כשישבתי בחורף 2024 האחרון עם חברה בת ארבעים ומשהו מבוסטון, שסיפרה שבני גילה וילדיה המתבגרים אינם מסוגלים להסביר את האתגרים העומדים בפני ישראל ואת תגובותיה, עניתי: "זה לא היה נפלא אם היו לנו מדריכים קצרים, קולעים וידידותיים למשתמש, לשאלות הגדולות המטרידות אנשים רבים כל כך בנוגע לישראל היום?" הרעיון היה שאנשים יוכלו להיכנס למרכזים קהילתיים, לבתי כנסת ולבתי ספר יהודיים, ולמרחבים לא יהודיים, ולגשת בקלות לספרים לא פוליטיים, מבוססי עובדות ולא פולמוסיים, שגם ישותפו ברשת.
השיחה הזאת הביאה ליצירת "המדריך החיוני ל-7 באוקטובר ולהשלכותיו: עובדות, נתונים, היסטוריה". מאז הוצא לאור על ידי המכון לחקר העם היהודי (JPPI) ביולי 2024 ועודכן לאחר מכן בפברואר 2025, שותף המדריך ברשת 100 אלף העוקבים של המרכזים הקהילתיים היהודיים (JCC) של צפון אמריקה וברשתות רבות של הסוכנות היהודית ושל הפדרציות היהודיות. פדרציית מונטריאול, CJA, הדפיסה 10,000 עותקים, וארגונים, בתי ספר ובתי כנסת הדפיסו והפיצו מאות עותקים נוספים. חברי ועמיתי במכון לחקר העם היהודי, דב מימון, תרגם את המדריך לצרפתית והפיץ מעל 20 אלף עותקים בצרפת, בשווייץ ובבלגיה הודות לקק"ל צרפת ולהסתדרות הציונית העולמית. המדריך תורגם לעברית ויתורגם בקרוב לספרדית. ישנו גם עניין בתרגום לסינית.
בסופו של דבר אנו רואים לנגד עינינו הוצאה לאור של מדריכים בנושאי יחסי ארצות הברית-ישראל, היסטוריה ישראלית והיסטוריה יהודית, ועל איך זה להיות הורה יהודי וסטודנט יהודי היום. פרויקט זה, "המדריך החיוני לציונות, אנטי-ציונות, אנטישמיות ושנאת יהודים", מתאר שתי תופעות מכוננות: הציונות – התנועה הלאומית היהודית שהקימה את ישראל; ולמרבה הצער – השנאה המתמשכת כלפי היהודים וביטוייה המודרניים מימין ומשמאל, ובמיוחד האנטי-ציונות.
לפני שנצלול לחמשת הפרקים המלווים בתיבות עובדות ובתרשימים, אנו מציבים חמש שאלות בסיסיות:
- מהי הציונות?
- מהי האנטי-ציונות?
- במה האנטי-ציונות והאנטישמיות חופפות, במה הן שונות ולמה הן גואות עכשיו?
- האם כל הפעילים הפרו-פלסטינים ומבקרי ישראל הם אנטישמים?
- מה יכולים יהודים וציונים לעשות כדי להפחית את השנאה כלפיהם?
לאחר תשובות קצרות להלן, מעמיק מדריך זה בתשובות בפרקים הבאים:
פרק א: ציונות – עם ישראל נהנה ממדינת ישראל בארץ ישראל
פרק ב: החפיפה המרושעת – כיצד הפכה האנטי-ציונות לאנטישמיות החדשה והחזירה את שנאת היהודים למיינסטרים?
פרק ג: ההתפרצות העולמית של שנאת יהודים – למה עכשיו?
פרק ד: גבולות ואיזון – כיצד יכולים מבקרי ישראל להימנע מאנטישמיות וכיצד יכולים תומכי ישראל להימנע מבלבול בין מבקרים לבעלי דעות קדומות?
פרק ה: חיים ליברליים וחלומות ציוניים בעולם שיצא מדעתו
אפילוג: ששת הכללים לתגובה לאנטי-ציונות האנטישמית
המדריך פותח ומסיים בנימה חיובית. זוהי אמירה אידיאולוגית והיסטורית המציבה את השנאה בפרופורציה הנכונה. הפילוסוף האקזיסטנציאליסטי הצרפתי ז'אן פול סארטר טען בספרו "האנטישמי והיהודי", שנכתב מייד לאחר השואה, שהאנטישמי יוצר את היהודי. הציונים אומרים "לא!", היהודי יוצר את היהודי.
ארבע תופעות מפתח מגדירות ספר זה:
- הציונות, תנועת השחרור היהודי הלאומי, מכירה ביהודים כעם וכדת ובזכותם להקים מדינה יהודית דמוקרטית במולדתם.
- האנטי-ציונות, הדוחה את הלגיטימציה של הלאומיות היהודית, שוללת את הקשרים היהודיים לארץ ישראל ומתנגדת לפרויקט הציוני המרכזי: מדינת ישראל.
- האנטישמיות, האובססיה של שונאי יהודים רבים, אידיאולוגיה קונספירטיבית הרואה ב"יהודים", ביהדות, בעם היהודי או ב"מדינה היהודית" את מקור הרע העיקרי בעולם.
- שנאת יהודים, הדעות הקדומות הבסיסיות נגד היהודים כיחידים וכקבוצה, המתבטאת לרוב בבוז, באפליה, בהפחדה ובאלימות.
אנו חיים בתקופה מקוטבת. אפילו המאבק שאמור לאחד אותנו נגד שנאת יהודים מפריד בינינו, לעיתים קרובות בהתאם לקווי המפלגות. בדיוק כשפשעי חמאס ב-7 באוקטובר והחגיגות העוקבות ברחבי העולם הראו עד כמה האנטי-ציונות והאנטישמיות מפותלות זו בזו, היה צריך להסתיים הוויכוח המטופש: "מה יותר גרוע, האנטישמיות של הימין או האנטישמיות של השמאל?" יש לנקוט אפס סובלנות כלפי כל צורה של שנאת יהודים וכלפי כל הצורות של קנאות צרת מוחין. אפילו בארצות הברית, המדינה מאירת הפנים ביותר בעולם, הותקפו יהודים באלימות בידי אנשי העליונות הלבנה הימנים בבית כנסת בפיטסבורג ב-2018, בידי הפרוגרסיבים הפרו-פלסטינים של השמאל מחוץ למוזיאון יהודי בוושינגטון הבירה ב-2025, ובידי פונדמנטליסט אסלאמי בבולדר שבקולורדו כעבור אחד עשר יום. אלה מייצגים את שלוש התצורות הפופולריות – והקטלניות – ביותר של האנטישמיות היום.
האנטישמיות היא השנאה הגמישה ביותר. זוהי אובססיה סתגלנית להפליא, המחדירה שנאת יהודים לסדרי יום אחרים. כשהדת שלטה בעולם, הנוצרים והמוסלמים שנאו יהודים משום שהיו "הכופרים הגדולים"; כשהעולם עבר תיעוש, היהודים היו מודרנים מדי מבחינת השמרנים, שמרנים מדי מבחינת המודרנים, קפיטליסטים מדי מבחינת הקומוניסטים, קומוניסטים מדי מבחינת הקפיטליסטים, וקוסמופוליטים מכדי לתת בהם אמון – עד שהציונות הפכה אותם לאומנים מדי מבחינת האוניברסליסטים. כשהגזענות האאוגנית הייתה באופנה, הנאצים נשבעו לחסל את הגזע היהודי; כשהאנטי-גזענות והאנטי-קולוניאליזם שולטים בשיח הפוליטי והאקדמי, קנאים צרי אופקים מציגים את הציונים, כלומר, הלאומנים היהודים, כגזענים וכקולוניאליסטים. והיום, מבחינת אלה השונאים לבנים, היהודים נהנים מפריווילגיה לבנה, בעוד תומכי העליונות הלבנה טוענים שהיהודים אינם לבנים דיים וצועקים: "היהודים לא יתפסו את מקומנו". שוב ושוב, אף שאנשים חוששים מסוגים שונים של רוע, היהודים נותרים שותפיו של השטן.
שנאת היהודים, המשתנה תדיר, מתעדכנת ומשנה צורה, ניזונה מהנושא החם של היום: אהדה ל"מדוכאים", פרו-פלסטיניות, חרדה ממהגרים ותסכולים של לבנים – או של שחורים. במשך מאות שנים חיברה האנטישמיות בחוכמה בין הדאגה הגדולה של הרגע לפחד ההיסטורי מהיהודים – וכעת, מהמדינה היהודית. בדיוק משום שיש הבדל בין אנטי-ציונים ללא-ציונים, חייבים אנשים חושבים לחשוב היטב: העובדה שכמה קנאים קושרים בין מטרה צודקת להתקפה לא צודקת – על היהדות או על הציונות – אינה מצדיקה את דחיית המטרה, דהיינו, היהודים או המדינה היהודית.
האנטישמיות איננה כוח מיסטי. היא דרך שימושית של שונאי אדם מזָנים שונים לארגן עולם מבלבל. מגוון מטפורות לוכד את הממדים השונים של האנטישמיות: היא "טפיל" בהיותה ניזונה ממארחים שונים כל כך, משמאל לימין; היא "וירוס" או "מגפה" בהיות כל כך מידבקת ופוגעת ברבים כל כך; היא "התמכרות" בהיות השיכרון הצדקני שלה כל כך מציף ויוצר הרגל; היא "סם כניסה" לשנאות אחרות; היא "פלסטית", "משנה צורה" – מטפורות שכבר נעשה בהן שימוש – משתנה תדיר; היא "מצקת" הבוחשת בסיר הזעם הפוליטי ובחוסר היציבות החברתית; אולי, באופן מאיר עיניים מבחינת ההיסטוריונים, היא "מאגר" – הגם אם מזוהם – בריכה תרבותית מלאה האשמות, דימויים ותלונות שאנשים שואבים ממנו כשהם מבקשים למתוח ביקורת על כל דבר יהודי או זקוקים לשעיר לעזאזל.
האנטישמיות היא גם תהליך. אחת עשרה שנה לפני זכייתו בפרס נובל לשלום, ב-1975, זיהה אלי ויזל את המורפולוגיה של השנאה האנטישמית במתקפה נגד ישראל והציונות. "הצעד הראשון בהכנת 'פתרונות' ל'בעיה היהודית' היה ניתוק היהודי מהאנושות", כתב. האשמת ישראל, היהודי הקולקטיבי, בפשע הנתעב של גזענות, החל את תהליך ההחרמה, הדמוניזציה, ואז דה-הומניזציה, שהוליד בשנות הארבעים את אושוויץ. המהגר האמריקאי יליד רומניה, שחשש אז ש"שנאת היהודי הפכה שוב אופנתית", הודה: "אני זוכר ומפחד".
ב-1982, כשמלחמת ישראל בלבנון עוררה נחיל שנאה אנטי-ציוני ואנטישמי נוסף, אישר הפילוסוף הצרפתי ברנר-אנרי לוי את חששותיו של ויזל באומרו שבעדינות, בהדרגה, "דרך מעידות קטנות של משמעות בהיסחפויות האלה של שפה ומילים, הטאבו [של אחר השואה] נשבר". הדמוניזציה של ישראל סייעה לצייר "דיוקן" של היהודים כ"עם מביש, עם שטני […] העם הנתעב הזה, המתועב אוניברסלית" – וכולם מאמינים שהוא אמיתי.
רובין שפרד, פרשן פוליטי בריטי שלמד באוניברסיטה בלונדון בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, זוכר שצפה בניסיונות לאסור על קיום אגודות סטודנטים יהודיות תוך שימוש ב"הצדקה" ש"הציונות היא גזענות". כמו ההאשמות בקולוניאליזם וברצח עם היום: "זו הייתה האשמה שהציבה כל בעל נטיות פרו-ישראליות, אפילו קלות, במצב מגננה. היה זה אגרוף מילולי לסנטר. הייתה זו דרך לומר לך להתאים את עצמך לאורתודוקסיה האנטי-ישראלית או שתושמץ".
כמובן, "יהיה זה טיפשי לטעון שכל ביקורת על ישראל מֻנעת מאנטישמיות", ציין הפרופסור למשפטים מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, סטיבן לובט, במהלך התפרצות נוספת של שנאת יהודים בעקבות מעשה טרור ב-2002, "אבל יהיה זה חוסר אחריות להאמין שאף לא אחת מהן כזאת".
בתקופה אשר בה יותר ויותר ליברלים ושמרנים מסרבים להתרועע אלו עם אלו, נאמנויות מפלגתיות מערפלות את הסוגיות. רוב היהודים האמריקאים, למשל, מזהים ביתר קלות אנטישמיות מהימין מאשר מהשמאל. דבר זה משקף את הרוב הליברלי בקהילה היהודית, ומוחמר על ידי אופיים השונה של השונאים.
הניאו-נאצים אינם מתחבאים: הם צועקים "הייל היטלר" ומכנים את דגל ישראל "דגל היהודונים" לפני שהם שורפים אותו. משפיענים לבנים מהימין התומכים בעליונות הלבנה, כמו ניק פואנטס, אינם מתחבאים: הם מגנים "חתרנות יהודית", מכנים את השואה "גוזמה" ופוטרים תיאורים מפורטים של זוועות חמאס ב-7 באוקטובר כ"שקר אחד גדול".
גם האסלאמיסטים אינם מתחבאים: הם אומרים, כמוצהר באמנה של חמאס, "מאבקנו ביהודים גדול ורציני עד מאוד". יום הדין לא יגיע עד שהמוסלמים "יילחמו ביהודים ויהרגו אותם". רטוריקה זו עוררה את מוחמד סברי סולימן לצעוק ב-1 ביוני 2025 "שחררו את פלסטין" תוך כדי זריקת בקבוקי מולוטוב ושרפת חמישה עשר מפגינים פרו-ישראלים שהפגינו בשלווה להחזרת החטופים בבולדר שבקולורדו. הוא רצח אישה בת שמונים ושתיים. כשרואיין בידי הרשויות אמר סולימן שהוא רצה להרוג את כל הציונים, וטשטש את ההבחנה בין ציונים, יהודים ומפגינים פרו-ישראלים. מוקדם יותר באותו אביב ביטא זאת סטודנט מאוניברסיטת טמפל בשם מו ח'אן בצורה מפורשת יותר כשהתנגד להשעייתו בעקבות הצבת שלט בבר, שעליו נכתב "לזיין את היהודים". ח'אן, שגינה את "העליונות היהודית" וגייס למעלה מ-18,948 דולר בפלטפורמת GoFundMe, התעקש: "השלט הזה לא הרג אף יהודי […] אבל התמיכה שלהם בישראל הורגת אלפי אנשים בכל יום".
אנטישמים פרוגרסיבים רבים מעודנים יותר. הם מתחבאים מאחורי רטוריקה של זכויות אדם. עם זאת, רבים מהם חגגו את הרצח ההמוני של יהודים בידי חמאס ב-7 באוקטובר. הם הצדיקו זאת כ"דה-קולוניזציה" או כמאבק נגד "מדכאים", והחרימו עמיתים יהודים.
למרות כל זאת, מסכי העשן הרטוריים שלהם שכנעו חלק מהיהודים ש"הם רק מותחים ביקורת על ישראל". שנה וחצי לאחר תחילת גל שנאת היהודים בעקבות 7 באוקטובר פרסמו כתבי עת כ-The Atlantic מאמרים שהמעיטו בתופעת האנטישמיות בקמפוסים בטענה שהיא אינה מזיקה. כותבת אחת טענה שהמהומות באוניברסיטאות אך ורק טיפחו "תחושה נרחבת של אי-שייכות בקרב סטודנטים יהודים", תוך האשמת ממשל טראמפ ב"ניכוס ערמומי, למטרותיו שלו, של אחת העדיפויות הגבוהות ביותר של השמאל הפרוגרסיבי: הגנה על מיעוט ממעשי איבה". לרוע המזל, ליברלים לא ליברליים חוסמים היום את המיעוט היהודי – 2.4% מאמריקה – ומתייגים את היהודים כבעלי "פריוולגיה לבנה", ולפיכך לא כמיעוט אמיתי.
בקצרה, לרוב נדרשת שורת מחץ אחת כדי להפריך שנאת יהודים מצד הימין או האסלאם, אבל יש צורך בפסקאות שלמות כדי לחשוף את מררתו של השמאל. כתוצאה מכך, אף שאנו מגנים את כל סוגי השנאה באופן שווה, "מדריך חיוני" זה מקדיש מחמת ההכרח יותר מקום לפענוח שנאת היהודים מהשמאל מאשר מהימין. אין בכך כדי לשקף הטיה מצד המחבר – אלא את צביעותם של שונאים מסוימים.
אזהרה שנייה: ספר זה מתמקד לא מעט בשנאה. אבל רוב האזרחים במדינות התפוצה היהודית, בכל דמוקרטיה מערבית, אינם שטופי דעות קדומות נגדם. שימו לב כמה אמריקאים, למן שכנים ועד מנהיגים פוליטיים, העניקו חיבוק לקהילה היהודית אחרי שקיצוני הרג אחד עשר מתפללים בבית כנסת בפיטסבורג ב-2018. שלוש שנים קודם לכן יצאו 3.7 מיליון מפגינים לרחובות צרפת כדי לגנות את הטרור ואת שנאת היהודים אחרי הרציחות ב"שארלי אבדו" ובהיפר כשר. אחרי הטבח בבונדי ביץ' בחנוכה 2025 מיליונים באוסטרליה הדליקו נרות לכבוד חנוכה ולזכר הנרצחים. אין ברוע של יחיד כדי להגדיר אומה, במיוחד כאשר רבים כל כך מתייצבים למען הטוב.
יש צורך בפרופורציה. העולם היהודי, הקהילה הפרו-ישראלית והדמוקרטיות הליברליות ברחבי העולם מתמודדים עם אתגרים רבים. המתקפה של חמאס על ישראל שחררה גלים של שנאה. אבל היהודים אינם חסרי בית, מדינה או הגנה. בניגוד למצב ששרר לפני כמאה שנה, רוב היהודים חיים במדינת ישראל היהודית או בדמוקרטיות חופשיות, מסודרות, המתנגדות מבחינה אידיאולוגית לאנטישמיות, מאירות פנים ליהודים ותומכות בישראל.
כמו "המדריך החיוני הראשון ל-7 באוקטובר" – והאחרים שייצאו לאור – ספר זה הוא מיזם הוצאה לאור משותף עם העולם היהודי. אנו מעודדים ארגונים, קרנות, פדרציות, בתי כנסת ובתי ספר להפיץ, או טוב מכך, להדפיס, את קובץ ה-PDF עם העטיפה, הזמינים שניהם באתר המכון לחקר העם היהודי.
אני אסיר תודה לעמיתיי יוצאי הדופן במכון למדיניות העם היהודי (JPPI), מרכז החשיבה העולמי של העם היהודי, על ההשראה, על ההארה ועל התמיכה. ידידיה שטרן, שוקי פרידמן, איטה אלקלעי, שלמה פישר, נח סלפקוב, אלירן קרסנטי, משה כהן, סם הייד, און לוי ומיה הסר הרימו תרומות גדולות ל"מדריך" – או מתעתדים לעשות זאת! תודה מיוחדת לבארי גלטמן על עריכתו הקפדנית, לטל שמשוני על הגרפיקה המעולה ולדב מימון על הצעותיו המועילות ועל המהדורה הצרפתית המופתית. אני מודה גם לעוזרי מתיו שפירו על כל כישרונותיו.
לזכר הנופלים, ובמיוחד, סמ"ר יוסף מלאכי גדליה בן ה-22, "המלאך מכפר עזה" הגיבור. בהכרת תודה לכל אלה שעשו כמיטב יכולתם כדי להחזיר כמה שיותר בני ערובה בחיים מהגיהינום שבו חמאס כלא אותם ובתקווה לשלום אמיתי ולאותם כבוד והגינות הנהוגים בדמוקרטיות, שרבים כל כך מאיתנו קיבלו עד לא מזמן כמובנים מאליהם.
פרופ' גיל טרוי, ירושלים.
ינואר 2026