ככול שחולף הזמן ומתברר שההנהגה איננה מוכנה או יכולה להכריע, מתעצמת הדרישה ל"בחירות עכשיו". יותר מדי מונח על הכף.
ישראל תקועה. המילים הגבוהות של ההנהגה – "ניצחון מוחלט" – שוב אינן משכנעות את הישראלים. לפי סקר מכון מדגם קרוב לשני שלישים (62%) מהישראלים אינם חושבים שניצחון מוחלט אפשרי. לפי סקר המכון למדיניות העם היהודי (JPPI) הביטחון של היהודים בישראל בניצחון ירד משיעור של 74% באוקטובר, בחצי(!), לשיעור של 38%. מי אחראי לאובדן האמונה בניצחון?
לאחר מהלך פתיחה צבאי מאסיבי ומוצלח, ישראל נקלעה לשיתוק. הבית הלבן הכריז כי ישראל עברה ללחימה "בעצימות נמוכה" כבר בסוף נובמבר, בחלוף מספר שבועות הדבר הפך לעובדה גם בעיני הישראלים. כמחצית מתקופת המלחמה ישראל ממעטת להפעיל לחץ צבאי על אויביה. במהלך תקופה זו לא רק שלא השגנו הישגים משמעותיים – אין תזוזה בשטח; אין שחרור חטופים; אין חזרה של תושבי הצפון לביתם; נמשכת הכתישה המשפילה של "רצועת הביטחון" הישראלית בגליל העליון – אלא נסוגונו אחור.
בעוד שאנו פועלים "בעצימות נמוכה", המלחמה שמנהלים נגדנו אויבנו מתנהלת בעצימות גבוהה ומתגברת: צונאמי מדיני שמכתיר אותנו כמצורעים והתדרדרות מסוכנת בחזית המשפט הבינלאומי שעלולה להפוך כל חייל ישראלי לקורבן מזדמן של אינטרסים פוליטיים ברוב מדינות העולם. המתחים הפנים ישראליים מתגברים באופן מסוכן: כותב בכיר ב"הארץ" איבד רסן: "אני קורא לרוב הדומם, לשומרי הסף ולבכירי מערכת הביטחון…לעצור את נתניהו. בכל דרך". והזמן החולף מעיר מרבצו את השד הרדום: אנטישמיות פרועה אפילו בארה"ב – העיר שעל הגבעה. היא מופנית לא רק כלפי ישראל אלא גם כלפי יהדות התפוצות, שביתם מתחיל לרעוד. נדרשת הנהגה ישראלית – הקיימת, או זו שתחליף אותה – שתקבל הכרעות אמיצות, ומהר, בשתי חזיתות:
האחת, מול "העולם": הגיעה העת להחליט האם לקבל את תכתיבי החוץ, בעיקר של ממשל ביידן שאהדתו המלאה לישראל כלל איננה מוטלת בספק, או לעמוד נגדם. הניסיון הנוכחי ללכת בין הטיפות – כשל לחלוטין: לו הכריעה ישראל ליישר קו עם הממשל האמריקני, כפי שנעשה למשל בהקשר לתגובה על ההתקפה האיראנית, ניתן היה להשיג הישגים משמעותיים. הפסקת המלחמה היתה משיבה את החטופים הביתה והיתה משיבה את אנשי הצפון לבתיהם. אם ישראל היתה מוכנה לפחות להצהיר על נכונותה להכיר בממשל פלסטיני בעזה, תוך פירוז בטחוני מלא, ניתן היה כנראה להגיע להישג אסטרטגי אדיר באמצעות נורמליזציה עם סעודיה. לכל אלה היתה השפעה חיובית על מעמד ישראל בעולם.
ומנגד לו הכריעה ישראל שלא להיענות לדרישות האמריקניות ניתן היה לסיים מזמן את הסאגה של כיבוש רפיח, ולהכריז על ניצחון במובן של מיטוט החמאס כמסגרת ארגונית מתפקדת. היינו יכולים לסיים את המלחמה לפני מספר חודשים ובכך להקטין את גובה הלהבות החורכות בנו במישור הבינלאומי. אמת, אין לדעת האם מהלך כזה היה מיטיב את הסיכוי להחזיר את החטופים או פוגע בו, וזהו שיקול חשוב, אך העדר ההכרעה בוודאי פוגע בחטופים, שנמקים ומתים בשביים המתמשך. ישראל לא הכריעה וכך לא קיבלה את היתרונות של אף אחת משתי האופציות וספגה את המחירים הגבוהים של שתיהן גם יחד.
החזית השנייה, כלפי פנים: ראש הממשלה נמנע מלהכריע באשר להרכב הממשלה שתנהל את ישראל באחת משעותיה הקשות ביותר. הוא מבקש להחזיק קואליציה שמרכיביה מאופיינים בקריאת מציאות הפוכה. הוא בבחינת גוליבר העקוד בסבך של אינטרסים נוגדים: אם יבחר להימנע מכיבוש רפיח, ולהגיע לעסקה לשחרור חטופים, יאבד את תמיכת המרכיבים הימניים הקיצוניים; אם יבחר בכיבוש רפיח וידחה עסקה סבירה, יאבד את המחנה הממלכתי. למעשה, ראוי להודות, שבהינתן חוסר הרצון של ראש הממשלה להכריע בדילמה, הוא משאיר את ההכרעה ללא אחר מאשר השפל באויבינו: יחיא סינואר. אם האחרון ימשיך בעיקשותו להוריד את ישראל על ברכיה, הקואליציה תשמר בצורתה הנוכחית.
אבל, וזה העיקר: יש מחיר לאי ההכרעה, הן בחזית החיצונית והן בחזית הפנימית: ישראל איננה מונהגת והיא מפסידה נכסים מרכזיים החיוניים לעתיד כולנו. מה שניתן לראותו כ"זהירות" בניווט נוכח נסיבות סבוכות, הוא למעשה שיתוק בקבלת הכרעות שמרע את מצבנו. מילים גבוהות של ראש הממשלה, גם כשמתווסף להן מבט עז וקול עבה, אינן יכולות לשנות מציאות: הישראלים רואים זאת בבירור ואמונם בניצחון פוחת והולך.
זו איננה גזירת גורל: ההנהגה חייבת להתעשת ולקבל החלטות. ככל שחולף הזמן ומתברר שהיא איננה מוכנה או יכולה להכריע, מתעצמת הדרישה ל"בחירות עכשיו". יותר מידי מונח על הכף.
