מאמרים

חץ ישיר מסינוואר לעקב אכילס הישראלי

כולנו מוצפים – אזוקים לרכבת הרים רגשית שכל פיסת מידע על מי מהשבויים מטלטלת אותה בפראות. כאלה אנחנו: ערבים זה בזה, שותפים לברית גורל שעומדת למבחן בימים אלו. כל המדינה בכתה כשאוהד מונדר רץ לקראת אבא שלו. כאלה אנחנו – לב אחד.

אבל ניצחון במלחמה איננו יכול להיות ממוסך דמעות. ישראל היא מעצמה אזרחית וצבאית, והחמאס הוא החלש שבאויבנו. והנה עברו 50 ימים מהשבת השחורה; השריר הישראלי גויס בנחישות מרשימה שכמעט שכחנו שקיימת בנו; החיילים (ומדהים יותר – בני משפחותיהם) נכונים להמשיך במשימה עד להכרעה; המעצמה החזקה בעולם תומכת בנו באופן חסר תקדים; כבשנו את פני השטח של מחצית הרצועה והחרבנו אותה; ועדיין – החמאס, לא רק שלא נשבר, אלא הוא ממשיך לשלוט בנרטיב של המלחמה. אומה שלמה עוצרת את צבאה האדיר ואת נשימתה בציפייה להחלטות של יחיא סינואר, טרוריסט הביבים. ולא – זו לא הפתעה, אלא תוצאה צפויה מראש. הכיצד?

ישראל היא אכילס, הגיבור היווני המיתולוגי: כמוהו היא חזקה ואיש לא יוכל לה; אבל כמוהו יש לה נקודת חולשה – "עקב אכילס" – שמי שמכוון אליה יכול להכריע אותה. סינואר וחבריו שוחררו מהכלא הישראלי כיוון שקודמיהם שלחו חץ בעקב הישראלי: הם הצליחו לשבות חייל ישראלי אחד, גלעד שליט, "הילד של כולנו", ובכך מוטטו את החוסן המנטלי הישראלי: מעל 1,000 מחבלים שולחו לחופשי כדי לתכנן את מלכודת המוות לעוטף עזה.

סינואר מכוון גם הפעם את החץ אל עקב האכילס הישראלי. להבנתו, מהלך הפתיחה שלו – גרירת תינוקות, ילדים, נשים וזקנים אל מחילות הרצועה – מבטיח את נצחונו. ישראל יכולה לרוקן את מחסני הנשק שלה על הבתים בעזה ולהפוך את הרצועה לעיי חורבות; להרוג אלפי מחבלים; לחסל מפקדי גדודים וחטיבות של חמאס – אך הניצחון יהיה של חמאס, אם בסופו של היום הלחץ הציבורי של הישראלים על ההנהגה להחזיר את החטופים "בכל מחיר" יוביל להפסקת הלחימה לפני מימוש מלא של מטרות המלחמה.

סינואר מחכך ידיו בהנאה כשהוא צופה בשידורים הישראלים, במאמרי הדעה, במודעות קורעות הלב, בהפגנות שדוחפות את הסיסמא "עכשיו". הוא מבין היטב שהציבור הישראלי איננו מסוגל להתמודד עם סוגיית השבויים. אמנם המנהיגים מבטיחים לנו שנחזור למלחמה לאחר העסקה, וכי העסקה הנוכחית מטרתה להחזיר הביתה מקסימום חטופים בלי לוותר על הכרעת החמאס, אבל האם כך ינהגו בפועל? אני חושש  שהלחצים מבחוץ, שיגברו מאד, וחשוב מכך – הלחצים מבפנים שלא להשאיר אף חטוף בידי האויב, ימסמסו את הנחישות הישראלית. הקדימון כבר מרצד על המסכים בשידור חי.

אלא שהפעם המחיר עלול להיות משמעותי בהרבה: אם גם הפעם ישראל לא תכריע את החמאס באופן שהוא יפסיק להתקיים ברצועת עזה, ישראל תאבד את הנכס הכי חשוב לעתידה: כוח ההרתעה כלפי אויביה. בניגוד לחמאס, שאיננו איום קיומי, אובדן ההרתעה הוא איום קיומי.

אילו היה ניתן להפעיל את ההיגיון, במקום שבו הרגש מציף, היינו מבינים כי אסור לקבל את הקריאה לשחרר את החטופים בכל מחיר. זו קריאה מובנת – אנחנו מזהים את החטופים בשמם ובתמונתם ולכן אין דרך להכיל את "הפקרתם" חס וחלילה (פעם נוספת, לאחר ההפקרה בשבת השחורה), אבל זו קריאה שגויה. משמעותה עלולה להיות שרבים מאד, כרגע אנונימיים, ישלמו בחייהם במלחמה שתפרוץ עקב אובדן ההרתעה. מדינת ישראל חייבת לפעול בכל כוחה להשיב את החטופים, ובכלל זה לסכן חיים של חיילים בפעולות נועזות (ע"ע אנטבה), אבל אסור לה להימנע מהכרעה כוללת של החמאס כדי להשיב הביתה את החטופים.

המסורת היהודית קובעת כי "אין לך מצווה גדולה כפדיון שבויים" (הרמב"ם) ו"כל רגע שמאחר לפדות השבויים… הוי כאילו שופך דמים" (שולחן ערוך). סיפור התשתית שלנו, יציאת מצרים, עוסק בפדיון העם כולו משבי לחירות. אלו תשתיות העומק של הערבות ההדדית הנהדרת הטבועה בנו. אבל, המסורת גם קובעת כי "אין פודין השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון עולם" (משנה). ובמילים אחרות: אף שפדיון שבויים הוא ערך עליון, הוא לא ערך מוחלט. פדיון שבויים ב"כל מחיר" פוגע בתיקון העולם. ובהקשר הנוכחי – הוא עלול למוטט את ההרתעה הישראלית.

אף שהלב נמחץ למקרא המילים, חשוב להגיד בבירור: הערבות ההדדית היא נכס חשוב לביצור הבטחון הלאומי, אך היא לא ממצה אותו. גם אם הציבור הישראלי הרחב מתקשה לקבל זאת, זהו מבחנה העליון של ההנהגה הישראלית: אם יתברר שישראל לא תוכל להשיג את שתי מטרות המלחמה – הכרעת החמאס ושחרור כל החטופים – ויהיה עליה לבחור ביניהן, האם תדע לעמוד מול הלחץ הציבורי? האם נוכל להראות לסינואר שטעה בנו? האם אכילס יממש את כוחו?

 

  • ידידיה שטרן הוא פרופ' למשפטים ונשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI).

פורסם באתר MSN