כדי להציל את הייעוץ המשפטי, חייבים להפריד בין התפקידים
היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב-מיארה. צילום: יואב דודקביץ' TPS
דמוקרטיה

כדי להציל את הייעוץ המשפטי, חייבים להפריד בין התפקידים

ריכוז כוח שלטוני עצום בידי גורם אחד נוגד את העקרונות הרצויים של הפרדת רשויות בדמוקרטיה הליברלית.

התרחיש הסביר סביב סאגת היועצת המשפטית לממשלה הוא שאם הממשלה תעז להחליט על הדחה, בית המשפט, בסופו של היום, יקבע שההדחה איננה "סבירה" וימנע אותה. למחרת יתפרסמו הודעות בעיתונות: "ניצחנו". ואולם זה יהיה ניצחון פירוס נוסף בשורה של ניצחונות אסוניים מהשנים האחרונות.

כבר עכשיו הצליחה התוכנית הסדורה של הממשלה לערער את האמון במוסדות המקצועיים האמונים על שלטון החוק וכמחצית מהציבור סבור שיש להדיח את היועצת. פסק דין שימנע זאת יהיה בבחינת אקמול לחולה סרטן. הוא יאושש את הטענה המוטעית הרווחת שבית המשפט העליון והיועצת הם שליטי-על במדינה, מכשיר בידי אליטות יוצאות למנוע שינויים חברתיים מתבקשים. נדרש – ממש הכרחי – פתרון אחר, שמצד אחד יבצר את שלטון החוק לטווח ארוך, ומצד שני יעניק לממשלה הישג, לשיטתה. הנה הצעה:

היועצת חובשת, כידוע, שני כובעים: היא היועצת המשפטית של הרשות המבצעת וגם ראשת התביעה הכללית. בהסכמים קואליציוניים קודמים סוכם כי התפקיד יפוצל, כך שהתביעה הכללית תהיה עצמאית ללא כפיפות לייעוץ המשפטי. גם אני, בעת שהייתי מועמד לתפקיד, סברתי שיש לפצל את התפקיד בהינתן תנאים חשובים, שמיד אפרט. על פי פרסומים, היועצת הנוכחית הסכימה עם השר הממנה, גדעון סער, על פיצול תפקידה. ואולם, כל מי שכיהנו אי פעם כיועצים משפטיים לממשלה, כפרקליטי המדינה או כשופטים בבית המשפט העליון (ככל שהתבטאו בנושא) – מתנגדים, פה אחד, לפיצול. מי צודק?

המצב הנוכחי מסוכן. ריכוז כוח שלטוני עצום בידי גורם אחד נוגד את העקרונות הרצויים של הפרדת רשויות בדמוקרטיה הליברלית. מוסד היועץ הפך למרכז כבידה שלטוני, סופח-כל, באופן שאין דומה לו בתיאוריה ובפרקטיקה הדמוקרטית המקובלת. עד היום כיהנו בתפקיד משרתים נאמנים לאינטרס הציבורי, אבל עלול להגיע יום פקודה שבו ייפול המוסד בידיים אחרות. ההצלחות המהדהדות של היועצים בעבר אינן ערובה כלשהי לעתיד. אין סומכין על המשך הנס. רק שוו בנפשכם שמהלך ההדחה יצלח וימונה לתפקיד יועץ "מטעם". השיטה עצמה חייבת לתת מענה לחשש.

קיימים גם קשיים תפקודיים: ראשית, המומחיות הנדרשת לכל אחד משני התפקידים שונה לחלוטין. ושנית, ריבוי המשימות, כשהוא נלווה לחוסר ניסיון באחד משני התחומים, יוצר עומס עצום על המערכת.

ומכאן לניגוד העניינים המובנה בין שתי הפונקציות: היועץ, תפקידו לעמוד לימין הממשלה במימוש המדיניות שלשמה נבחרה. התובע, תפקידו לעמוד מול הממשלה ולהגן על שלטון החוק מפניה. אלו שתי עמדות נפשיות ומקצועיות שונות בתכלית. רק מלאכים, לא בני אדם, עשויים לתת אמון מלא ביועץ שבידו האחרת עלול להעמידם לדין.

לאור כל אלה ראוי לתמוך בפיצול ובלבד שיובטח כי לא רק שהוא לא יגרום להחלשת הייעוץ המשפטי והתביעה הכללית, אלא דווקא יתרום לחיזוקן, וזאת באמצעות הסכמה על שלושה עקרונות: ראשית, שיטת המינוי של ראש התביעה הכללית תיעשה באמצעות ועדה מקצועית ללא כל השפעה פוליטית, כך שתובטח אוטונומיה מלאה של גוף זה. שיטת המינוי הנוכחית של היועץ המשפטי לממשלה תישמר על כנה. שנית, יובהר כי חובת האמונים של היועץ (ושל היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה) איננה מסורה לממשלה ולשרים, אלא לציבור הרחב ולאינטרס הציבורי. שלישית, תחוקק נורמה (שנוהגת גם כיום) לפיה קביעות והנחיות היועץ בתפקידיו השונים מחייבות את הממשלה, כל עוד לא הוחלט אחרת על ידי בג"ץ.

המאבק המסתמן בין הפוליטיקאים ובין המשפטנים איננו צריך להיות מוכרע לטובת צד אחד.

אם הממשלה, בד בבד עם פיצול המוסד, תקבל על עצמה את ההסכמה המשולשת, נהנה משני מוסדות נפרדים, שהתפקוד של כל אחד מהם יהיה מקצועי ויעיל יותר; יקודם איזון ראוי בין מוקדי הכוח במדינה; ייפתר מאליו ניגוד העניינים הקיים ותישמר, אף תחוזק, העצמאות המוסדית של כל אחד מהגופים. מתבקשת הסכמה לאומית רחבה: פיצול מוסדי ופונקציונאלי מתוך נאמנות בלתי מתפשרת לשלטון החוק, שבלעדיו אין לנו תקומה.

פורסם ב-Ynet