מניעת הטבות אישיות, מכאן, וקיצוץ תקציבי לעולם הישיבות, משם, לא יכפו גיוס באופן ישיר, אך הם יהוו תמריץ לכך לאורך זמן. במקביל יש להקים מסגרות שיאפשרו לצעיר החרדי להתגייס תוך שמירה על זהותו.
השבוע נפתח כנס הקיץ של הכנסת, ובמרכזו חקיקת חוק (אי־)גיוס חרדים. באופוזיציה מקווים שלא יימצא פתרון, הקואליציה תיפול ונלך לבחירות. בקואליציה מקווים למצוא פשרה כלשהי — דוגמת הסדר־הנפל שהציע ראש הממשלה — שתתקבל במרחב הפוליטי המשתרע מגולדקנופף ועד גלנט. ואולם, סוגיית הגיוס היא פצצה מתקתקת שמאתגרת לא רק את הסדר הפוליטי הנוכחי, אלא מאיימת על עתיד המדינה במישור הביטחוני, הכלכלי והחברתי. האם הפצצה הזאת ניתנת לנטרול?
"שאלה מוסרית גדולה אם ראוי הדבר, שבן אמא פלונית ייהרג להגנת המולדת, ובן אמא אלמונית יישב בחדרו וילמד בבטחה, כשרוב צעירי ישראל מחרפים נפשם למות". שאלה־קביעה זו איננה ציטוט של פוליטיקאי עכשווי, המנסה למצב את עצמו כמנהיג מחאה, או של איש מילואים שחזר מלחימה בעזה וכעסו מתלקח על האפליה בין דם לדם. הדובר הוא מי שמלכתחילה אישר את הסדר "תורתו־אומנותו" עם הקמת המדינה — ראש הממשלה דוד בן־גוריון. כבר לפני יותר משישה עשורים הפה שהתיר — התחרט, אך את הנעשה לא השיב. לא הוא, וגם לא כל הדורות שאחריו. אדרבא, הזרזיף הדק של בעלי פטור מתוצרת בן־גוריון (400 גברים בשנה) נהפך לנחל איתן בברכתו של מנחם בגין, ועתה הוא נהר שוצף של כ–12 אלף גברים צעירים, שמגיעים לגיל גיוס מדי שנה ואינם מתגייסים.
מסביב יהום הסער החברתי, המשפטי והפוליטי, ובאחרונה גם הביטחוני, אך החרדים בשלהם. הם הצליחו לשמר את הפטור כיוון שבעבורם זו ציפור נפש, ואילו הציבור הכללי ראה בכך, עד לאחרונה, נושא חשוב, אך רק אחד מיני רבים. כך התקבעה לה עסקה קבועה: כל מועמד לראשות ממשלה התרצה והעניק את הפטור מגיוס, ובתמורה קיבל תמיכה חרדית בקואליציה. הציבור הכללי הסכים לכך, דה פאקטו, תחת מחאה. ככה זה כשצד אחד למשא ומתן — ורק הוא — "חרד" לנושא. ואולם, כפי שאבחן חברי ד"ר חיים זיכרמן, מקבילית הכוחות משתנה: בעת הזו מול הציבור החרדי עומד ציבור חרדי אחר — זה שחרד לעתיד המדינה ואיננו מוכן להמשיך ולסחור בשירות הצבאי. נפתח עידן חדש: מול החרדים (לדתם) עומדים חרדים אחרים (למדינתם).
זו איננה בשורה טובה. הורדת ידיים בין שתי הקבוצות החרדות עלולה להתברר כאסון חברתי כבד. ומי שתולה תקווה בדיון שעתיד להתנהל בבג"ץ ביום ראשון — שוגה מרות. יותר ממחצית משופטי בית המשפט העליון מאז קום המדינה עסקו בסוגיה, וחשפו בתוך כך את ערוות ההסדרים שקבעה הכנסת. דור לדור יביע תסכול, וביטויי התסכולים פרושים על פני אלפי העמודים של 11 פסקי דין עתירי מטאפורות. נשק יום הדין האקטיביסטי נשלף: חוקי גיוס שנחקקו בכנסת בוטלו, פעם אחר פעם, לאחר שנקבע כי הם בלתי חוקתיים. והתוצאה? לא כלום.
המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, אליקים רובינשטיין, בחר במשפט פתיחה מוחץ, מדויק וקצרצר להכרעת הדין שלו, ב–2017, ובו מילה אחת בלבד: "ייאוש" (בג"ץ התנועה לאיכות השלטון). אבל ייאוש אינו תוכנית עבודה. הוא גם מותרות במצב המלחמה הנוכחי שבו ברור לכל שהפנטזיה על "צבא מקצועי" — קטן וקטלני — עברה מן העולם, ונדרש צבא גדול. ואולם, אף על פי שמערכת המשפט לא תוכל להוציא את הערמונים מן האש, אין להסיק מכך שדין הערמונים להישרף. נדרש מהלך חברתי־פוליטי, בכנסת ובכיכרות העיר, שיטפל בסוגיה בדרך מועילה. מהו?
ראשית, יש לדחות פתרונות קיצוניים: כזהו, למשל, הרעיון של מתן פטור מלא לחרדים מגיוס. לשיטת המציעים, ראוי לאפשר לחרדים לעזוב את הישיבה כבר בגיל 18 — ולא רק בגיל 26, כנהוג כיום — כך שיוכלו לרכוש השכלה ומקצוע ולהצטרף לשוק העבודה הישראלי. הם לא ישרתו, אבל לפחות יתרמו לכלכלה. ומנגד נשמעת הצעה הפוכה, שדורשת לכפות על הגברים החרדים חובת גיוס מלא ושוויוני, ומי שיסרבו יוכרזו כעריקים ויישאו בענישה הפלילית הקבועה בחוק.
שתי ההצעות הללו — כניעה מחפירה מכאן וייקוב הדין את ההר משם — יקרבו אותנו למלחמת אחים. הכניעה לחרדים לדתם תיתקל בזעם של המון החרד למדינה, שעלול להיות בלתי נשלט. חמור לא פחות, היא תפורר את צבא העם. ובכל מקרה, בית המשפט העליון כבר הבהיר כי "פתרון" זה הוא בלתי חוקתי בעליל. גם הכיוון ההפוך, הקורא למיצוי הדין עם הסרבנים, איננו מעשי. מאסר של עשרות אלפי חרדים הוא רעיון עוועים, שתוצאתו ההרסנית תהיה כפולה: דמוניזציה הדדית בין שני חלקי העם וביזוי שלטון החוק, כשיתברר שאין דרך לממש את הוראת החוק נגד קבוצת ענק סרבנית ונחושה. אפילו בית המשפט ער לעובדה זו: "כפייה במקרה הזה הנה חסרת סיכוי ולא תשיג דבר" (השופטת עדנה ארבל בבג"ץ רסלר, 2012).
שנית, יש לדחות הצעות ביניים שהן בגדר תרמית עצמית, כמו הרעיון של שירות אזרחי כתחליף לגיוס. זהו מתכון בדוק לישראבלוף. הוא הדין באשר לקביעת מכסות ו/או יעדים לגיוס שאינם מלווים בסנקציות ממשיות ומיידיות, כמוצע כרגע על ידי ראש הממשלה. אין טעם לחזור על שגיאות העבר. פתרונות אלה נרקחים על ידי פוליטיקאים שמעוניינים ביציבות קואליציונית גם במחיר המשך המצב השערורייתי של פטור מעשי מנשיאה בנטל לאלה החרדים לדתם. החרדים למדינה לא יסכימו לכך.
לדעתי, גיוס החרדים יוכל להתממש רק אם ייעשה תוך מתן כבוד לציבור החרדי ולהעדפותיו התרבותיות ותוך מתן מענה ממשי לסיבות שבעטיין החרדים מסרבים להתגייס:
הראשונה, בין אדם לאלוקיו — תכלית הקיום של הגבר החרדי היא לימוד התורה, ומי שמקבל על עצמו עול לימוד תורה "מעבירים ממנו עול מלכות ועול דרך ארץ" (פרקי אבות, ג, ה). השנייה, בין אדם למדינה — לימוד התורה הוא שמירה תורנית של המדינה ("תורה, בזמן שעוסק בה, מגנא ומצלא (מגינה ומצילה)" (תלמוד בבלי, מסכת סוטה, כא, א). תלמידי הישיבות מאמינים שהם מפעילים "מזל"טים רוחניים", שקובעים את גורל המערכה, פשוטו כמשמעו. השלישית, בין אדם לקהילה — שירות צבאי בגיל צעיר, במסגרת חווייתית סוחפת, עלול לשחוק את מאפייני הזהות הייחודיים של הדור החרדי הבא. ניתן להבין את החשש החרדי מפני השפעה מכרעת על צעירים חרדים שהיו שמורים כאתרוג עד גיל 18. מבחינתם, הדרך הבטוחה לשמור את הנר הזהותי דולק היא באמצעות התבדלות.
האם יש בנמצא דרך פעולה שתכבד את אורח החיים החרדי, תתחשב בכנות בסיבות שבעטיין החרדים אינם מתגייסים, ובכל זאת תאפשר גיוס של רובם לצה"ל? מוצע לנקוט מהלך כפול: מלמעלה למטה — חקיקה שתדרבן גיוס אך לא תכפה אותו, ומלמטה למעלה — יצירת ביקוש לגיוס בתוך החברה החרדית, באופן שתואם את האתוס של ציבור חשוב זה.
חקיקה מדרבנת גיוס חייבת להתרחק משפת הסנקציות ומהמישור הפלילי. תיוג לומדי תורה כעבריינים ידחק את המסות של החרדים לכיוון אנטי־ציוני נוסח סאטמר. מאחר שאין דרך מעשית להשית את הסנקציות הפליליות על ההמונים, חקיקה עונשית עלולה להפוך את שלטון החוק לסיסמה ריקה. תחת זאת, חקיקה מדרבנת גיוס צריכה לדבר את שפת הכלכלה, על פי רציונל שתואם לזה של כל דיון אחר על סעיפי תקציב במדינת ישראל.
לימוד תורה הוא ערך חשוב במדינה יהודית ודמוקרטית. ניתן להסתכל עליו כעל "מוצר ציבורי" שהמדינה בוחרת לממנו, כפי שהיא מממנת מוצרים ציבוריים אחרים — בריאות, ביטחון, אקדמיה ועוד — בהתאם להכרעה עניינית בין סדרי עדיפויות מתחרים. כך, למשל, המדינה תוחמת את תקציבו של סל התרופות, אף שבכך היא נמנעת במודע מהצלת חיי אדם, כיוון שישנם צרכים אחרים (שבחלקם אינם מצילי חיים) וקופת המדינה מוגבלת. זהו סוג המחשבה שיש להפעיל ביחס לתקציב המופנה ללימוד תורה. מימון — כן, אך באופן רציונלי שמתחשב בשאר הצרכים. קיצוץ תקציבי בעולם הישיבות איננו "הרמת יד בתורת משה", אלא ביטוי לתעדוף לאומי משתנה באשר לדרך החלוקה הרציונלית של העוגה התקציבית בעת הזו.
מספר הגברים החרדים שהם לומדי תורה ב"משרה מלאה" לאחר נישואיהם עומד על כשליש מבני המחזור. לפיכך, תקצוב של כל הגברים החרדים כלומדי תורה — כנהוג עד היום — הוא בזבוז כספי ציבור, בלשון המעטה, משום שמי שאינו לומד תורה איננו מייצר את המוצר הציבורי המקווה. כמובן, גם מימון מלא של שליש המחזור איננו מחויב מציאות, בדומה לסל התרופות שמימונו איננו מלא. אך מתוך רצון להמחיש את הערך הגדול שהמדינה נותנת ללימוד תורה, ניתן להסכים שכל מי שלומד תורה — תוך הקדשת זמן מלאה ללא פשרות — יתוקצב, אך לא האחרים. קו מחשבה זה יקצץ כשני שלישים מהתקצוב המוסדי של עולם הישיבות מבלי שיפגע כהוא זה בערך של לימוד תורה.
ומהפן המוסדי לפן האישי: כל חרדי שפוטר עצמו הן מעול תורה והן מעול מדינה, אמור להיות מנוּע מקבלת הטבות שניתנות על ידי המדינה לנושאים בעול. אמנם אסור לפגוע בקיום בכבוד של איש — גם אם אינו ממלא את חובותיו הבסיסיות — אך המדינה רשאית לגרוע מסל ההטבות שלו את כל מה שמעבר למינימום, עד שיתעשת ויצטרף להגנת המדינה. הסך המצטבר של מניעת הטבות אישיות, מכאן, וקיצוץ תקציבי לעולם הישיבות, משם, לא יכפה גיוס באופן ישיר, אך ייצור תמריץ משמעותי ביותר לכך לאורך זמן. במקביל, יש לפתוח את שערי הצבא לחרדים שאינם לומדי תורה באופן שיבטיח שהצבא לא יהווה "כור היתוך" שיאיים על זהותם כחרדים. הדבר נדרש לא רק מסיבות ענייניות, לשם דרבון הגיוס, אלא גם כציווי ליברלי בסיסי: אסור להשתמש בחוק שירות ביטחון לשם "חינוך מחדש" של המיעוט החרדי.
מוצע לייחד חלק של הצבא — "חיל העורף והגבולות" — לחרדים. העורף הישראלי עלול להיות מותקף בשנים הקרובות, ולכן יש חשיבות לשכלולו ולפיתוחו של כוח אדם שיגן על האזרחים בעת שהמלחמה תנקוש על דלתותינו, בעיר ובכפר. פיקוד העורף חיוני גם בעת מצבי חירום נוספים, דוגמת רעידת אדמה, מגיפה ועוד. לכן מוצע להפוך את פיקוד העורף, או חלקים גדולים שלו, לחיל שבו משרתים החרדים, והוא יתנהל בדרך התואמת את אורחות חייהם. זו אפשרות סבירה, משום שהתגייסות להגנה על העורף הולמת את האתוס החרדי — נכונות להתנדב למען מטרות ציבוריות מצילות חיים. ייחוד חיל העורף לחרדים — והרחבתו כך שיכלול גם יחידות כוננות ברחבי ישראל והגנה על חלק מגבולות המדינה — יבטיח כי השתלבותם בצבא לא תשנה את אופיו של הצבא כולו, ולא תוביל להדרת נשים בכל שאר היחידות.
החרדים חיים (כמעט) בכל רחבי ישראל. אם יגויסו ויאומנו למקצועות השונים של הגנה על העורף, הם ישמשו מענה מצוין לצרכים אמיתיים של המדינה והחברה במישור הביטחוני. אמת, שירות בחיל העורף רחוק מלהיות שוויוני ביחס לשירות קרבי בחזית, אבל הוא צעד ענק קדימה לקראת שותפות כלל־ישראלית בנשיאה בנטל. יודגש: אינני מציע שירות אזרחי בעורף, אלא גיוס מלא לצה"ל, שתוצאתו היא שכשני שלישים מהגברים החרדים ילבשו את מדי הצבא. זה יהיה מהלך תרפויטי לשני חלקי העם: החרדים למדינה יראו את החרדים לדתם מגינים עליהם בעת צרה, והחרדים לדתם יפתחו תודעה של "עִמו אנוכי בצרה" לא רק באמצעות לימוד תורה במדי שחור־לבן או התנדבות אזרחית, אלא גם בפעולה מעשית בשטח במדי זית, כחלק ממסגרת לאומית מחייבת.
לא ניתן להפעיל את הגיוס החרדי המסיבי המוצע כבר בגיל 18. החרדים מעוניינים להעמיק את נמל הבית הזהותי של הצעיר החרדי לפני שייצא מהחממה. לפיכך מוצע שהגיוס יידחה לגיל 22, שאז רוב הגברים החרדים כבר נשואים, ובכך מתווספת עוד שכבת ביצורים לזהותם כנגד "השפעות זרות". "בתמורה" לדחיית מועד הגיוס ישרתו החרדים במילואים עד גיל מאוחר, כך שסך תקופת השירות שלהם תהיה דומה לממוצע הצה"לי. גיוס בגיל 22 יקר יותר לתקציב הביטחון (תשלומי משפחה לנשואים) והוא דוחה בכמה שנים את תחילת הלימודים המקצועיים של החרדים. אבל נראה שהדבר נדרש כתנאי להצלחת המהלך כולו. המחיר שכלכלת ישראל תידרש לשלם יתברר כהשקעה משתלמת אם המהלך יקומם מחדש את הרעיון והמעשה של צבא העם, יבנה גשר מוצק בין החרדים לבין כלל הציבור וישפר את תפקוד הצבא, שאלפי חיילים יצטרפו לשורותיו מדי שנה.
זאת ועוד: ניתן לקדם במהירות את שילוב החרדים בנשיאה בעול באמצעות "הלאמה" של חלק ממוסדות המופת של החברה החרדית האזרחית. במקום שארגונים דוגמת זק"א ו"איחוד הצלה" יעסקו בגיוס כספים מנדבנים לשם תפקודם, יש להסב אותם למסגרות צבאיות, כך שעלות הפעלתם תושת על תקציב הביטחון, תוך שאלפי המתנדבים בהם, ברובם חרדים, יהפכו, מיידית, לאזרחים עובדי צה"ל. זהו מהלך שיש לו יתרונות תפעוליים ניכרים, אך בעיקר יש בו מסר תרבותי סמלי עז: החרדים ומפעליהם החברתיים הם חלק מהמדינה.
הלכידות החברתית חשובה לעתיד המדינה לא פחות מאשר הביטחון והכלכלה. הפתרון המוצע מכבד את החרדים לדתם, אך דורש מהם להיות גם חרדים למדינה, כשאר האזרחים. הוא מתחשב ברגשותיהם ובצרכיהם, אך איננו נכנע להם.