס לצעירים החרדים והכריז כי הוא יאכוף את גיוסם לשורותיו.⁴ לנוכח ההתנגדות שנתקלו בה התחילו החרדים לצאת להפגנות ולחולל מהומות ברחובות אגב ניסיונות לבצר את האידאולוגיה שלהם בתוך הקהילה החרדית. מאז 7 באוקטובר 2023 התקיימו, נכון לזמן כתיבת הדברים (יולי 2025), 16 הפגנות והפרות סדר המוניות שכאלה.
הנרטיב החרדי של הזהות היהודית נמצא אפוא תחת מין מתקפה. בתגובה, החרדים מנסים לעגן את תפיסתם, לפחות מבפנים, באמצעות מסרים אידאולוגיים מצד מנהיגיהם והפגנות ענק נגד הגיוס לצבא. מעֵבר לכך, יש גם דיווחים על שינויים המתרחשים בתוך הקהילה החרדית לאחר שבחורים צעירים עזבו את הקהילה והצטרפו לשורות צה”ל. כך שכעת יש פלח בקהילה החרדית שיש לו חיבור אישי לצבא המדינה. ימים יגידו עד כמה משמעותיים השינויים הללו.⁵
ביוני 2025 התפטרו מן הממשלה שני שרים ממפלגת אגודת ישראל במחאה על אי־אישור החוק שישחרר את הגברים החרדים משירות צבאי. ביולי פרשו מן הקואליציה המכהנת סיעות אגודת ישראל ודגל התורה (שתיהן חלק ממפלגת יהדות התורה), ומפלגת ש”ס הודיעה שגם היא פורשת אך תמשיך לתמוך בממשלה מבחוץ (מחוץ לקואליציה).
החרדים היו הקבוצה היחידה שציינו בסקרים הזדהות חלשה יותר עם יהודי התפוצות. הדבר משקף, כפי הנראה, את המודעות החזקה שלהם לעמדתם הכיתתית ולהתבדלותם מן הזרם המרכזי של העם היהודי בגלל המחלוקת בעניין גיוסם לצבא.
בציונות הדתית יש יותר מזרם אחד, אבל הזרם המרכזי בה, כפי שמלמדים המסרים המועברים במערכת החינוך של המגזר ובכלי התקשורת שלו, דוגל בלאומיות אינטגרלית בהשראת הדת. על פי תפיסה זו, הפרט מקושר ומעוגן בקולקטיב הלאומי בקשר אורגני, והלאום מעוגן באדמת המולדת באופן דומה. המטרה האולטימטיבית של המפעל הציוני, לפי תפיסה אידאולוגית זו, היא לגלם במלואם את האידאלים התורניים בחיים הלאומיים של המדינה היהודית. הטריטוריה הלאומית – הלוא היא ארץ ישראל (כולל שטחי יהודה, שומרון ועזה) – היא התשתית החומרית ההכרחית למימוש האידאלים הללו. לשיטתה של קבוצה זו, הקולקטיב הלאומי (עם ישראל) והטריטוריה הלאומית (ארץ ישראל) הם ישויות אחדותיות הכרוכות זו בזו. מכאן שאין לוותר על ארץ ישראל ואפילו לא לחלק אותה ותושביה נטועים בקולקטיב הלאומי מעצם הווייתם. הציונים הדתיים, לצד קבוצות ימניות אחרות בישראל, אינם מכירים בכך שלפלסטינים יש זכות חוקית או מוסרית כלשהי על ארץ ישראל. בעיניהם, נוכחותם של הפלסטינים בארץ ישראל היא לא סוגיה מוסרית או דילמה מוסרית אלא בעיה ביטחונית מעשית בלבד.
תוצאה מעשית אחת מתפיסה זו של האדם הנטוע בתוך הקולקטיב היא הנכונות של אנשי המגזר להקריב את עצמם למען המטרות הקולקטיביות. במלחמה הנוכחית הציונים הדתיים, ששיעורם הוא כ־16% מאוכלוסיית ישראל, מיוצגים ביחידות הקרביות הרבה מעבר לחלקם היחסי באוכלוסייה. הדבר בולט במיוחד ביחידות המובחרות ובמערך הקצינים הקרביים, ששיעורם של הציונים הדתיים בהם הוא בין 30% ל־40%. אומנם אין נתונים מספריים רשמיים על ההזדהות הדתית או הפוליטית של הנופלים ופצועי המלחמה, אך הרושם הוא שגם כאן שיעור הנפגעים מקרב קבוצה זו גבוה מחלקם היחסי באוכלוסייה הכללית.
אין ספק ששיעור ההשתתפות הגבוה של אנשי הציונות הדתית (לא המפלגה) הקנה להם מידה מסוימת של הערצה ויוקרה. עם זאת, גישתם לשאלות משמעותיות מסוימות שונה מגישתם של חלקים נרחבים בציבור הישראלי ומן הקולות הנשמעים במרחב הציבורי. סוגיה מכריעה אחת היא סוגיית החטופים. בעוד משפחותיהם של חטופים רבים וחלק ניכר וקולני מן החברה הישראלית והתקשורת תומכים בעסקה שתשחרר את החטופים שמוחזקים בעזה מאז 7 באוקטובר, גם אם הדבר יביא לסיום המלחמה, רבים במגזר הציוני־דתי – לרבות ראשי מפלגת הציונות הדתית, שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ והשר לביטחון לאומי איתמר בן גביר – מסתייגים נחרצות מעסקה שכזאת ומצביעים נגדה בכל הזדמנות. גישה זו מבוססת גם היא על תפיסתם הגורסת כי על הפרט לבטל את רצונו מפני צורכי הכלל. התומכים בעסקת חטופים, לעומת זאת, גורסים שבין הפרט למדינה יש חוזה חברתי: בתמורה להתגייסותו של הפרט לטובת הציבור, המדינה תדאג לאינטרסים שלו גם על חשבון האינטרסים שלה. עסקת חטופים, טוענות אותן קבוצות, תהיה ביטוי של סולידריות ישראלית, שהיא אחד הנכסים החשובים ביותר של ישראל.
הציבור היהודי בישראל נחלק פחות או יותר שווה בשווה בסוגיה זו. על פי סקרי המכון למדיניות העם היהודי, כמחצית אומרים שהיו מוכנים לתמוך בעסקה כזאת גם אם פירוש הדבר שחמאס יישאר בשלטון, ואילו אנשי המחצית האחרת היו דוחים עסקה שכזאת.
באשר ליעדי המלחמה יש הרבה פחות הסכמה. השרים סמוטריץ’ ובן גביר אומרים בגלוי שברצונם להשתית ממשל צבאי ברצועת עזה, לספח אותה לישראל ולחדש בה את ההתיישבות היהודית. לפי סקרי המכון למדיניות העם היהודי, מקרב מצביעי הקואליציה הנוכחית, 60% תומכים במדיניות זו. על פי הערכות, שיעור דומה תומכים בכך בקרב הציונים הדתיים. אולם באוכלוסייה הכללית רק 33%-22% תומכים במדיניות זו, ובאוכלוסייה היהודית כ-42% תומכים בה.
הציונים הדתיים מחויבים אידאולוגית לחיבור עם יהדות התפוצות, שכן הם תופסים את האוכלוסייה היהודית העולמית במונחים מסורתיים כישות אתנו־דתית־לאומית אחת. אומנם רבים מהם עוקבים בשנים האחרונות אחר הוגי דעות יהודים נחשבים בתפוצות, דוגמת הרב יוסף סולובייצ’יק והרב יונתן זקס, אבל בעיקרו של דבר הם נוטים לראות ביהודי התפוצות מאגר אנושי פוטנציאלי לצורך עלייה ומיזמי התיישבות. אירועי 7 באוקטובר והמלחמה שבאה בעקבותיהם לא השפיעו משמעותית על הזדהותם עם יהודי התפוצות.
ההצהרות הפומביות של ראשי מפלגת הציונות הדתית בנוגע למלחמה ולעזה – כגון קריאתו של סמוטריץ’ לגרש את העזתים ולהחריב את עריהם עד היסוד (קריאה המהדהדת את הקריאה המקראית למחות את זכר עמלק), הגדרתו את חמאס כנאצים והמלצתו להרעיב את האוכלוסייה עד שיוחזרו החטופים – מעוררות אי-נוחות רבה אצל יהודי התפוצות. בעקבות קריאותיו והצהרותיו אלו גינו ארגונים יהודיים בולטים, למשל ועידת נשיאי הארגונים היהודיים הגדולים בארצות הברית, את סמוטריץ’, את בן גביר ואת תוכן הצהרותיהם. ארגונים אלו קראו לקהילות היהודיות להחרים את סמוטריץ’ ולא לתת לו במה לנאום עליה. ביקורו של בן גביר בארצות הברית עורר גל של מחאות מצד סטודנטים יהודים באוניברסיטאות ייל שבקונטיקט וקולומביה שבניו יורק. תקריות אלה הדגישו גם הן את המתח שבין גישת הפוליטיקאים הלאומנים, המייצגים אוכלוסיית רוב, לבין המנהיגים היהודים בתפוצות, שחייבים להיות רגישים לחששות בקרב הקהילה שלהם, שהיא קהילת מיעוט.
לאירועי 7 באוקטובר 2023 ולמלחמת חרבות ברזל שפרצה בעקבותיהם הייתה השפעה מעוררת על היחסים בין יהודי התפוצות לישראל. אלא שלא הייתה זו השפעה חד־כיוונית. בזרם המרכזי בקהילות התפוצות התחזקו תחושות החיבור לישראל, אך בד בבד התחזקו הנרטיבים האנטי־ציוניים בקבוצות מסוימות בחוגי השמאל הפרוגרסיביים. בישראל נחלשה תפיסת “היהודי החדש” בקרב הישראלים/הצברים החילונים, והדבר הגביר את ההזדהות שלהם עם יהודי התפוצות. בה בעת המלחמה הציפה אל פני השטח את המתחים בין הזהות האתנו־לאומית של הישראלים, שהם רוב בארצם, לבין הזהות האתנו־דתית של יהודי התפוצות, שהם מיעוט בארצות מגוריהם.
יש לשלב את נקודת המבט של יהדות התפוצות בתהליך קבלת ההחלטות בישראל. הגורמים המתאימים ביותר לכך הם משרד התפוצות וכן ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת. מומלץ לקיים פעמיים בשנה דיונים בוועדה בהשתתפות נציגים מיהדות התפוצות.
על משרד התפוצות להקים משרה קבועה של יועץ או יועצת לשר.ה לענייני התפוצות. משרה זו צריכה להיות קבועה ומעוגנת בחוק, ויש למנות לה אישיות בולטת מיהדות התפוצות. בחקיקה יש לפרט גם את הסוגיות שבהן מחובתו של השר לשאול בעצת היועץ.
