חסימת המשטרה את כניסת הפטריארך הלטיני של ירושלים לכנסיית הקבר היא אירוע חסר תקדים, שעלול להציב את ישראל בעימות עם הכנסייה הקתולית בעיתוי רגיש במיוחד – לקראת הימים הקדושים בלוח השנה הנוצרי.
משטרת ישראל מנעה השבוע מפיירבטיסטה פיצבאלה, הפטריארך הלטיני של ירושלים, ומשומר המקומות הקדושים מטעם הוותיקן, פרנצ'סקו ילפו, להיכנס לכנסיית הקבר בדרכם למיסת יום ראשון של הדקלים. השניים נעצרו בדרך, ללא כל תהלוכה או אירוע פומבי, ונאלצו לשוב על עקבותיהם. האירוע שתורץ ב"שמירה על ביטחונם" עלול להציב את ישראל בעימות עם הכנסייה הקתולית, עדיין הגוף הדתי החזק בעולם, לקראת הימים הקדושים ביותר בלוח השנה הנוצרי.
מדובר באירוע חסר תקדים: לראשונה זה מאות שנים נמנע מראשי הכנסייה לקיים את אחד הטקסים החשובים ביותר לנצרות. זו פגיעה ישירה בחופש הפולחן וסטייה קיצונית מהסטטוס קוו ומהנורמות הבסיסיות של כבוד למקומות הקדושים ולמאמינים ברחבי העולם. ניתן רק לשער כיצד מתפרשת מדיניות כזו. כאשר המדינה נוקטת צעד כה דרמטי מבלי להציג ולו מראית עין של דאגה לזכויות הדת של מיליוני נוצרים ברחבי העולם, היא משדרת מסר מדאיג. הניגוד בין סגירת אתרי הקודש לבין תמונות של חתונות חרדיות גדולות המתקיימות ללא הפרעה גם הוא אינו משדר שוויון.
ההחלטה השערורייתית מהיום מתחברת לתקרית משבוע שעבר, שבה במסיבת עיתונאים עם כלי תקשורת בינלאומיים ראש הממשלה בנימין נתניהו ציטט את ההיסטוריון האמריקאי ויל דוראנט כדי לטעון שצדק ומוסר אינם מספיקים כדי לגבור על כוחות הרשע, והוסיף כי "לישו הנוצרי אין יתרון על פני ג'ינגיס חאן". הדברים, שנתפסו באופן נרחב כפוגעניים כלפי נוצרים, הוכחשו במהרה על ידי נתניהו והוגדרו כ"פייק ניוז". במסגרת ההבהרה שלו, נתניהו התעקש כי הנוצרים "מוגנים ומשגשגים בישראל".
התהודה הרחבה של הדברים ההם גרמה לנתניהו להגיב, וסביר להניח שגם במקרה הנוכחי הוא לא יסתפק בתירוץ הרפה של "דאגה לביטחונם" של אנשי הכנסייה. מעורבותו הפוליטית מול קהלים נוצריים, ובמיוחד אוונגליסטיים – שבינם לבין הכנסייה הקתולית יריבות עמוקה שאל לישראל להיכנס לתוכה – ידועה היטב. אך הסוגיה האמיתית אינה יישור קו פוליטי או אינטרסים משותפים, אלא משהו בסיסי הרבה יותר: חופש הפולחן הוא עיקרון יסוד של כל חברה המבקשת לא רק לשרוד, אלא לחיות באמת. מדינה שאינה מגינה על זכותם של נוצרים לקיים את אמונתם בכבוד נכשלת במשהו עמוק בהרבה מדיפלומטיה. וזהו, כיום, בדיוק המצב בישראל.
כמקום הולדתה של הנצרות הקדומה וכביתם של אתרי הקודש המרכזיים שלה, ישראל נדרשה מאז הקמתה להתמודד עם המורכבות של ניהול מיעוטים דתיים שמרכזיותם חורגת הרבה מעבר לגבולותיה. עם הזמן התגבש סטטוס קוו עדין, המסדיר את חיי הנוצרים בישראל: מוסדותיהם, מרחביהם הקדושים, ומיליוני הצליינים המבקרים בהם. אך אין לטעות ולחשוב כי דברי ההבהרה של ראש הממשלה משקפים את המדיניות הנוכחית. הם קרובים יותר למשאלת לב מאשר למציאות. מצבם של הנוצרים בישראל כיום רחוק מלהיות אידיאלי.
דוגמה עדכנית ממחישה זאת היטב. על רקע חששות ביטחוניים ואיום של מתקפות טילים, החליטה ישראל לסגור אתרים קדושים מרכזיים – בהם הכותל המערבי, מסגד אל-אקצא וכנסיית הקבר בירושלים. כאשר פניתי לגורמים בעיריית ירושלים והצעתי לפרסם אפילו הודעה מינימלית – שתביע צער ותקווה לימים טובים יותר – בקשתי נדחתה. זהו סימפטום למציאות רחבה ומטרידה יותר.
קהילות נוצריות בישראל מתמודדות עם אתגרים מבניים משמעותיים. היעדר מסגרת משפטית ברורה להסדרת המרת דת ורישום נכסים יוצר קשיים מתמשכים להנהגת הכנסיות. הסדרי קבורה אינם מוסדרים דיים. מחלוקות סביב מיסוי עירוני נמשכות. מגבלות בירוקרטיות מצמצמות לעיתים את קיום הטקסים הדתיים. בתי הדין הנוצריים זוכים למימון לא שוויוני. מוסדות החינוך הנוצריים סובלים מתת-תקצוב, למרות תרומתם רבת השנים לחברה הישראלית. אתרי קודש רבים סובלים מהזנחה מתמשכת, וחגים ואירועים נוצריים חולפים לא פעם ללא כל התייחסות רשמית מצד המדינה – דבר החושף אדישות מדאיגה.
במקביל, סוגיות הביטחון האישי החריפו באופן משמעותי. מאז סוף שנות ה-2000 תועדו מקרים רבים של ונדליזם ואלימות נגד כנסיות, מנזרים, בתי קברות ואנשי דת. על פי דוחות שנתיים של המרכז לנתוני חופש הדת, מאז 2023 חלה עלייה דרמטית בהטרדות ובאלימות כלפי נוצרים, לרבות יריקות, קללות, תקיפות פיזיות, נזק לרכוש והפרעות לטקסים דתיים – במיוחד כלפי כמרים ונזירים. אף שהמשטרה נקטה צעדים מסוימים, כגון התקנת מצלמות והצבת נוכחות באזורים רגישים, חקירות רבות נסגרות מחוסר ראיות, והקהילות נותרות בתחושת פגיעוּת מתמשכת.
כחוקרת דת אני יכולה לומר זאת: כאשר חופש הפולחן אינו נשמר, במיוחד עבור מיעוטים, גם כאשר הדבר משרת בבירור את האינטרס של המדינה עצמה – מצבנו רע. אך לא צריך להיות חוקרת דת כדי להבין: חברה שאינה מגינה בפועל על חופש הפולחן של מיעוטיה, מערערת את יסודותיה שלה.