ב-7 באוקטובר, כשהתברר היקף הטבח שביצע חמאס, החלו פעילים אנטי-ישראלים לחגוג את טבח החפים מפשע. משתתפים בפאנל באירוע אקדמי שהתקיים ב-23 באוקטובר באוניברסיטת הרוורד הזכירו את המילה "קולוניאליזם" שלוש פעמים, את המילה "אפרטהייד" ארבע פעמים ואת הצירוף "רצח עם" שלוש עשרה פעמים, בלי להזכיר ולו פעם אחת את הצירוף "בן ערובה". בקמפוסים רבים ובבירות רבות ברחבי העולם שיוו המפגינים לפשעים הסוטים של תושבי עזה רומנטיקה וכינו אותם "התנגדות". חלקם אף טענו ש"אונס הוא התנגדות".

לוּ החלו המחאות לאחר פלישת ישראל לעזה ב-27 באוקטובר יכלו המפגינים לטעון שהם מתנגדים למעשיה של ישראל. אבל אלה שהריעו וחשו "התרוממות" מהטבח, שהתפארו: "כך נראית דה-קולוניזציה", שהכחישו את מעשי הזוועה של חמאס אך טענו שהישראלים ראויים להם, התנגדו לקיומה של ישראל – ולקיומם של היהודים. זעקות הקרב הפלסטיניות באותו יום, שהגיעו מעזה והדהדו ברחבי העולם, היו "אד'בח אל יאהוד" – טבח ביהודים – לא "רק" בישראלים.

השנאה שתדלקה את מחבלי חמאס ואת תושבי עזה המשתוללים באותו יום חרגה מכל סוגיה פוליטית או סכסוכי גבולות הניתנים לפתרון. לא היה זה עניין של פתרון שתי מדינות אלא השתוקקות לפתרון של מדינה ללא יהודים תוך חיסול הציונות.

האובססיה העולמית שהגיעה לאחר מכן הגזימה בפשעים לכאורה של ישראל והדגישה באופן לא מידתי סכסוך זה כגורם המרכזי לכל בעיות העולם. היו שנדהמו מהאֶרס. בארי וייס מה-Free Press דיווחה על כך שיהודים רבים האמינו – כפי שמאמינים עד היום רוב האמריקאים – שהם חיים "מחוץ להיסטוריה" ושהם "חסינים מפניה". אבל פרופ' ארווין קוטלר, עורך הדין לזכויות האדם שכיהן כפרקליט המדינה וכשר המשפטים של קנדה, התעקש שהגל הזה לא התחיל ב-7 באוקטובר. תחת זאת טען: "אנו עדים לשיאו של תהליך שנמשך שנים, של הפיכת האנטישמיות לגיטימית ומקובלת בקמפוסים, בתרבות הפופולרית, בתקשורת ובתרבות הפוליטית. היהודים מותקפים כעת ברחובות, בשכונות, בבתי הספר, במשרדים ובבתי הכנסת שלהם, ובמקומות שבהם בתי כנסת מופצצים בבקבוקי תבערה, מרכזים קהילתיים יהודיים מותקפים ואנדרטאות שואה עוברות השחתה".

ואכן, ביולי 2024 דיווחה הסוכנות האירופית לזכויות יסוד כי "96% מהיהודים סיפרו שהם נתקלו באנטישמיות בשנה האחרונה, ו-80% מהם חשים שהמצב החמיר בשנים האחרונות". חצי מהיהודים שהשתתפו בסקר "מודאגים מביטחונם ומביטחון משפחותיהם, ויותר מ-70% מהם אף מסתירים מדי פעם את זהותם היהודית. ההתפשטות המהירה של תוכן אנטישמי ברשת היא מגמה מדאיגה נוספת". סקר זה הושלם לפני 7 באוקטובר.

ההמומים אל מול המיואשים: עד כמה מרכזית שנאת היהודים בהיסטוריה היהודית?

בעבור חלק מהיהודים, 7 באוקטובר היה נקודת מפנה. הצפייה ברוצחים הפלסטינים מתענגים על התעללות ב"יהודים" הייתה מחזה מחריד. הצפייה בשכנים ובחברים לספסל הלימודים חוגגים את הרוע שבוצע אלפי קילומטרים משם הייתה מבחינתם יקיצה מפחידה. חלקם חששו ש"תור הזהב" של יהודי התפוצות הגיע לקיצו. רוב היהודים האמריקאים והקנדים, ובמיוחד האוסטרלים, האמינו שמדינותיהם שונות, סובלניות מטבען – ושהעולם הפיק את לקחי אושוויץ. אכן, צפון אמריקאים רבים גדלו ללא השנאה המתמדת, הצורמת והמאיימת כלפי יהודים, שסביהם נתקלו בה באירופה, במזרח התיכון ובצפון אפריקה.

אחרים, לעומת זאת, ראו ב-7 באוקטובר אבן דרך עצובה נוספת בנתיב ארוך של שנאת יהודים. מבחינתם, היא מתוכנתת אל תוך התרבות המערבית, שלא לדבר על העולם המוסלמי. וכמו פרופ' קוטלר הם ראו אותה הולכת ומתעצמת. "האנטי-יהדות אינה צריכה להיתפס כתופעה ארכאית או לא רציונלית המסתתרת במבנה העצום של המחשבה המערבית" – כתב דייוויד נירנברג בספרו "אנטי-יהדות: המסורת המערבית" – "אלא כאחד הכלים הבסיסיים שבאמצעותם נבנה המבנה הזה". צורך זה ליצור תפיסת עולם המנוגדת לזו של היהודים אישר את תובנתו של ז'אן פול סארטר ש"אם היהודי לא היה קיים, האנטישמים היו ממציאים אותו".

נירנברג סיכם ב-2013 בעצב: "אנו חיים בעידן שבו מיליוני אנשים נחשפים מדי יום לגרסה כלשהי של הטענה שאתגרי העולם שבו הם חיים מוסברים בצורה הטובה ביותר במונחים של 'ישראל' ", היהודי של העולם.

בקצרה, אף שהם מזועזעים באותה מידה מהדעות הקדומות, רואים הצופים המיואשים הללו את ההמשכיות של שרשרת העוינות החוזרת לימי קדם. ההמומים והמיואשים נאחזו כל אחד מהם באמיתות שונות. ההיסטוריה של האנטישמיות בצפון אמריקה מתונה יותר משנאת היהודים הפגאנית, האירופית או האסלאמית. ו-2025 איננה 1942 או 1492. האנטישמיות התחזקה ונחלשה, עברה מוטציות ומצאה אחיזה בדרכים שונות. עם זאת, היה משהו כה מוכר, ביניימי, היטלראי, בשנאת היהודים הברברית של חמאס ובחגיגות שהגיעו בעקבותיה.

במערב של ימינו, שנאת היהודים לובשת צורות שונות, מימין לשמאל, לעיתים גם אצל אויבים מטבעם. קיצונים ימנים משלבים אנטישמיות עם עליונות לבנה ועם פופוליזם לאומני קיצוני; קיצונים שמאלנים ופונדמנטליסטים אסלאמים משלבים תמיכה בפלסטינים עם שנאה ליהודים, ומסווים לעיתים את הדעות הקדומות בתיאוריות אקדמיות ובדיבורים על זכויות אדם; אנטישמים מהמעמד הגבוה מבטלים בסנוביות את היהודים כעשירים חדשים וחמדנים, שחוסר הפופולריות שלהם מצדיק את השנאה כלפיהם, בעוד בריונים מהמעמד הנמוך משתמשים לעיתים בעוינות הנוכחית כלפי ישראל וכלפי היהודים כדי להכריז על פתיחת עונת הציד של יהודים העושים קניות או חוזרים הביתה מבית הכנסת.

היקף התקיפות ומגוון התוקפים מחדדים את התעלומה האמיתית: למה עכשיו, למה בצורה כה אלימה ולמה באמריקה, בקנדה, באוסטרליה ובאנגליה לאחר עשרות שנים של שקט לכאורה? כיצד ייתכן שהיהודים, שהם 2.4% בלבד מאוכלוסיית אמריקה, סובלים מ-15% מכלל פשעי השנאה ומ-68% מפשעי השנאה על רקע דתי?

שלבים לקראת העלייה

בסוף שנות הארבעים, כשהעולם יצא ממערבולת הנאציזם, רוב האנשים ההגיוניים הניחו שלעולם לא תתפשט שוב שנאת יהודים כה מרושעת ושלעולם לא יעמוד שוב העולם מנגד בשתיקה. הקמת מדינת ישראל ב-1948 נראתה כמגלמת הבטחה זו. אולם בחמישים השנים האחרונות עברה האנטישמיות של אתמול עדכון, הפכה לנשק וזכתה לפופולריות מחודשת. חשבו רק על חמישה עשר צעדים לאורך הדרך, שבהם שינויים בשמאל ובימין, בקרב אסלאמיסטים ואקדמאים, בטכנולוגיה, בפוליטיקה, בתרבות ובאידיאולוגיה יצרו את סופת האש האנטישמיות הזאת – לפני 7 באוקטובר.
1975: במהלך אישור ההחלטה שהציונות היא גזענות מקימה האספה הכללית של האו"ם את הוועדה למימוש הזכויות הבלעדיות של העם הפלסטיני. יוזמות אלה משמיצות את הציונות ואת ישראל ומפיצות את האנלוגיה הכוזבת בין הציונות לאפרטהייד של דרום אפריקה. ההחלטות מעמידות את ישראל תחת חקירה מתמדת ומסמנות את הסוגיה הפלסטינית כזכאית לטיפול מיוחד ומתמשך באו"ם ובכלל המערכת הבינלאומית.

1987: מתקפה על קורס החובה העוסק בציוויליזציה המערבית. באוניברסיטת סטנפורד צועקים פעילים: "התרבות המערבית חייבת להיעלם". בהסתמך על פוליטיקת הזהויות של שנות השישים ועל מגמות "פוסט-מודרניות" אחרות מתחילים פרוגרסיבים, במיוחד בקמפוסים, לזלזל באמריקה, במערב, ב"לבנוּת", בליברליזם המסורתי, באידיאל האקדמי של אובייקטיביות, ובאופן בלתי-נמנע גם בציונות, ומתייחסים אליה כאל הביטוי האולטימטיבי של כל תופעה מזיקה. למען ההגינות יש לציין שכל רעיון פרוגרסיבי, למן שיפור הגיוון עד הכלה ורגישות רבות יותר, מבוסס על ערך ראוי לשבח, אבל הקנאים האקדמיים לוחצים על דוושת ההאצה ללא בלימה ומחייבים אורתודוקסיות במקום לדרוש הרחבת פרספקטיבות.

1991: עם התמוטטות ברית המועצות מחליף השמאל את המרקסיזם בפלסטיניזם כדבק שיאחד אותו. הג'יהאדיסטים חשים מעֻדדים, וטוענים שכישלון הסובייטים במלחמת אפגניסטן החליש את הקומוניזם. נפתחת גם הדרך לתהליך השלום באוסלו – שסייע בסופו של דבר ליאסר ערפאת לשנות את תדמיתו מזקן הטרור המודרני לעושה השלום הפלסטיני זוכה פרס הנובל.

1994: פיגוע של חיזבאללה במרכז הקהילתי היהודי AMIA בבואנוס איירס שבארגנטינה גובה את חייהם של שמונים וחמישה בני אדם ופוצע מאות. התנקשות מחבלי חיזבאללה ביהודים במרחק אלפי קילומטר מישראל תוך שימוש במתקנים הדיפלומטיים של איראן מחזקת את האנטישמיות ואת האנטי-ציונות של הג'יהאדיסטים. הם מתמקדים בהרס ומשתמשים ביהודים ובמדינה היהודית כשעירים לעזאזל.

1995: האתר Stormfront, המקיא את מררתו ומפיץ דעות לאומניות לבנות, אנטישמיות וגזעניות, הופך לאתר המוביל הראשון המפיץ שנאה. אחרי שהודרו לשוליים מאז השואה והקמת התנועה לזכויות האזרח מתחילים בעלי הדעות הקדומות ליצור קשרים וירטואליים, מעודדים זה את זה ומרחיבים את טווח הגיוס שלהם. המומנטום הגובר שלהם מפריך את המניפסטים של האינטרנט, המבטיחים פוליטיקה דיגיטלית אתית ומהותית הנקייה מדמגוגיה ומשנאה.

2001: ועידת האו"ם העולמית נגד גזענות בדרבן מסתיימת ב-7 בספטמבר אחרי שהפכה לפסטיבל שנאה אנטי-ציוני ואנטישמי שהחיה את הסיסמה "ציונות היא גזענות". כעבור ארבעה ימים, ב-11 בספטמבר, הורגים מחבלים ג'יהאדיסטים 2,977 חפים מפשע. שנה אחרי תחילת האינתיפאדה השנייה – מלחמת הטרור של יאסר ערפאת נגד תהליך השלום באוסלו – עם העלייה העולמית בשנאת יהודים מבחין המערב באיחור שעידן הטרור הג'יהאדיסטי העולמי החל.

2005: ב-15 באוגוסט מתחילה ישראל את התנתקותה מעזה ונסוגה מכל סנטימטר ברצועה, בתקווה לשלום. באופן אירוני, חודש קודם לכן השיקו יותר ממאה ושבעים ארגוני חברה אזרחית פלסטיניים את תנועת BDS – חרם, משיכת השקעות וסנקציות (Boycott, Divestment and Sanctions) – שמטרתה ניתוק כל אינטראקציה נורמלית עם ישראלים. "האנטי-נורמליזציה" של BDS הופך את הסכסוך מהותני וקיומי יותר, ופתיר פחות. רקטות קסאם ממשיכות לעוף מעזה.

2007: חמאס, התנועה האסלאמית הפונדמנטליסטית שנשבעה להשמיד את ישראל, משתלטת על רצועת עזה בהפיכה אלימה נגד הרשות הפלסטינית. האנטישמיות הגזענית והאנטי-ציונות, הג'נוסיידיות באופיין, הופכות מקובלות ברחבי העולם בעוד הישראלים מתחילים לאבד את אמונם בחילופי "קרקע תמורת שלום".

2009: נשיא איראן, מחמוד אחמדינג'ד, מופיע בכינוס המשך של האו"ם לוועידת דרבן נגד גזענות באפריל אותה שנה. אחמדינג'ד מכנה את הציונים "גזענים מבצעי רצח עם" ומושך תשומת לב בהכחשת השואה ובאיומיו האנטישמיים והאנטי-ציוניים להשמיד את ישראל בזמן שמדענים איראנים עמלים על פיתוח נשק גרעיני.

2015: רציחות שנים עשר האנשים במגזין הסאטירי "שרלי הבדו" וארבעת האנשים בסופרמרקט היפר כשר בפריז ממחישות באופן קטלני את היקף האנטישמיות והג'יהאדיות ברחבי המערב, במיוחד בקהילות המוסלמיות הגדלות והמנוכרות באירופה.

2017: מארגני מצעד הלסביות בשיקגו אוסרים על לסביות לשאת דגלי גאווה יהודיים במצעד שיתקיים ב-13 ביולי, בטענה שהציונות שלהן "גורמת לאנשים להרגיש לא בטוחים", צעד המטשטש עוד יותר את הגבול בין אנטי-ציונות לאנטישמיות. ההאשמה שישראל עוסקת ב"פינקוושינג" מתגברת, ורומזת שישראל מכבדת את זכויות הלהט"ב במדינה כדי לצבור נקודות תעמולה בחו"ל. במעגלים פרוגרסיביים ואקדמיים, אידיאולוגיית woke משפיעה שואפת ל"צדק חברתי", המוגדר באופן ספציפי תוך הדגשת תחושת "ביטחון" ו"חוסר ביטחון", "מיקרו-תוקפנות ומקרו-תוקפנות", "טריגרים" ו"הצטלבותיות". אבל בעוד "מיקרו-תוקפנות", הכוללת הבטה לא הולמת בסטודנטים, הורסת את הקריירה של פרופסורים מסוימים, יהודים וציונים "נחסמים בהצטלבות". יהודים רבים חווים "מקרו-תוקפנות" – התקפות – משום ש"הפריווילגיה הלבנה" שלהם גורמת לכך שהטראומה שלהם מהאנטישמיות לאורך אלפי שנים אינה נחשבת.

2017: כעבור חודש, כהוכחה לאלסטיות של האנטישמיות משמאל לימין, צועדים בשרלוטסוויל שבווירג'יניה מאות לאומנים לבנים בעצרת Unite the Right (אחדו את הימין). הם צועקים "היהודים לא יתפסו את מקומנו" ו"התקשורת היהודית תיפול". במהלך נשיאותו המקטבת של דונלד טראמפ ממשיכים יהודים מן השמאל להיאבק באנטישמיות הגואה בימין בעוד יהודים מן הימין נלחמים באנטישמיות של השמאל, במיוחד בקמפוסים. הפיכת שנאת היהודים לנקודת חיכוך מפלגתית נוספת, פוגעת במאבק בכל החזיתות.

2018: ב-27 באוקטובר יורה רוצח בודד, מוסת משנאה ימנית במרשתת, אחד עשר מתפללים יהודים בבית הכנסת "עץ החיים-אור שמחה" בפיטסבורג. רוב האמריקאים מגנים בזעזוע את הרוצח המטורף, ללא כל התייחסות לכוחות העמוקים יותר המניעים קיצונים כאלה.

2020: רצח ג'ורג' פלויד במינסוטה מעודד "חשבון נפש גזעי" במערב כולו. אבל אף שיהודים אמריקאים רבים תומכים במחאות, פרשת פלויד מעודדת את ההתקפות על אמריקה כ"גזענית באופן שיטתי", על היהודים כנהנים מ"פריווילגיה לבנה", ועל הציונות, כגזענית. תומכי תנועת Black Lives Matter ופעילים פלסטינים קוראים "ממיניאפוליס לפלסטין, המאבק לשחרור נמשך".

2021: כשחמאס מפציץ את ישראל בחודש מאי, האנטישמיות ברחבי העולם גואה. כנופיות של פלסטינים מטרידות יהודים מניו יורק עד לוס אנג'לס. בריונים בלונדון צועקים "זיינו את היהודים, אנחנו נאנוס את הבנות שלכם". "האנטישמיות האלגוריתמית" מזנקת עם למעלה מ-17 אלף ציוצים בשבוע אחד, המסכימים: "היטלר צדק". טיק טוק, שצבר פופולריות רבה במגפת הקורונה, הופך למוביל עצום של רגשות אנטי-ישראליים ואנטישמיים בזמן שישראל הופכת למדינה המותקפת ביותר ברשתות החברתיות. האנטי-ציונות הופכת מרכזית עוד יותר בתרבות ה-woke האוניברסיטאית עם חתימת אלפי פרופסורים על עצומות שבהן הם מתחייבים להחרים את ישראל משום ש"התיאוריה הביקורתית שאנו יוצרים בספרות ובכיתות הלימוד שלנו חייבת להיות מגובה במעשים".

ב-7 באוקטובר 2023 חגגו חברים רבים בברית האדומה-ירוקה, המאחדת פרוגרסיבים רדיקליים ואסלאמיסטים, את הרציחות ההמוניות של חמאס. שנאה מולידה עוד שנאה. עם התגברות האנטישמיות של השמאל ושל האסלאמיסטים שאבו גם שונאים מן הימין עידוד מהאיבה האנטי-יהודית של אויביהם הטבעיים. עם זאת, רוב תושבי המערב גינו את האנטישמיות והוקיעו את התפשטותה. ב-2024 מצא סקר של הקונגרס היהודי האמריקאי ש-72% מהמבוגרים האמריקאים מזהים את האנטישמיות כבעיה. 59% ציינו את העלייה בה מאז 2019. עם זאת, 77% מהיהודים האמריקאים דיווחו שהם מרגישים פחות בטוחים באמריקה בקרב האזרחים האחרים.

השקרים האנטי-ציוניים המופצים בקמפוסים, בכיתות הלימוד הפלסטיניות, במסגדים ובאינטרנט, מזינים תנועה עולמית. בהשמצת המדינה היהודית באופן אובססיבי ותוקפני זה משתמשים האנטי-ציונים באנטישמיות כדי להצדיק את רגשותיהם האנטי-ישראליים. השמצות אלה, פעולות אלה של שנאת יהודים, אנטי-ציונות אנטישמית זו, הופכות את הסכסוך הישראלי-פלסטיני לסכסוך סכום אפס ומציבות מכשול מרכזי לשלום.