בחירות הן 90 ימים של הורדת ידיים בין הישראלים, אך זהו מחיר שאין ברירה אלא לשלמו, אם אנחנו רוצים להכין את ישראל לבאות
במלאות כחצי שנה למלחמה, ולנוכח התמתנות משמעותית של המאמץ המלחמתי, צפה ועולה השאלה שהיא ראשית הצירים להמשך ההתנהלות של ישראל במשבר הרב־ממדי שבו היא נתונה: האם ראוי לחתור לקיום בחירות כלליות מוקדם ככל האפשר? בעיני, בניתוח צופה פני עתיד המערכה, המסקנה חד־משמעית — בחירות עכשיו.
האינסטינקט המיידי הוא לשלול אפשרות זו: מערכת בחירות מחייבת את המחנות הפוליטיים ואת קבוצות הזהות לבדל את עצמם מזולתם, תוך זריקת בוץ ב"אחר". על פניו, המאבק הפוליטי יחתור תחת הסולידריות החברתית, שהיא המרכיב החיוני ליכולת הפעולה המשותפת שלנו מול אויבינו. בחירות כלליות עכשיו הן מתכון בדוק לפירור ה"ביחד ננצח".
ואף על פי כן נשמעת קריאה לבחירות מיידיות. יש הדורשים זאת משום שהם מטילים על ראש הממשלה אחריות להידרדרות האזרחית והביטחונית: "אתה הראש — אתה אשם". באופן דומה הם מתייחסים לשאר רכיבי הקואליציה, שאמורים לשאת באחריות מיניסטריאלית משותפת. מולם מושמעת הטענה שמידת האחריות של הדרג הפוליטי צריכה להיבדק באופן סדור, ולא רק מכוח נהמת הלב שדורשת "אחריות מוחלטת". האוחזים בעמדה זו מסבירים שאין להקדים מסקנה לחקירה.
יש הדורשים בחירות מיידיות משום שלהערכתם הממשלה מונהגת על ידי גורמי הקיצון בה, שראש הממשלה זקוק להם לשם שימור הקואליציה. בחירות יאפשרו את שמיטת כוח הווטו של גורמים שנתפשים כחסרי שיקול דעת או בעלי אג'נדה עם השלכות אפוקליפטיות. מנגד מוצגת הטענה, שהמצב הנוכחי הוא ביטוי לגיטימי, במסגרת כללי השיטה הפוליטית שלנו, להעדפת הבוחר שהובעה במערכת בחירות כשרה, ואין הצדקה לקרוא לבחירות מוקדמות בטענה שהתוצאה של המערכת הקודמת אינה מוצאת חן בעיני מישהו.
אחרים קוראים לבחירות כדי להביא לשינוי המדיניות של ישראל: מתן עדיפות להחזרת החטופות והחטופים; התנהלות זהירה יותר מול ארצות הברית; הגברת הסיוע ההומניטרי לתושבי רצועת עזה; פתיחות גבוהה יותר להסדרים מדיניים ב"יום שאחרי" ועוד. מנגד, סקרים חוזרים ונשנים מצביעים על כך שבכל הסוגיות הללו הרוב הישראלי הנוכחי תומך, בקווים כלליים, בעמדות הממשלה. אותה ממשלה שבה יושבים, כזכור, גם נציגי המחנה הממלכתי, הזוכה לעדיפות מכרעת בסקרים. אם כך, מה בצע בבחירות עכשיו?
לא אתמודד עם הטענות מכאן ומשם, מכיוון שלטעמי קיימת הצדקה אחרת, מוצקה ביותר, להכרזה מיידית על בחירות כלליות, למרות המחיר הכבד והוודאי של פגיעה באחדות העם בזמן מלחמה.
איננו יודעים אם אנחנו לקראת סופה של המערכה המרכזית (מול חמאס), או שמאורעות חצי השנה האחרונה הם רק סיבוב ראשון, מקדים, למערכה המרכזית שממתינה לנו מול חיזבאללה ואולי גם אחרים, מבקשי נפשנו. האם פנינו לרגיעה יחסית, תוך ניהול קרבות מקומיים ברצועה — משימת ביטחון שוטף — או שפנינו להסלמה קשה מול מדינת חיזבאללה. סקר עדכני של המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) מלמד, כי רוב גדול (63%) סבור שעל ישראל ליזום פתיחה של מערכה בצפון, בין אם מיידית (29%) ובין אם בתום ההשתלטות המלאה על רצועת עזה (34%). ניכר אי אמון רחב בפתרון מדיני, ובהתחשב בכך שיישובי הצפון נטושים כבר קרוב לחצי שנה, על המשמעויות הריאליות והסמליות הקשות של מצב זה, הישראלים מבקשים הכרעה.
אם ההעדפה הזאת תתממש, התחזית היא שישראל תספוג מטר יום־יומי של כ–3,000 רקטות וטילים, חלקם כבדים ומדויקים, למשך תקופה. במקרה כזה ישראל תינזק באופן שלא ידענו כמותו בעבר. יידרשו מאיתנו תעצומות נפש וגוף שהדור הנוכחי לא התנסה בהן מעודו. עלינו להתכונן לכך לא רק בהקשר המובן מאליו — הכנה צבאית והגנה אזרחית — אלא גם במובן של חוסן לאומי. בעיני זהו הרקע החשוב ביותר לבחינת השאלה של הקדמת הבחירות.
רמת האמון של הציבור הישראלי בראש הממשלה ובממשלה נמוכה מאוד: 30%–35%. היינו, שני שלישים מהישראלים אינם רוחשים אמון לכוח הפיקודי העליון, שאמור לנהל את המערכה הקשה שעלולה לפקוד אותנו. זהו נתון מכריע שאין להסכין עמו.
להחלטה על פתיחת מלחמה יזומה בצפון, או על הימנעות ממנה, יש חשיבות מכרעת לחיינו הלאומיים. מכיוון שלהחלטה כזאת יהיו השלכות עצומות, היא חייבת להתקבל באופן שרוב גדול בציבור — בלי קשר לתמיכה בהחלטה לגופה או להתנגדות לה — יחוש אמון בטיבה הענייני. אבל שני שלישים מהישראלים אינם מאמינים בהנהגה הנוכחית, ולכן יש חשש משמעותי שהם לא יחושו אמון כלפי ההחלטה שהיא תקבל.
אין כאן קריאה להחלפת ההנהגה, אלא קריאה לביצוע הליך שבסופו תיבחר הנהגה שנהנית מאמון מוכח של הציבור בעת הקריטית הזאת. אמנם לא מזמן הלכנו לבחירות — הכנסת הנוכחית השלימה רק רבע מהתקופה הקצובה לה בחוק — אך נדרשת חזרה מיידית אל הבוחר עקב השינוי הדרמטי בנסיבות חיינו. עשרה חודשים של כמעט מלחמת אחים; קריסה של צה"ל שאפשרה טבח, אונס וחטיפה של אזרחים והשפלה לאומית קשה; מלחמת דמים ארוכה ומתמשכת, וצונאמי אנטי־ישראלי (אנטישמי בחלקו) ברחבי העולם, המוצא אחיזה גם בקרב בעלות הברית הקרובות ביותר שלנו. זוהי מציאות שונה לחלוטין מזו שליוותה את הפעם האחרונה שבה הלכנו לקלפי, בנובמבר 2022, ולכן נדרשת חזרה אל העם.
הבחירות ייסובו, יש להניח, על השאלה מי ראוי להיות הקברניט העליון שיוביל אותנו באחד מהרגעים הקשים ביותר של המפעל הציוני. אפשר שהמנהיגות הנוכחית תשוב ותזכה בבחירות, ובכך תוכשר להובלת המערכה, ואפשר שתוחלף. הדעת נותנת שגם לאחר הבחירות הצד המפסיד לא יקבל בנחת את הפסדו והמחלוקת לא תיעלם. אבל הבחירות יבהירו למי מסורים התמיכה והאמון של הרוב, כך שההנהגה הנבחרת תיהנה מלגיטימיות ציבורית, לא רק פורמלית אלא גם מוסרית, ותוכל לקבל החלטות שידרשו מכולנו הקרבה רבה. בחירות עכשיו הן הכרח כדי להכשיר את המדינה והחברה להתמודדות על "חפירות חיינו" (נתן אלתרמן, "זמר הפלוגות").
הנהגה שתזכה לאמון הבוחר תהיה יותר כשירה לבצע את המדיניות שהציבור מעוניין בה. כרגע הקהילה הבינלאומית, ובתוכה הממשל האמריקאי בראשות ג'ו ביידן, מבחינה בין ראש הממשלה, שנתפש כבעייתי וכמי שמונע על ידי אינטרסים אישיים, לבין מדינת ישראל והחברה הישראלית. ישראל צריכה ללכת לקלפיות לא משום שהסנאטור צ'אק שומר דוחק בה לעשות זאת, אלא משום שלאחר הבחירות המדיניות של ההנהגה הנבחרת תהיה לגיטימית הן כלפי פנים והן כלפי חוץ. היא תיתפש כמבטאת את האינטרסים הלאומיים של ישראל כפי שהאזרחים מבינים אותם.
חסן נסראללה טועה כשהוא מדמה את החברה הישראלית לקורי עכביש שייקרעו תחת לחץ. חוסר האמון של הישראלים בהנהגה בעת מלחמה מתפרש בעיניו כסימפטום של חולשה זו. יחיא סינוואר תולה תקוות בלחץ הפנימי לשחרור החטופים "בכל מחיר", ובלחץ הבינלאומי נגד נתניהו. בחירות כלליות, שבסופן תוקם ממשלה הנהנית מאמון הציבור שתוכל לממש את העדפת החברה הישראלית להכרעה ברורה מול אויבינו, יקטינו את התיאבון התוקפני של השניים הללו ושל שולחיהם.
על פי החוק ניתן לקיים בחירות בתוך 90 יום, ולהקים קואליציה באופן מיידי לאחר מכן, אם הצדדים מוכנים לכך. אלו יהיו 90 ימים של הורדת ידיים בין הישראלים, אך זהו מחיר שאין ברירה אלא לשלמו, אם אנחנו רוצים להכין את ישראל לבאות.