כשאנטי-ציונים נוהגים בפשטנות ומכפישים את ישראל כמדינה פורעת חוק, מדכאת, לא לגיטימית וקולוניאליסטית-גזענית, הם מערבבים בין שתי השנאות. אם הם אינם שונאים, חובתם להרחיק עצמם מאלה העושים דמוניזציה לישראל, ליהודים, לציונות וליהדות בכללותה.
ההיסטריה האנטי-ישראלית נמצאת במגמת עלייה. המבקרים מאשימים את ישראל בכל הרע שהם מוצאים בתרבות המערבית: אימפריאליזם, גזענות, אפרטהייד, טיהור אתני, קולוניאליזם, עליונות, וכעת, רצח עם. סימון רודן-בן זקן מהוועדה היהודית-אמריקאית (AJC) מציינת שמבחינת הימין הקיצוני, אוקראינה הפכה ל"מה שישראל היא מבחינת השמאל הקיצוני – … נציגה במאבק גדול יותר" המנותק מהמציאות של שתי המדינות: אוקראינה הפכה ל"תוכנית גלובליסטית", וישראל, ל"מיזם קולוניאלי". בדמיינם קונספירציה בינלאומית הידרדרו הלאומנים הלבנים האנטי-אוקראינים לשנאת יהודים כפי שעשה לישראל השמאל הקיצוני. המשפיענית הימנית הקיצונית קנדיס אובנס כינתה את המלחמה באוקראינה, שרוסיה פתחה בה, "עוד דרך של גלובליסטים כמו [היהודי-הונגרי-אמריקאי ג'ורג'] סורוס לשלוט בנו". תומכי עליונות לבנה כשון סווט האשימו את "האליטה היהודית" בפתיחה במלחמה כדי להרוויח כסף תוך כדי צפייה בגברים לבנים הורגים זה את זה.
המתקפה נגד ישראל והיהודים גורמת ליהודים רבים לעבור למגננה. דמוקרטיות זקוקות לדיונים ערים כדי לצמוח, להתפתח ולתקן את עצמן. כמובן, אין שום שוויון מוסרי בין שתי התגובות.
ההתייחסות לביקורת כאל בגידה אינה גרועה כהסלמת כל ביקורת לכדי דמוניזציה ודה-לגיטימציה.
היהודים אינם גורמים לשנאת יהודים – שונאי היהודים הם העושים זאת. היהודים אינם צריכים לשאול: מה צריך לשנות כדי שאנשים לא ישנאו אותנו? שנאת יהודים היא כישלונם של הלא-יהודים האנטישמים. לכן, הלא-יהודים הם הצריכים להוביל את המאבק בשנאת יהודים, לא היהודים. לאורך אלפי שנים שיקפו התפרצויות אנטישמיות תפקוד לקוי של החברה וניוון מוסרי.
הטון קובע. בדיוק כפי שקשה לתאר "אהבה" או "עצב" כך קשה לזהות מתי טיעונים הופכים לדעות קדומות. עם זאת, שיחות ארסיות על ישראל משקפות רוע ומערערות דיון בריא. תומכי ישראל יכולים להפיק תועלת משיחות קשות ובונות על הציונות, על ההיסטוריה הישראלית ועל הדילמות הנוכחיות של ישראל. ציונים מהורהרים, ביקורתיים, אחראים ופטריוטיים מימין ומשמאל חייבים לנהוג זהירות: עליהם להציג בפני ממשלת ישראל את הביקורת החריפה שהיא זקוקה לה תוך מודעות לכך שישנם רבים המחכים לתקוף את ישראל בדרכים שאינן מגיעות לה.
שונאים הופכים סימני שאלה לסימני קריאה. הם הופכים שאלות לגיטימיות ודילמות מורכבות לכלי נשק.
ההיסטוריה מבולגנת. שום מדינה אינה מושלמת, ובוודאי לא מדינה המגינה על עצמה מפני איראן, החות'ים, חמאס, חיזבאללה ומחבלים פלסטינים. אלו אויבים נוראיים – בעוד ישראל נהנית ממנגנון השלטון הטוב ביותר שהומצא להתמודדות עם עולם לא מושלם… דמוקרטיה.
- "למה הציונות היא תנועה לאומית לגיטימית, היהדות היא לא דת?" אל מול "הציונות היא מיזם גזעני קולוניאליסטי!"
רבים מוצאים אפילו את הניסוח המתון יותר פוגעני, שכן על שום תנועה לאומית אחרת לא מרחף הספק באופן כה חסר רחמים – איזו אומה אחרת נדרשת כל העת להצדיק את קיומה? עם זאת, יש יהודים הרואים ביהדות אך ורק דת. החיבוק ה"יהודי-נוצרי" של המערב מתייחס ליהדות, כמו לנצרות, כאל אמונה. אבל כמובא בפרק הראשון, היהדות משלבת זהות דתית עם תודעתם הלאומית, התרבותית והאתנית של היהודים כעם, המושרשת במולדתם. הגזענים, המנצלים בלבול כן זה, נוקטים צעד נוסף. הם מבצעים "רצח היסטוריה" – הכחשת היסטוריה של עם – שלילת תודעתם הלאומית של היהודים, קשריהם ההיסטוריים לארץ והרגישות האנטי-קולוניאלית המוטבעת בדנ"א של הציונות: הציונים לחמו לעצמאות נגד האימפריה העות'מאנית ואחר כך נגד האימפריה הבריטית. - "איזו זכות הייתה ליהודים להקים מדינה על אדמה פלסטינית?" אל מול "ישראל, שהוקמה על ידי המערב בגלל תחושת האשמה עקב השואה, היא שלטון מדכא ופושע!"
מאז תהליך השלום של אוסלו בשנות התשעים, רוב הישראלים מכירים בכך ששני עמים – יהודים ופלסטינים – חשים קשר לאותה ארץ, כפי שקורה במקומות רבים. דחיית הקשרים היהודיים לארץ היא דחיית היהדות, סיפורו של ישו המושרש בישראל, והקוראן. על פי סורה 17, קו: "אחרי כן אמרנו אל בני ישראל: גורו בארץ הזאת". תפיסת ארץ ישראל כ"פלסטינית" גרידא מתעלמת גם מרכישת האדמות בידי ציונים רבים בראשית דרכם – לעיתים קרובות מבעלי אדמות טורקים – ומהצהרות בינלאומיות רבות המאשרות את קיומה של מולדת יהודית בפלשתינה. באלה נכללות הצהרת בלפור, הצהרת חבר הלאומים בסן רמו והחלטת האו"ם 181, שהכירה בקשר היהודי לארץ. לבסוף, היהודים ריכזו את חייהם סביב ישראל במשך שלושת אלפים וחמש מאות שנה, בעוד התנועה הציונית הרשמית הוקמה בבאזל ב-1897 בהמשך ליוזמות אחרות מן המאה התשע עשרה, שקדמו להיטלר ולשואה. - "האם הקמת ישראל לא היא שיצרה את בעיית הפליטים הפלסטינים?" אל מול "היהודים יצרו את הנכבה הפלסטינית בעקירת 700 אלף פלסטינים ב-1948!"
מאליו ברור שלולא הקמת מדינת ישראל לא היו פליטים פלסטינים, אף שהבריטים היו עשויים להמשיך לשלוט באזור. אולם דחיית הערבים את תוכנית החלוקה של האו"ם משנת 1947, ולאחריה מתקפת שבעת צבאות ערב במאי 1948, היו הגורם העיקרי לבעיית הפליטים. מאז, היסטוריונים מתווכחים בלהט מה בדיוק קרה – והוויכוח נמשך. ברור שהישראלים גירשו חלק מהערבים, לפעמים בכוונה, לפעמים לא בכוונה. בו בזמן, ערבים פלסטינים רבים ברחו בעקבות לחץ מנהיגיהם, תוך ציפייה לשוב לאחר תבוסת היהודים. אחרים ברחו מתוך פחד. מלחמה היא גיהינום. מלחמת העולם השנייה גרמה לעקירת ארבעים עד שישים מיליון בני אדם; הקמת הודו ופקיסטן ב-1948 גרמה לעקירת עוד עשרים מיליון בני אדם. רק הפלסטינים מעבירים את מעמד הפליטות מדור לדור. - "למה יש עדיין פלסטינים במחנות פליטים?" אל מול "היהודים דיכאו את הפלסטינים ועדיין כולאים אותם במחנות פליטים!"
שונאי היהודים תמיד מאשימים את היהודים. אבל המשטרים הערביים הנציחו את הבעיה כדי להצדיק את הלחימה בישראל תוך הפגנת אמפתיה מועטה כלפי הפלסטינים. חשוב עוד יותר לזכור שמנהיגי הפלסטינים דחו שוב ושוב פשרות לחלוקת הארץ עם היהודים. כך ב-1947, ב-1967, בשנות התשעים וב-2008. ערבים רבים תיארו את "המדינה היהודית כתופעה 'לא נורמלית', 'לא טבעית' ו'מלאכותית' ", מסביר איש מדע המדינה גיל קרל אלרואי, מכיוון ש"המחשבה על היהודים כשליטים מרמזת על אי-סדר קוסמי". בתהליך השלום באוסלו בשנות התשעים ויתרה ישראל לרשות הפלסטינית על השליטה המנהלית באזור A. כיום, כ-2.8 מיליון מתוך 3 מיליון הפלסטינים ביהודה ושומרון חיים באזורים A או B, המנוהלים במשותף בידי הרשות הפלסטינית וישראל. פחות משליש מהפלסטינים חיים במחנות הפליטים הנותרים. השאלה האמיתית היא אפוא: מדוע לא יישבו מחדש לבנון, ירדן, סוריה והרשות הפלסטינית את הפלסטינים מ-68' שבמחנות הפליטים שתחת שליטתם? - "האם שטחי הגולן, הגדה המערבית ועזה נכבשו במלחמת ששת הימים?" אל מול "ב-1967, ישראל המתרחבת כבשה בחמדנות עוד שטחים!"
אמת, ישראל התרחבה מבחינה גיאוגרפית ב-1967. אולם ישראל כבשה את השטח במלחמת הגנה עצמית לגיטימית שהיא ניסתה להימנע ממנה. במשך חודשים ארוכים איימו הערבים "לזרוק את היהודים לים" – שוב, שימו לב, "את היהודים" – ובמשך שנים ארוכות ביצעו הערבים תקיפות מעבר לגבול, ואז מצרים הפרה את החוק הבינלאומי וחסמה את מצרי טיראן. בינתיים, צבאות ירדן וסוריה איימו גם הם על קיומה של מדינת ישראל. כינוי הגדה המערבית "שטח כבוש" מקפיא היסטוריה מורכבת בת אלפי שנים, הכוללת שינויים בגבולות ובאוכלוסייה, לרגע אחד – הגבול המאולתר ששורטט בעיפרון ירוק ב-1949 והפך לקו הירוק, קו שביתת הנשק של ישראל. האו"ם מעולם לא הכיר בשליטת ירדן בשטחים אלה או בשליטת מצרים בעזה. לפיכך, ב-1967 כבשה ישראל שטח שהיה במצב של השעיית פעילות משפטית. אלה המכנים את האזור שממערב לנהר הירדן בשמותיו התנכיים: "יהודה" ו"שומרון", משקפים את שורשיהם העמוקים של היהודים באזור זה. ההכרה בבלבול מערערת את הנרטיבים של "הכול או כלום" של שני הצדדים. - "מדוע רואים רבים את ההתנחלויות כמפעל לא חוקי?" אל מול "ההתנחלויות הלא-חוקיות חושפות את המנטליות הקולוניאליסטית והאימפריאליסטית של הציונות!"
המונח התועמלני "כיבוש" מעורר את זכר ה"כיבוש" הרצחני של הנאצים באירופה. כמו כן, על פי החוק הבינלאומי, ובוודאי על פי חוקי ההיסטוריה והתקדימים הצבאיים, לעם היהודי שמורה הזכות להתיישב בעזה וביהודה ושומרון / הגדה המערבית, בהתבסס על הצהרת בלפור מ-1917 ועל המנדט של חבר הלאומים. ב-24 ביולי 1922 העניק השלטון שנודע כמנדט הבריטי לגיטימציה ל"התיישבות יהודית צפופה על ארץ" פלסטין, שכללה את האזור שמהירדן עד לים התיכון. אפשר להתווכח על ההיגיון שבהתיישבות יהודית במקומות מסוימים, ואפילו על צדקתה או אי-צדקתה מבחינה מוסרית. אולם הניסיון המתמיד להפליל את ההתיישבות היהודית מנוגד להחלטות בינלאומיות רבות ומחריף את המתיחות. - "מה קרה לתהליך השלום ולפתרון שתי המדינות?" אל מול "תהליך אוסלו נכשל משום שהכובשים הציונים לעולם לא ישלימו עם מדינה פלסטינית!"
תהליך אוסלו היה ניסיון שנעשה בשנות התשעים לכרות ברית שלום באמצעות שלבים של בניית אמון בין הישראלים לפלסטינים תוך צמצום השליטה הישראלית בחיי הפלסטינים. לכן ישראל נסוגה במהירות משש הערים הפלסטיניות הגדולות והותירה בידיה את השליטה ב"אזור A". הישראלים היו חלוקים בדעותיהם. רבים התנגדו להחזרת יאסר ערפאת מגלותו ולחימוש כוחות הביטחון הדיקטטוריים שלו. תהליך אוסלו נכשל משום שערפאת עודד את עמו בספטמבר 2000 – וקודם לכן – לרצוח ישראלים בבתי קפה, באוטובוסים, במהלך נהיגה. בזיכרונותיו מספר ביל קלינטון שהוא צעק על ערפאת "הפכת אותי לכישלון" בהתייחסו לעקשנותו של זה האחרון במשא ומתן ולהתמכרותו לטרור. מאז שמחבלים פלסטינים רצחו יותר מאלף ישראלים במה שמכונה "האינתיפאדה השנייה", שהתרחשה בשנים 2000–2004, החלו ישראלים רבים לפקפק בכדאיות פתרון שתי המדינות. במקום לדרוש "שתי מדינות לשני עמים", דבר המוביל בדרך כלל לשאלה "על כמה שטח ישראל תוותר", הקריאה ל"שתי דמוקרטיות לשני עמים" שואלת: "מה עושים הפלסטינים כדי לטפח חברה אזרחית המובילה לפשרה ולדו-קיום?" - "למה לא הביאה ההתנתקות מעזה לשלום?" אל מול "עזה הייתה תמיד כבושה: ישראל חסמה את הגבולות ויצרה את מחנה הריכוז הגדול בעולם!"
האנטישמים מנכסים את המינוח של השואה ומשתמשים בו נגד המדינה היהודית. מאיר עיניים עוד יותר הוא מה שהתרחש כשישראל נסוגה מכל סנטימטר ברצועת עזה ב-2005 כדי להימנע מהאשמות ב"כיבוש". ההאשמות נמשכו – ואף החריפו. ב-2007 תפס חמאס את השלטון מהרשות הפלסטינית בהפיכה אלימה. הרקטות המשיכו לעוף. האלימות הגיעה לשיאה בטבח שביצע חמאס. הדבר המבלבל ביותר הוא כיצד, אפילו ב-7 באוקטובר 2023, בעוד מחבלי חמאס שקועים בהתעללות באזרחים ישראלים, האשימו תומכי פלסטינים רבים את ישראל על היותה הקורבן.
- "למה ישראל אינה מפקחת על האלימות כלפי החקלאים הפלסטינים בשטחים?" אל מול "האלימות של המתנחלים חושפת את הכוונה היהודית לטיהור אתני בגדה המערבית!"
אלימות ממלכתית, דהיינו, לוחמה ושימוש בכוחות משטרה, קשה דייה להפעלה באופן צודק. אלו הפועלים באלימות, אפילו מסיבות פוליטיות, מפירים את החוק. אזרחים יכולים להגן על עצמם אך ורק כשהם מאוימים באופן אישי. רוב הציונים מתנגדים להטרדת חקלאים פלסטינים ורואים באלו העושים זאת פושעים. למרבה הצער, שום מדינה אינה מושלמת או מלאה מלאכים. גינוי פושעים והתארגנות פוליטית כדי להפעיל לחץ על הממשלה לשלוט כראוי הם מעשים לגיטימיים. לא כן גינוי מדינה שלמה, העם היהודי או יהודים בודדים עקב מעשיהם של מספר קטן למדי של ישראלים בודדים – או אפילו עקב חוסר מעש מצד ממשלת ישראל. - "האם אירועי 7 באוקטובר נבעו מתסכול פלסטיני עמוק?" אל מול "אירועי 7 באוקטובר היו מלהיבים; כך נראית דה-קולוניזציה!"
ב-6 באוקטובר 2023 חשו פלסטינים רבים תסכול מהקיפאון בתהליך השלום. אבל אין דבר המצדיק אונס המוני, פציעת צעירים ומבוגרים, טבח אזרחים וחטיפת אנשים. הטבח שיקף את שאיפות חמאס להשמדת ישראל. זו הייתה התוכנית וזה היה המסר בקריאות "לשחוט את היהודים" בתרגום מערבית לעברית, בצירוף ביטויים כמו "תתפשטו" או "פשקו את הרגליים", וההתפארות בלקיחת בני ערובה ובהריגת "יהודים". יתרה על כך, הקריאה לגלובליזציה של האינתיפאדה, החוגגת את הזוועות הללו, מאיימת לא רק על היהודים אלא גם על אזרחי המערב ברחבי העולם. - "למה ישראל הרגה אזרחים כה רבים בעזה?" אל מול "שוב הגיבה ישראל בעזה בכוח לא פרופורציונלי!"
אובדן חיי אזרח אחד במלחמה הוא טרגדיה, לא "נזק משני" כפי שמגדיר זאת הפנטגון במילים מכובסות. אולם מותם של אזרחים בלוחמה עירונית הוא בלתי-נמנע, במיוחד בלחימה נגד חמאס, המסתתר בבתי חולים, בבתי ספר ובמסגדים בעזה. בדיון הוגן יוצבו חמש שאלות: האם היה זה הוגן מצד ישראל להילחם בחזרה? האם מטרותיה מוצדקות מבחינה צבאית? האם ישראל ניסתה למזער או להפחית את מספר האזרחים ההרוגים? האם מאמציה שווים לאלה של צבאות מודרניים אחרים, כולל צבא ארצות הברית במלחמתו בעיראק ובאפגניסטן? מה עוד יכלה ישראל לעשות? - "מדוע מאמינים בני אדם הגיוניים רבים, לצד משפנטים בינלאומיים, שישראל אשמה ברצח עם בעזה?" אל מול "ישראל מבצעת בעזה רצח עם!"
למושג "רצח עם" משמעות ספציפית, כמו "כיבוש" ו"מחנות ריכוז". ישראל הגיבה לפלישת חמאס ב-7 באוקטובר במלחמה מוצדקת של הגנה עצמית. שנתיים אחר כך טוען חמאס שנהרגו 63 אלף עזתים. לפחות 23 אלף מהם היו מחבלי חמאס. באפריל 2025 הפסיקו דוברי חמאס לטעון ש-70% מהאבדות היו של נשים וילדים, והעריכו כעת ש-72% מההרוגים בגילים 13–55 היו ממין זכר. זהו טווח הגילים שבו מגייס חמאס אנשים לשורותיו. יתרה על כך, סטטיסטיקאים מעריכים שלפחות שמונת אלפים עזתים מתו במיתות טבעיות, דבר המפחית עוד את שיעור האבדות מקרב האזרחים. משמעות "רצח עם" היא השמדת עם מכוונת, שיטתית והמונית. יתרה על כך, ישראל עשתה מאמצים רבים כדי להפחית את הפגיעה באזרחים פלסטינים, כולל ויתור חוזר ונשנה על גורם ההפתעה או ביטול מבצעים מוצדקים כדי לחסוך בחיים. חמאס עושה ההפך. הוא מסכן פעמים רבות חיי פלסטינים כדי להאט את כוחות צה"ל ולהציגם בפני העולם כאשמים. לפיכך, ישראל, הנמצאת במצב בלתי-אפשרי, לא זו בלבד שאינה אשמה ברצח עם אלא היא אף נוקטת טכניקות חלוציות מרשימות שיש בהן כדי ללמד צבאות דמוקרטיים אחרים כיצד להגן על אוכלוסייה אזרחית של האויב. אפשר להשתמש במילים רבות כדי לבקר את התגובה הישראלית. מדוע השימוש דווקא במילה זו?
- "האם דיכוי המחאות הפרו-פלסטיניות בקמפוסים מאיים על חופש הביטוי?" אל מול "היהודים מגזימים בנוגע לאנטישמיות בקמפוסים ותוקפים מפגינים שלווים המבקשים לממש את חופש הביטוי שלהם!"
תומכי ישראל רבים תומכים באופן מוחלט בחופש הביטוי. אולם מחאות ומאהלים רבים של תומכי הפלסטינים הקצינו מביטוי עצמי פוליטי מהוגן להתנכלות, להפחדה, להטרדה ולאלימות. במשך שנים הקריבה תרבות הקמפוס את חופש הביטוי כדי לדכא אפילו "מיקרו-תוקפנות" – עלבונות כלפי מיעוטים מסוימים. לפתע, כשהביטוי היה אנטי-יהודי, וכלל לעיתים קרובות מעשים פליליים נוסף על "מקרו תוקפנות" אחרת, גילו רבים מחדש את "חופש הביטוי". לאחר שנים של הגזמה, אפילו החשבת אי-יצירת קשר עין כגזענות או כסקסיזם, הפחיתו מנהיגי קמפוס רבים מדי בערך הדעות הקדומות הגלויות שיהודים נתקלו בהן. צביעות זו משקפת את הסטנדרטים הכפולים של בעלי הדעות הקדומות. - "האם יוזמתו של דונלד טראמפ נגד האנטישמיות בקמפוסים יעילה?" אל מול "יהודים התומכים ביוזמתו של טראמפ הם פתאים המבקשים להשתיק כל אקדמאי מן השמאל המתנגד לטראמפ!"
תפיסת "הכול או לא כלום" הרווחת כיום, מטרידה. כל המעוניין לצמצם את האנטישמיות ולשפר את מצבה של האקדמיה צריך לבחון היטב אילו מיוזמותיו של הנשיא טראמפ אכן יגנו על הסטודנטים היהודים ואילו מהן מאיימות על חופש הביטוי ועל ערכים דמוקרטיים אחרים. אפשר לתמוך בחלק מהתוכניות ולהתנגד להתערבות הממשל בניהול הקמפוסים בלי להזכיר את מתקפתו של טראמפ על המחקר המדעי והרפואי.
לא כל ביקורת על ישראל אינה מוצדקת או אנטישמית. עם זאת, אנטישמים מצדיקים את האנטישמיות שלהם בהתקפותיהם הכוזבות על ישראל. אין זה כה קשה להימנע משנאת יהודים תוך כדי מתיחת ביקורת על ישראל. כל שנדרש הוא התמקדות בסוגיות הנדונות, הכרה בדילמות והימנעות מהפצת השמצות פרועות.