בחירת השיר "השם אוהב אותי" לשיר השנה בגלגלצ משקפת תהליך עומק: ישראלים חילונים מאמצים יותר סמלים, מנהגים ושפה יהודית – לא מתוך חזרה בתשובה, אלא כהזדהות עם זהות תרבותית-יהודית רחבה
בחירתו של שיר דתי, פרי עטם של הרב שלום ארוש ויוסף אליצור, למקום הראשון במצעד השנתי של גלגלצ – תחנה המזוהה יותר מכל עם ישראליות חילונית – היא לא עוד אנקדוטה מוזיקלית.
מדובר בדרמה תרבותית וחברתית. רגע כזה, שבו מיינסטרים חילוני לגמרי בוחר בשיר שהמילים שלו ספוגות אמונה ובקשת קרבה לאל, מסמן מגמה רחבה בהרבה: המסורתיזציה של החברה הישראלית.
המסורתיות – אותו מרחב שבין יהדות הלכתית לחילוניות – הופכת להיות קבוצת זהות מרכזית בציבור הישראלי. הרבה פחות חלוקה דיכוטומית בין "חילונים" ל"דתיים", הרה יותר על הרצף שבו רבים ורבות בוחרים לאמץ סמלים, מנהגים ושפה יהודית-מסורתית, אבל לא מגדירים עצמם שומרי מצוות.
אפשר לראות זאת בחיילים חילוניים לגמרי שמניחים תפילין לפני יציאה לקרב בעזה, בתלמידי תיכון חילונים שמתעקשים להניח תפילין וללבוש ציצית, אבל לא לכסות את הראש, בערבי סליחות מלאים בכאלו שלא פוקדים את בית הכנסת ביומיום ועוד. גם אורח החיים הישראלי-חילוני הוא מסורתי יותר. ישראלים רבים בוחרים בהדלקת נרות שבת, צום ביום כיפור, ואפילו הימנעות מאכילת חמץ בפסח – לא מתוך חזרה בתשובה, אלא מתוך מה שהם מזהים כבחירה במסורת. בדור הצעיר, אין נתונים על המסורתיזציה, אבל היא טרנד חד משמעי. מספיק לפתוח את הפיד הצעיר בטיקטוק כדי לגלות את רבבות הצעירים החילונים למהדרין שמאמצים פרקטיקות דתיות לגמרי.
לפי נתוני הלמ"ס שהתפרסמו לקראת השנה החדשה 42.7% מהיהודים מגדירים עצמם חילוניים ורק 33.5% מגדירים את עצמם מסורתיים. אבל סקרי עומק בקרב הקבוצה המגדירה את עצמה חילונית, מגלים כי אחוזים ניכרים מהמשתייכים אליה, בוחרים לקיים פרטיקות דתיות מסוימות ומאמינים, בדרכים שונות, בקיומו של אל. רק קבוצה קטנה יחסית המונה כ-18% מהיהודים חפה מהסממנים הללו וניתן להגדיר אותה חילונית "טהורה" או אידיאולוגית.
הבחירה של השיר "השם אוהב אותי" לשיר השנה בגלגלצ היא המשך ישיר של מגמה זו. המיינסטרים של התרבות הישראלית, שתרבותו היתה פעם מקדש של חילוניות, מראה כיצד המסורת כבר איננה מוקצה. להפך, היא הופכת לחלק מקולקטיב ישראלי חדש, שמחפש זהות משותפת דווקא במרחב שבין קודש לחול. זוהי לא תופעה חדשה, אבל הזכיה של השיר הזה במקום הראשון במצעד של גלגל"צ מראה גם היא שהיא הולכת ומתעצמת.
חילוניות אידיאולוגית – כזו שהייתה מונפת כאתוס ציוני בראשית המדינה – הולכת ונעלמת. הדור החדש פחות מחויב לה, ולעיתים אף מתרחק ממנה, משום שהוא מזהה בה ניכור או ניתוק מהשורשים. תחתיה צומחת ישראליות חדשה, "מסורתית", ששואבת השראה גם מהרבנים וגם מגלגל"צ, גם מבית הכנסת וגם ממועדון הלילה.
חשוב להדגיש: זה לא "גל חזרה בתשובה". רוב הישראלים המאמצים סממנים דתיים אינם עוברים לישיבה או מכסים את ראשם. מדובר בהתקרבות זהותית, חיפוש שייכות, רצון להיאחז במסורת בלי לאבד לוותר על העולם החילוני. במציאות של קרע פנימי, מלחמות ומתח מתמיד, המסורת מציעה קרקע יציבה ובטוחה – עוגן תרבותי שמשלב בין זהות ישראלית-חילונית וזו היהודיות ומתיך אותן לזהות ישראלית חדשה ישנה.
עבור ליברלים רבים, זוהי התרחקות מערכים אוניברסליים והעמקת ההגמוניה הדתית. עבור אחרים, מדובר בשיבה מבורכת לזהות יהודית, שתורמת לאחדות העם. אבל למעשה המסורתיות החדשה הזו מציעה זהות שיכולה להכיל גם את החילוניות הליבראלית וגם את היהודיות. ואולי היא מבשרת גם השלמה בין מה שרבים מנסים לצייר כערכים מתנגשים ומתחרים. ואם כך יהיה, הכל כאן יהיה מפויס יותר.