חמאס כרעיון ימשיך להתקיים בעזה בכל תרחיש עתידי, אבל הוא הוכרע צבאית ויכולתו לאיים על ישראל נוטרלה לתקופה ארוכה. המאזן האסטרטגי השתנה לטובה, ועל כן יש לחתור לעסקת חטופים
עד כה התנגדתי לעסקה להשבת החטופים על פי התנאים שהציב חמאס. עמדתי נבעה מניתוח של היתרונות והחסרונות של העסקה מנקודת ראות של ביטחון לאומי. כעת, לאור התמורות במציאות, חל להערכתי שינוי משמעותי במאזן האינטרסים, והגיעה העת, סוף־סוף, לממש עסקה בתנאים המסתמנים.
שלושה טיעונים חשובים הועלו בידי אלו שתמכו בעסקה לאורך כל התקופה: האחד, טיעון ערכי־חברתי שהעמיד בראש סולם העדיפויות את השיקול ההומני של הצלת נפשות החטופים, שכרוך בו גם מתן תוקף לסולידריות ולערבות ההדדית בינינו. אכן, דחיית העסקה עלתה בחייהם של חלק מהחטופים. השני, טיעון ביטחוני־תועלתי, הכולל היבטים שונים: החשש מפני הקזת דם מיותרת של הצבא לכשיתפתח דשדוש ברצועה, הצורך בשיקום הנגב והצפון והחזרת המפונים לבתיהם, בלימת התדרדרות למלחמה אזורית, הצבת סכר בפני הסחף המדיני במעמד של ישראל במערב ורצון למתן את הגל האנטישמי הגואה. הטיעון השלישי, הפוליטי־דמוקרטי, הדגיש את הצורך לצאת לבחירות מהר ככל האפשר, לנוכח העובדה שרמת האמון של הציבור בראש הממשלה ובממשלה נמוכה מאוד. עסקה להשבת החטופים תאפשר רגיעה בלחימה, כך שייפתח חלון הזדמנויות לניהול מערכת בחירות שבה העם יאמר את דברו. או אז יש סיכוי לחדש את האמון בין ההנהגה לעם, באופן שיעצים את יכולתנו להתמודד עם האתגרים העצומים שלפנינו.
אין ספק: אלו שלושה טיעונים שמשקלם כבד מאוד, אך עד כה סברתי שהם אינם מכריעים. מולם עמד שיקול חשוב עוד יותר: ביטחונה הלאומי של ישראל בדור הבא. כידוע, תפישת הביטחון הלאומי שלנו נשענת על שלושה מרכיבים — הרתעה, התרעה והכרעה. עסקת חטופים בטרם הכרעה ברורה במלחמה נגד חמאס, החלש באויבינו, תפגע קשות בהרתעה. אילו המערכה מול חמאס, שאיננה מלחמה קיומית, היתה מסתיימת ללא הכרעה, היא היתה עלולה להביא עלינו מלחמה קיומית בעתיד, אם אויבינו, ובראשם איראן, היו מפרשים זאת כחולשה והיו מתפתים לנסות להשמידנו.
ניתוח זה שוב אינו תקף. הכרעת חמאס הושגה ויש לחתור לעסקת חטופים (כמובן, לא "בכל מחיר"). אין כאן "ניצחון מוחלט" – סיסמא בעלמא; יעד לא מעשי מול ארגון טרור עממי שמיליונים תומכים בו. היינו, חמאס כרעיון וכשחקן משמעותי בכל עתיד אפשרי ברצועה, עלול להמשיך ולהתקיים. אבל הוא הוכרע צבאית במובן זה שהיכולת שלו להוות איום פיסי על ישראל נוטרלה לתקופה ארוכה מאוד.
שוו בנפשכם שלאחר מתקפת הרצח של חמאס, כשהחל התמרון הקרקעי של צה"ל, היתה מוצגת לפניכם תמונת המצב שלהלן, והייתם מתבקשים לקבוע האם מדובר בהכרעה: ישראל תכבוש את כל הרצועה ותוכל להתנהל בה, צבאית, כרצונה. יחוסלו שניים משלושת מנהיגי חמאס (ראש הזרוע הצבאית וראש הזרוע המדינית), רבים ממפקדי השטח הבכירים וכ–15 אלף לוחמים־טרוריסטים. צה"ל יפרק 22 מתוך 24 גדודי חמאס, ישמיד כ–90% מהרקטות שלו, יצליח לחשוף ולמוטט חלק משמעותי מהמנהור ברחבי הרצועה וינתק לחלוטין את צינור החמצן הקרקעי והתת־קרקעי היחיד שמחבר את הרצועה עם העולם לאורך ציר פילדלפי. במובן הצבאי, אין דרך לכנות תוצאה כזו אלא כ"הכרעה" חד־משמעית. הישגים אלו הם תולדה של הקרבה מרשימה של הדור הצעיר הישראלי, שלא איכזב. מי מאיתנו לא היה "קונה" תוצאה כזאת בתחילת המלחמה?
במלחמה גם המנצחים משלמים מחיר, והוא כבד: החטופים, שכאמור, חלקם מתו במהלך תקופת הלחימה וחלקם מתים־חיים בשבי הנורא; מאות חיילים וחיילות שנהרגו ואלפים שנפצעו; עשרות אלפי מפונים שחייהם השתבשו מהקצה אל הקצה ועוד ועוד. אין ערוך לאובדן ולסבל שרבים כל כך עומסים אותו על גופם ועל נפשם, ובכל זאת, מנקודת ראות לאומית כוללת אלו אינם קורבנות שווא: הושגה הכרעה צבאית משמעותית. עם חפץ חיים חייב להיות נכון לשלם את מחיר הריבונות.
אמנם, החשבון עם חיזבאללה טרם יושב. הירי המתמשך בצפון איננו יכול להסתיים בחזרה למצב שהיה טרום־המלחמה. בחזית זו נדרשת הסדרה יצוקה בבטון או הכרעה צבאית שתיצור הרתעה ברורה. אך דבר לא ימנע מאתנו להגיע להסדרה או להכרעה צבאית בחזית הצפונית גם לאחר עסקת החטופים.
כמובן, על אף חשיבותה של הכרעה צבאית, אין די בה לבדה: הרתעה נבנית על ידי עיצוב תודעה של האויב בדבר חוסר התוחלת, או למצער חוסר הכדאיות, של תקיפתנו בעתיד. נראה כי גם במישור זה המטרה הושגה. רצועת עזה היתה לעיים. צר לי על כך — זו טרגדיה עצומה לאזרחים הבלתי מעורבים. אך ההרס הנרחב שנגזר מהמערכה הצבאית — אף שלא היה מטרה, אלא נגזר מאופי המערכה באזורים מיושבים ומההתנהלות של חמאס שפועל להיטמע באוכלוסייה — מותיר צריבה עמוקה בתודעה של הסביבה כולה. אם חורבן רובע הדאחייה בביירות ב–2006 הרתיע את חיזבאללה במשך שנים רבות, תילי החורבות של עזה ובנותיה — כשני שלישים מהבתים ברצועה ניזוקו או הושמדו — מהדהדים כפל כפליים. כזכור, נסראללה הביע חרטה פומבית על הפעולה הנמהרת של חיזבאללה, שהובילה למלחמת לבנון השנייה, כשצה"ל פגע בביירות בניגוד לתחזיותיו. הדעת נותנת שכך חשים ויחושו המנהיגים העתידיים של העזתים, נוכח האובדן הקולוסאלי ברצועה.
ישראל הוכיחה נחישות, נחרצות ויכולת. לאחר תבוסה במהלך הפתיחה, לא נרתענו והשבנו מלחמה עזה שערה. הפתענו את הסביבה — ואת עצמנו? — בנכונות להקרבה של חיילי הסדיר והמילואים לעשות את כל שנדרש, גם במחירים כבדים. הגירוד העצמי בחרס — "האשמות" בדבר נהנתנות, עכשוויזם ואינדיבידואליזם שמחלישים את כוחנו הלאומי — הוכח כבלתי מוצדק. אם החברה הישראלית עשויה כקורי עכביש, בדימוי שהדביק לנו נסראללה, השנה האחרונה הבהירה כי אוי לו למי שיסתבך בקוריה. בקצה הרשת אורב עכביש, שהיה מנומנם, ועכשיו הוא מסוכן וטורפני. המהלכים האחרונים, הנועזים והמפתיעים, ברחבי האזור — בתימן, בלבנון ובטהראן (ללא לקיחת אחריות) — הבהירו כי ישראל מוכנה לקחת סיכונים. להצלחת המהלכים הללו — אף שהיא רק טקטית — יש השלכות חשובות על עיצוב התודעה במרחב: לישראל יד ארוכה, יכולות ייחודיות, והיא מוכנה להעז. כך מבססים הרתעה.
רכיב נוסף, חשוב, להרתעה הוא החוסן החברתי. אין ספק שהניסיון הנואל והמביש לבצע שינוי באופי הדמוקרטי של המדינה בשנה שעברה, שהצית בצדק מאבק אזרחי קשה, פגע בחוסן החברתי, וממילא — בהרתעה. אויבינו פירשו את הגעתנו אל סף מלחמת אחים כתחילה של קריסת החזון הציוני, וביקשו להחישה באמצעים צבאיים. על רקע זה יש לראות את מהלכי הממשלה בשבועות האחרונים, שנראים כמכוונים לקידום מחודש של המהפכה המשפטית (השר לוין העז לומר זאת מפורשות) — כאקט מופקר, שמחליש, שוב, את ההרתעה הישראלית.
זאת ועוד: ההרתעה הישראלית נגזרת גם מהתמיכה שאנו מקבלים מהמערב ובעיקר מארה"ב. ממשל ביידן, למרות הסתייגותו הברורה מבנימין נתניהו, מקיים ברית צבאית הדוקה עם ישראל. אין לבצע עסקת חטופים כדי לעזור לדמוקרטים בבחירות, אך יש לקחת בחשבון את הרגישויות של האמריקאים כחלק מהתמונה הכוללת. האמריקאים לא רוצים להיגרר למלחמה אזורית, ולמען שימור וביצור הברית עימם אסור שנירשם בתודעה שלהם כמי שניסה לגרור את בניהם להיהרג עבורנו במזרח התיכון. עסקת חטופים בעת הזו, שהיא, כאמור, ראויה לגופה, תצבור עבורנו אשראי חשוב, נדרש מאוד, בוושינגטון, ובכך תוסיף קומה חשובה בהרתעה שלנו כלפי הסביבה כולה.
מי שמוכן להתרומם מעל מסך העשן של חדשות הרגע — מה קרה היום ומה אומרים על כך הפרשנים — יזהה את התמונה הבאה: כל הנימוקים כבדי המשקל בעד עסקת חטופים — הערכיים־חברתיים, הביטחוניים־תועלתיים, והפוליטיים־דמוקרטיים — לא איבדו ממשקלם. חלקם אפילו צברו משקל נוסף עם חלוף הזמן. ומנגד, הנימוק המכריע שעמד מולם, החשש מפני אובדן הרתעה — שהיא אבן הראשה של ביטחון ישראל בדור הבא — איבד מכוחו. ההרתעה הושגה במידה רבה, עקב ההכרעה הצבאית, גם אם היא לא מושלמת. המאזן האסטרטגי השתנה לטובה, והגיע זמן עסקה.
עסקה היא צו השעה, ולאחריה, המלאכה העיקרית: בחירות, כדי לחדש את האמון בין העם לבין מנהיגיו. מי שייבחר יידרש לעצב סוף־סוף את מה שאין לישראל: אסטרטגיה לאומית ארוכת טווח מול האתגרים הגיאופוליטיים החריפים.