בגיל 75 החברה הישראלית נמצאת בגיל ההתבגרות, סוערת סביב זהותה העצמית. כדי להיחלץ ממנו עליה לעבור מהעימות הפוליטי השוצף להקשבה מעמיקה ורצינית
המחלוקת הנוכחית הקורעת את החברה הישראלית סביב הרפורמה המשפטית עוסקת בשאלה נקודתית – מהי חלוקת הכוח הראויה בין רשויות המדינה – הכנסת והממשלה מול הרשות השופטת. אך ברור ש"מאחורי הברוש" מסתתרת מחלוקת העומק, באשר לאיזון הראוי בין האופי היהודי לאופי הדמוקרטי של המדינה. הניסיון מלמד שהכנסת נותנת משקל כבד יותר למרכיב היהודי בזהות המדינה, בהיבטים של דת ולאום, ואילו בית המשפט מדגיש את המרכיב הדמוקרטי, בהיבטים של זכויות אדם והגנה על מיעוטים. לפיכך, הקואליציה הנוכחית, שמרכיביה הם לאומיים, דתיים וחרדים, מבקשת לחזק את מעמד הכנסת על חשבון בית המשפט ואילו האופוזיציה חותרת להגן על עצמאות בית המשפט, שנתפס בעיניה כמגן הדמוקרטיה.
גם אם מהלכי הדברות ופשרה המתנהלים כרגע בבית הנשיא ינחלו הצלחה, והדבר מוטל בספק גדול, מחלוקת העומק בין חלקי החברה הישראלית באשר לזהות המדינה – המתנודדת בין "יהודית" ל"דמוקרטית" – תמשיך להעסיק אותנו בשנים הבאות. האתגר מתפרש על פני מנעד רחב של סוגיות והעיסוק בהן כורך יחדיו תחומים רבים ובהם תרבות והגות, חברה וקהילה, דת ולאום, מדינה ומשפט. זרמים אידיאולוגיים ומחנות פוליטיים – בתוך ישראל, ובהקשרים מסוימים גם מחוצה לה – נותנים תשובות שונות וסותרות לאתגר הזהות הישראלית. זהו המנוע המפעיל, בעוצמה גוברת והולכת, את "מלחמת תרבות" בחברה הישראלית.
ההבנה כי מדובר בשאלה שהיא לא רק פוליטית, אלא ממש קיומית לעתיד הישראלי, הניעה את המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) לפנות ל – 75 טובי ההוגים בישראל ובתפוצות בהצעה שינסחו עמדה מנומקת בשאלה "מהי מדינה יהודית". הגות זו יוצאת לאור עתה, לקראת יום העצמאות ה-75, בספר "75 פנים למדינה היהודית" בעריכת פרופ' אהרן ברק, פרופ' יהודה ריינהרץ ובעריכתי. עורך המשנה הוא ד"ר חיים זיכרמן.
הספר, שיתורגם גם לאנגלית, הוא פרויקט תרבותי שאפתני שמהדהד יוזמה מרתקת של דוד בן-גוריון: בשנת 1958, כאשר עלתה למבחן מעשי שאלת "מיהו יהודי", פנה ראש הממשלה אל "חכמי ישראל בארץ ובחוץ-לארץ", בבקשה שיחוו דעתם בסוגיה הבוערת, במטרה להעשיר את הדיון ולקבל החלטה מושכלת. באופן דומה, פנה המכון לשבעים וחמש דמויות מרכזיות בישראל ובעולם, על מנת שיחוו דעתם באשר לאתגר האמור: מהי מדינה יהודית? בין הכותבים בספר נשיא המדינה, רבנים (ובהם ישראל לאו, אליעזר מלמד, יונתן זקס, שמואל אליהו, ריק ג'ייקובס), סופרים ואנשי תרבות (דויד גרוסמן, צרויה שלו, קובי אוז, מירון איזקסון), זוכי נובל ופרס ישראל (ישראל אומן, אניטה שפירא), אינטלקטואלים ציבוריים (מייקל וולצר מפרינסטון, אלאן דרשוביץ מהארוורד, משה הלברטל, אבי שגיא, מיכה גודמן), עיתונאים בכירים (חגי סגל, נחום ברנע, אלוף בן, סיון רהב-מאיר, יהודה יפרח) פוליטיקאים (נפתלי בנט, אהוד אולמרט, יוסי ביילין, איילת שקד) , ראשי ארגונים יהודיים בארץ ובחו"ל, משפטנים ורבים נוספים. בחרנו להשמיע גם את קולם של ערבים אזרחי ישראל.
הספר מציג תמונה קלידוסקופית של חיוויים על מהותה של המדינה, חזונה, התנהלותה והאתגרים העומדים בפניה. המנעד הרחב של הקולות מאפשר לכרוך יחדיו שיח בין אישים שונים שמעולם לא חלקו במה זה עם זה, כך שהקוראים יכולים להקשיב לכל הקולות, להשוות ביניהם ולשפוט בעצמם.
בהכללה, התמודדות רצינית עם השאלה מהי מדינה יהודית מחייבת התמודדות עם שלושה סוגים של קשיים: מושגיים, תרבותיים-חווייתיים ומעשיים.
הקושי המושגי:
בעוד שמדינה דמוקרטית היא חזון נפרץ למדי בעת החדשה ולכן דרך תפקודה עומדת במרכז תשומת הלב של החוויה האנושית בדורות האחרונים, מדינה יהודית היא תופעה ייחודית, צעירה, שהדיון בה עודנו בבתוליו. הגלות רוקנה את הזיכרון היהודי מהחוויה המדינית ולכן אין בידינו ניסיון אנושי מצטבר של ניהול ריבונות יהודית הן במישור הערכי והן במישור המוסדי. העדר זה יוצר קושי מושגי בהבנת המשמעות שיש או שניתן לייחס למדינת ישראל כמדינה יהודית.
מעבר לכך, קיים גם קושי מושגי העולה מהניסיון לשלב בין שני מוקדי הזהות – היהודיות והדמוקרטיות של המדינה. במרחב הציבורי בישראל נשמעות פרשנויות מגוונות הנותנות משקל שונה לכל אחד מהרכיבים. פרשנויות פונדמנטליסטיות (למשל – מדינה יהודית חייבת להיות תיאוקרטית או מדינה דמוקרטית איננה יכולה להיות מדינת לאום אתנית) מקשות על היישוב. אך גם פרשנויות מתונות יותר של שני מרכיבי הזהות, שהן כמובן רווחות יותר, יוצרות מתח מושגי.
כל אחד מחלקיה של ההגדרה הדו-ראשית הוא מהות מושגית פתוחה שמותירה לנו ולדורות הבאים אפשרויות מגוונות – תרבותיות, חברתיות, דתיות ומשפטיות – בנוגע לשילוב האפשרי בין השתיים. הספר משרטט אפשרויות אלו מתוך דיון רעיוני, בחלקו אנליטי ובחלקו רגשי. עצם קיומו של המתח אין בו כדי לרפות ידיים: החיים בסתירה, בדיסוננס ערכי ומושגי, הם נר תמיד של "המצב האנושי".
הקושי התרבותי-חוויתי:
ההגדרה הזהותית הכפולה משקפת שניות תרבותית המאפיינת את החברה היהודית בישראל.
בקרב היהודים מתקיימות ארבע קבוצות זהות מרכזיות – חילונים, מסורתיים, דתיים וחרדים – שכולן מתקיימות מתוך שניות בין תרבות מערבית-ליברלית (הנתפסת כאוניברסאלית) לבין תרבות יהודית מסורתית: המסורתיים וחלק גדול מהחילונים צורכים מוצרים סמליים וחומריים נבחרים של התרבות היהודית גם באופן אישי (למשל: ברית מילה, מזוזה. צום ביום כיפור) וגם במרחב הציבורי (לוח השנה הישראלי, כדוגמא). חלק גדול מהדתיים ומהחרדים מאמצים ערכים מרכזיים של התרבות הליבראלית (למשל: מימוש עצמי, חירות, שלטון החוק והיבטים מסוימים של שוויון). אכן, רוב מניינו של העם היהודי המתגורר בישראל חוצב את חייו מהמכרות העשירים של שתי התרבויות גם יחד.
ובכל זאת, מנהיגי כל אחת מהקבוצות מחזיקים בהעדפה שונה באשר למקום היחסי שהם מעניקים לכל אחד משני מוקדי התרבות הללו באורחות חייהם ובהתנהגותם. יש השמים דגש על נקודות הקרבה וההשקה שבין שתי התרבויות ואחרים מעדיפים להציג אותן כחלופות, הצרות זו לזו; ערוכות למאבק בלתי נמנע – מלחמת תרבות. יש המעדיפים נתיב תהליכי של תפיסת מציאות ואחרים מעדיפים נתיב הכרעתי. אכן, אף שלשניות התרבותית יש פוטנציאל מפרה עבור החברה הישראלית, היא גם מהווה גורם מרכזי לעימות הפנים ישראלי.
בהכללה, המחלוקת התרבותית נוגעת לשאלה האם ניתן ועד כמה ראוי לממש במרחב הציבורי הישראלי משהו מאוצרות הניסיון, הזיכרון והמשמעות של הקיום היהודי לדורותיו? ואולי כל אלו, או לפחות חלקים מהם, הם משקולת על צווארנו, כמדינה המבקשת להשתייך לעולם הגלובאלי, שבמרכזו תרבות המערב?
בעבר נהנתה החברה בישראל מרמת הסכמיות פנים-יהודית גבוהה: מוראות השואה, אתוס הממלכתיות, וצורכי ביטחון קיומיים שמשו חומרי יסוד שיצרו מכנה משותף מעשי, גם אם לא אידיאולוגי, ביננו. ההסכמיות הבסיסית אפשרה בעבר תפקוד משותף גם ללא הסכמה לגבי החזון הראוי למדינה. כיום חלה בלייה מסוימת בהסכמיות זאת. עדיין רבים מבקשים "להחיות" את השותפות הישראלית משכבר הימים. אחרים מעדיפים חשיפה מחודדת של המחלוקות התרבותיות ומתבצרים באמת תרבותית אחת. לעיתים דומה שמימוש החלום של האחד הוא בגדר מציאות מסויטת לאחר.
הקושי המעשי:
"יהדות" נתפסה מאז ומעולם כציון של עם (קריטריון דמוגרפי), של לאום (קריטריון לאומי) ושל דת (קריטריון דתי). הקיום הפיזי, הרוחני והתודעתי של הציוויליזציה היהודית לגלגוליה ניזון תמיד מהמקור המשולש הזה. כיום, עקב החילון ועם הקמתה של מדינת ישראל, נתפרדה החבילה הזהותית. עבור רבים מעגלי העם, הלאום והדת אינם חופפים, ובמציאות הישראלית מתעורר, חדשות לבקרים, חיכוך ביניהם.
כך, שאלות בדבר מקומה של הדת במדינה מזינות את ריקוד הקיפודים הדוקרני בין דת ומדינה בישראל, שאיננה מפרידה בין השניים. יש הסוברים שהפרדה כזו נדרשת, לטובת המדינה ולטובת הדת, ויש הסוברים שהיא תהווה פגיעה אנושה בזהות היהודית של המדינה. שאלות הנוגעות ללאומיות המדינה מעוררות מתחים ברורים בין הרוב היהודי והמיעוט הערבי, שהדגשת לאומיותה היהודית של המדינה באה על חשבונו. סוגיית היחס לשטחי יהודה ושומרון והשליטה בפלסטינים שאינם אזרחי המדינה מעוררת כתיבה נרגשת אצל כותבים ממחנות שונים. שאלות שעניינן כללי ההגירה למדינה – חוקי אזרחות וחוק השבות, נוגעים להיבט הדמוגרפי. עולם הרעיונות הישראלי מכיל ריבוי קולות עשיר – אנסמבל רעיוני – בכל אחת מהסוגיות הללו והן מבוטאות בספר.
ובחזרה לרחובות המדינה הסוערים כאן ועכשיו: בגיל 75, החברה הישראלית נמצאת עדיין בגיל ההתבגרות, שבו הזהות העצמית שנויה במחלוקת, והעצימות הרגשית סביבה – גבוהה במיוחד. תנאי להיחלצות בריאה מגיל ההתבגרות הסוער אל גיל הבגרות הרגוע הוא שהמחלוקת בדבר זהות המדינה תתנהל לא רק באמצעות השיח הפופוליסטי הרווח בכלי התקשורת, השיח הכוחני הרווח בפוליטיקה והשיח הבינארי הרווח במערכות המשפט, אלא גם – ובעיקר – באמצעות שיח מעמיק ומורכב שנותן "מקום" לעמדותיו של הזולת. כל זולת. הספר 75 פנים למדינה יהודית נועד לאפשר זאת.
לצפייה באירוע השקת הספר הקליקו כאן.
פורסם לראשונה במקור ראשון.