התנהגות (חלק מ)החרדים בעת האחרונה איננה מובנת. מה עולה בדעתו של האדמו"ר מבעלז שמכנס את חסידיו באלפיהם, בניגוד להוראות, כשמלאך המוות מרקד בחצריו ואוסף אל חיקו כמה וכמה מהחסידים? הלב נשבר למראה נער בעלזאי שיושב שבעה לבדו, כיוון שאביו, סבו ודודו נדבקו והלכו לבית עולמם. לכאורה הם היו יכולים להיות אתנו לו החליט האדמו"ר להילחם בנגיף. כיצד מעיזים אלפי חסידים להתגודד יחדיו בהלוויית האדמו"ר מפיטסבורג שמת מקורונה? האין הם מבינים שכתוצאה מכך אחדים מהם יצטרפו אליו בקרוב?
ההנהגה החרדית, ברובה, איננה מכחישת קורונה והיא זהירה בענייני פיקוח נפש. היא גם לא מונעת מהרצון להכניע את המדינה או לכפור בסמכותה. לצערה היא נצבת נוכח בחירה בין שתי אפשרויות טרגיות: נשיאה בסיכון הפיזי או נשיאה בסיכון הרוחני שנלווה למלחמה בקורונה. לדידם, יש לספוג את הסיכון הפיזי כדי למזער את הסיכון הרוחני.
הנה החשבון הקר שממנו נגזרת ההתנהגות החרדית:
הסיכון הפיזי לחרדים נמוך מזה של שאר האוכלוסייה. כשני שלישים מכלל החרדים הם צעירים מתחת לגיל 30, ולכן תסמיניהם קלים יחסית. הם נדבקים אחד מהשני במוסדות החינוך בעל כורחם, או אפילו מתוך בחירה, במטרה לחזור לחייהם הרגילים על אף הקורונה ולפתח חסינות עדר (אף שזו טרם הוכחה כמועילה). קיים גם קושי מעשי: אם תסגרנה הישיבות ייאלצו הצעירים לחזור לבתיהם הצפופים – 7 מ"ר לאדם – שאינם מאפשרים בידוד, ובהם מתגוררים הוריהם הפגיעים. ההדבקות תתרחש בכל מקרה, הם טוענים, ולכן עדיפה הדבקות יזומה במוסדות, הרחק מהזקנים שבבית.
הסיכון הרוחני, מבחינתם, כבד פי כמה: אורח החיים החרדי מבוסס על קהילתיות. אין דרך שבעולם לשמר את ההתנהלות הייחודית והאינטנסיבית, הגשמית והרוחנית, שנדרשת מהחרדים בהעדר החיבוק האדיר של הקהילתיות – שלוש תפילות יומיות במניין, לימודים מבוקר עד ערב במוסדות, הצטופפות סביב מקור האנרגיה המנהיגותי הרבני, אירועי מעגל החיים מברית ועד לוויה. הדרישה להתנתקות של הצעירים החרדים מהקהילה העוטפת והמאתרגת למשך תקופה לא ידועה מראש – עד יבוא חיסון – נתפסת כאסון חינוכי; דרך שבאיה לא ישובון. החרדים חוששים מאובדן רוחני של הדור הבא.
מדינות יוצאות למלחמה כדי להגן על אינטרסים לאומיים גם כשהן יודעות שיהיה לכך מחיר בחיי אדם. כך גם כאן: במלחמה על שימור החרדיות, יהיו קורבנות ממשיים, אך אלו יהיו מעטים יחסית בגלל התפלגות הגילים והם נדרשים לשם ניצחון במאבק המרכזי – ביצור הזהות.
ואף על פי כן חובה לדחות את העמדה החרדית מסיבות של הגינות, יעילות ובריאות: ראשית, החרדים אינם אוטונומיה במדינה אלא חלק מהחברה הישראלית שאמורה להתקיים מתוך ערבות הדדית בין הקבוצות. הבחירה החרדית היא אנוכית משום שהיא פוגעת באחרים. ריבוי החולים החרדים מטיל מעמסה כבדה על בתי החולים, המתוחים עד קצה. האם זקן חילוני אמור לשלם בחייו את מחיר השמירה של הזהות החרדית? האם מוצדקת הפגיעה במשק לשם קידום האינטרס החרדי?
שנית, החרדים ממעיטים בהערכת המשמעות של שיח השנאה שמופנה כעת כלפיהם מהציבור הכללי. הכעס עקב אי-השירות בצבא וההישענות המוגזמת על הקופה הציבורית יהיה כאין וכאפס מול הר הגעש שיתפרץ נגדם כתוצאה מהמשבר הנוכחי, ולוואי ואתבדה. החשבון האכזרי של החרדים עלול לפגוש חשבון אכזרי נגדי, מצד הרוב, שיפעיל את כוחו, בעוצמה, נגדם. זו התנהגות קצרת רואי אפילו מנקודת ראות תועלתנית. שלישית, בריאותית, מצטברות עדויות על פגיעה משמעותית, לטווח ארוך, גם בצעירים א-סימפטומטיים – באברים שונים, בפוריות, בקוגניציה. כיצד מעיזים הרבנים לסכן את הבריאות של ההמון החרדי?
אילו הייתה ההנהגה הישראלית מטפלת במשבר באופן מקצועי היה עליה להקשיב למצוקות החרדים ולתת לה מענה בדמות כללי התנהגות מתאימים, תוך אכיפה קפדנית של כל סטייה מהם, למשל באמצעות קיצוץ תקציבים לישיבות וארגונים פורעי חוק. היא נמנעת מכך, ברשלנות פושעת, עקב הפוליטיזציה של הטיפול במשבר. בכך תדון, בוודאי, ועדת חקירה עתידית. ובינתיים, ישראל היא המדינה האדומה בתבל.
פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.