הביטו שוב בנתונים על העוזבים. הם צעירים ומשכילים. משמע, חמישים אלף ישראלים שמשלמים מיסים, וישלמו עוד הרבה שנים. חמישים אלף ישראלים שנושאים בנטל החזקת המדינה
1.
לא קל לחשב כמה ישראלים עוזבים את ישראל. לא היה קל בעבר, לא נהיה קל יותר בהווה. לא קל לחשב, ולא קל לדעת האם שינויים נובעים משינוי בשיטות חישוב או משינוי במציאות. את כל זה צריך לומר, את כל זה צריך לקחת בחשבון, כאשר מביטים בנתוני הלמ״ס שפורסמו אתמול, ושאמורים לעשות סוג של סדר בשיעור העוזבים והחוזרים. שיטת הבדיקה והחישוב שונתה (כאן תוכלו לראות הסבר קצר על מהות השינוי). גם המספרים השתנו. הם השתנו גם בבדיקה של המגמה לאחור – כלומר, בשיטה החדשה התגלה שכל העשור האחרון עזבו את ישראל הרבה יותר ישראלים מכפי שחשבנו (וגם חזרו יותר). הם השתנו גם בבדיקה להווה – לפי השיטה החדשה הייתה קפיצה גדולה בשיעור העוזבים בשנה שעברה (46%). מותר להניח שהקפיצה נובעת מהמציאות שכולנו חיים בה. מותר להמשיך לחשוד שעדיין איננו יודעים במדויק כמה עוזבים.
2.
כל זה לא קשור למלחמה. כל זה קרה לפני המלחמה. ובכל זאת, הלמ״ס מפרסמת גם נתונים שמהם מסתמן שהמגמה נמשכת, ואולי גם מחריפה, בתקופת המלחמה. ומה שהיה קודם? ייתכן – אם כי קשה לדעת – שיש ליציאה קשר לאירועי הרפורמה המשפטית. מן הסתם, בחלק מהמקרים יש קשר ובחלק אין. מי שעזבו היו בעיקר צעירים. מי שעזבו היו משכילים. אלה סימנים בעייתיים, משום שמשמעותם היא שישראל מאבדת אוכלוסייה יצרנית. ומצד שני, מי שעזבו היו בעיקר לא ילידי הארץ. כלומר, מדובר במהגרים פעם שנייה. חוקרים שעוסקים בהגירה נוטים להפריד בין מהגרים ילידי המקום לבין מהגרים שאינם ילידי המקום. נטייתה של הקבוצה השנייה להגר הרבה יותר גבוהה. היא נעקרה פעם אחת, היא נעקרת יותר בקלות בפעם השנייה. לפעמים ההגירה הראשונה היא תחנת ביניים מתוכננת מראש. לפעמים ההגירה הראשונה מביאה למסקנה שהמקום שאליו המהגרים באו אינו המקום הנכון עבורם. כמובן, המשמעות מבחינת אובדן ישראלים זהה. ישראל עדיין מאבדת אוכלוסייה צעירה ומשכילה. אבל יש לקחת בחשבון שבכל מדינה קהילת המהגרים היא זו שעוזבת ראשונה אם יש לה אפשרות לעשות זאת. ובינתיים, זה בעיקר מה שקורה.
3.
ספק אם יש לישראל דרך כלשהי למנוע התגברות של הגירה החוצה בחודשים ובשנים הקרובות. אחרי מלחמת יום כיפור היה גל הגירה גדול. המלחמה המתנהלת כעת קשה יותר, ארוכה יותר, מרה יותר. יש בישראל לא מעט תושבים שאינם אופטימיים ביחס לעתיד המדינה. יש בישראל לא מעט תושבים שמחזיקים בדרכונים זרים. חלקם יעזבו. בסקר שערכנו לפני כמה חודשים, כרבע מתושבי ישראל הסכימו לאמירה ״אם הייתה לי אפשרות מעשית להגר לחו”ל, הייתי עושה זאת״. כמחצית מהחילונים בישראל אינם בטוחים שלילדים או לנכדים שלהם כדאי לחיות בישראל. לכרבע מהיהודים יש דרכון זר. עוד כ-7% בתהליך להוצאת דרכון זר. עוד כ-7% אומרים שבכוונתם להתחיל בתהליך להוצאת דרכון זר. מאלה, שיעור הסבורים שייתכן שלילדים כדאי לחיות במקום אחר גבוה למדי. כלומר – מגמה שמאותתת לכיוון הגירה כבר מתקיימת. המדינה לא תוכל למנוע אותה, מה שתוכל זה לפעול כדי למתן אותה – או לפעול באופן שיחריף אותה.
4.
קל לזהות את העוזבים, קל לזהות את הסנטימנטים שדוחפים אותם החוצה. מכיוון שכך, קל למדי גם להבין כיצד למתן את מגמת העזיבה. הקושי אינו קושי של פענוח אלא קושי של סדרי עדיפויות. ניתן דוגמה: נניח שיתברר שכל עיכוב נוסף במינוי נשיא לבית המשפט העליון דוחף עוד עשר משפחות ישראליות החוצה (וכמובן, לעולם לא נוכל לעשות חישוב כל כך מדוקדק של סיבה ותוצאה, אבל הכוונה כאן היא להציג טענה פשוטה באמצעות דוגמה פשטנית). נניח שיתברר שמינוי מידי של נשיא לבית המשפט העליון ימנע את עזיבת המשפחות הללו, ושאנחנו אומדים את מספרן הכולל, אחרי כל הדחיות האפשריות, במאתיים משפחות. עכשיו צריך להחליט. אפשר לומר: מי שרוצה שילך. אנחנו לא משנים מדיניות כדי לגרום לישראלים להישאר. זו עמדה עקרונית שניתן בהחלט להגן עליה. אפשר לומר: נדחה קצת את המינוי, כדי להעביר את המסר, ואז נעצור. כלומר, נוותר – נניח – על חמישים מתוך המאתיים משפחות כדי שיהיה ברור שאנחנו לא נבהלים מכוונות עזיבה של ישראלים שלא מוכנים לקבל את תוצאות המשחק הדמוקרטי. אפשר לומר: הדחיות האלה לא כל כך חשובות, הן בעיקר משחק כוח. אם התוצאה שלהן היא עזיבה של מאתיים משפחות ישראליות צעירות ויצרניות, נוותר על הדחיות.
כמובן, החיים אף פעם לא כל כך פשוטים. וברור שיכולים להיות מקרים שבהם צריך להתעקש, כי מדובר על נושא חשוב מאוד, שיש הכרח לטפל בו גם אם התוצאה תהיה הגירה החוצה של ישראלים רבים, ויכולים להיות מקרים שבהם קצת טיפשי להתעקש, כי מדובר על נושא לא חשוב, והנזק יהיה גדול מהתועלת. איפה טמון הקושי? בין השאר בהחלטה מה ״חשוב״ ומה ״לא חשוב״. בעיני, הדחייה של מינוי נשיא לעליון היא מעשה ילדותי ודווקני. הייתי מוותר עליה בשמחה כדי להשאיר עוד כמה ישראלים בארץ. אבל צריך להודות ביושר: בעיני מלכתחילה לא הייתה שום בעיה במינוי נשיאי העליון, כך שזו חוכמה קטנה מצידי לוותר על משהו שלא רציתי. יכול להיות שמנקודת מבטו של שר המשפטים יריב לוין שווה לוותר על מאתיים משפחות ישראליות כדי לקדם את השינוי שהוא כל כך רוצה במערכת המשפט. ושוב – המאזן הזה תמיד יהיה סובייקטיבי. כמה חשוב בעיניך לשמור על כל ישראלי בישראל, לעומת כמה חשוב בעיניך לבצע את מה שאולי גורם לישראלי להרהר בהגירה החוצה מישראל.
5.
ישנה גם גישת ״שילכו״. גישתם של לא מעט ישראלים פטריוטים, שחשים בוז כלפי מי שבוחרים לשקול חיים במקום אחר, או עלבון בשל העובדה שיש מי שבוחרים לשקול חיים במקום אחר. זו גישה אידיוטית. כלומר – היא הגיונית אם מתברר שמחיר השארתם של המתכוונים לעזוב כל כך גבוה בעיניכם עד שאי אפשר לשלם אותו. אבל אם המחיר לא גבוה בעיניכם, אזי לומר ״שילכו״ מתוך כעס, או אדישות, או דווקנות, זה פשוט לא מעשה חכם. זה מעשה לא פטריוטי, כי הוא פוגע במדינת ישראל. מי שאומר כך פוגע במדינת ישראל.
למה? הביטו שוב בנתונים על העוזבים. הם צעירים ומשכילים. משמע, חמישים אלף ישראלים שמשלמים מיסים, וישלמו עוד הרבה שנים. חמישים אלף ישראלים שנושאים בנטל החזקת המדינה. הלמ״ס לא יודע לפרט מעבר לזה. אין לו נתונים על המקצוע של הישראלים הללו. אבל ברור שאם מדובר במהנדסים, או ברופאות, או במתכנתים ברמה גבוהה, או בכימאיות, ישראל תפסיד מעזיבתם של הישראלים הללו. היא תיפגע – שזה אומר שאנחנו, כולנו, ניפגע.