הפסקת המלחמה נגד החלש שבאויבינו ללא הכרעה כמוה כדימום עז של לווייתן בים שורץ כרישים. מי שחפץ בביצור ביטחון ישראל לדורות הבאים חייב לחשוק שיניים — ולהמשיך במלחמה עד שתושג הכרעה ברורה.
האם יש תוחלת בהמשך המלחמה, לנוכח הישגי צה"ל עד כה והתחזית להמשך? כנגד האמירות הברורות של ראש הממשלה ("ישראל תילחם עד שהקרב יסתיים בניצחון") ושל שר הביטחון ("אין לנו שום זכות להפסיק את הלחימה"), חלק מהציבור הישראלי (עדיין מיעוטו) ומהקהילה הבינלאומית, קוראים להפסקת המלחמה.
בין התומכים בהפסקת המלחמה יש המבקשים להמתיק את הגלולה המרה: כביכול לא מדובר בהפסקה ממש של המלחמה, אלא רק בשינוי צורה שלה (במקום כיבוש עזה, נכה בחמאס בצורה ממוקדת), או בדחייתה (כשתבשיל ההזדמנות הבאה נחסל את חמאס סופית). זהו ניסיון מיסוך מגושם של עובדה פשוטה: אם המלחמה תיפסק בשלב זה, היא תיפסק ללא מיטוט חמאס.
התומכים בהפסקת המלחמה נסמכים על שלושה טיעונים נפרדים: ערכי־חברתי, ביטחוני־תועלתי ופוליטי־דמוקרטי.
הדאגה העצומה לגורל החטופים היא הבסיס לטיעון הערכי־חברתי התומך בהפסקה מיידית של המלחמה. הרצון המובן, האנושי, להחזרתם "עכשיו" ו"בכל מחיר", כשהוא פוגש בעקשנות האידיאולוגית והמעשית של יחיא סינוואר, מכתיב עמדה ש"אין ברירה" אלא להפסיק את המלחמה. הרגש הנאצל של סולידריות וערבות הדדית, יחד עם תחושת אשם על הפקרת החטופים, דוחקים בנו לעשות את מה שנראה הכרחי: להציל נפשות פשוטו כמשמעו. הסיסמה היא, "כולם (כל החטופים) תמורת כולם (כל המחבלים הכלואים)". אבל משמעותה של עסקה כזאת, אם תותנה בהפסקת המלחמה, היא "כולם (כל החטופים) תמורת כולנו (ערעור הביטחון של מדינת ישראל)".
בנפרד מסוגיית החטופים, ישנו גם הטיעון הביטחוני־תועלתי: האם ישראל נגררת לדשדוש בבוץ העזתי שיגבה מאתנו מחירים מצטברים מאמירים, ללא השגת יתרונות אסטרטגיים המצדיקים זאת? אחת ההערכות היא, שהתמשכות הלחימה תקיז את דם הצבא, תעכב את שיקום הנגב והצפון, תפגע בכלכלה ותקטין את התמיכה המדינית בישראל ברחבי העולם. לפיכך זהו הרגע שבו המאזן התועלתי נוטה לכיוון הפסקת המהלך המלחמתי, תוך הפקת המירב שניתן במישורים הביטחוני והמדיני מההישגים הנוכחיים, לאחר כיבוש כ–60% משטח רצועת עזה.
ועתה לטיעון הפוליטי־דמוקרטי: רעידת האדמה החברתית שחוללה הרפורמה/המהפכה המשפטית, שהביאה אותנו אל סף מלחמת אחים, ורעידת האדמה הביטחונית שחוללה פלישת חמאס לנגב המערבי, שינו באופן דרמטי, חד־פעמי בתולדותינו, את המציאות שבה המדינה נמצאת. שינוי הנסיבות מחייב מהלך מהיר של בחירות: חזרה אל העם כדי שיבחר מחדש את מנהיגיו — כלומר יאשרר את תמיכתו בהנהגה הנוכחית או יחליף אותה.
על פי הסקרים, העם רוצה שינוי: מדד JPPI לחברה הישראלית מלמד, שרמת האמון בראש הממשלה ובממשלה הנוכחית נמוכה מאוד (30% ו–35% בהתאמה). נתונים אלו מקטינים את האשראי של ההנהגה הנוכחית להוביל מהלכים משמעותיים וגורליים. ואולם, יציאה לבחירות, כך הטענה, לא יכולה להתאפשר במהלך מלחמה. עדיף, אם כן, להפסיק את המלחמה, כדי לאפשר לעם לומר את דברו בדרך דמוקרטית, שתעניק להנהגה שתיבחר אשראי להוביל את ישראל בהמשך המערכה, זו שמעבר למלחמה עצמה.
אלו שלושה טיעונים נכבדים, אך מולם עומד טיעון הפוך בעל משקל עצום, ולדעתי מכריע: הפסקת המלחמה לפני מיטוט ברור של שלטון חמאס, עלולה לחשוף אותנו לסכנות ביטחוניות קיומיות. אין ספק: ישראל צריכה לנסות להקטין את הנזק שייגרם מהמשך המלחמה בכל אחד משלושת המישורים. יש להפעיל כל שריר של הצבא ושל הדיפלומטיה הישראלית כדי להשיב את החטופים; לפעול בתחכום כדי שלא נשקע בבוץ העזתי וכדי להאיץ את בוא ההכרעה, וכן צריך לבחון האם עתה, משנכנסנו לשגרת מלחמה, ניתן לקיים בחירות כדי להשיב את האמון בהנהגה. אך גם אם מהלכים אלו לא יתממשו — ולכך הסיכויים נוטים — אל לנו להפסיק את הלחימה.
כבר דוד בן־גוריון הבין, כי בשל הנחיתות הישראלית מול אויבינו — בהיבטים כמותיים של כוח אדם (מאות מיליונים מול כ–10 מיליון), עומק אסטרטגי (מאות קילומטרים מול מותניים צרים) ומשאבים כלכליים — הללו יתפתו לנסות, פעם אחר פעם, להשמיד אותנו. כידוע, מחיר ההפסד של אויבינו קטן בהרבה ממחיר ההפסד שלנו — אובדן הריבונות והשמדה פיסית כוללת. לכן, מרכיב מרכזי בתפישת הביטחון הישראלית הוא ביסוס של הרתעה.
ההרתעה — הצבתו של "קיר ברזל", כפי שכינה זאת ז'בוטינסקי — דוחה את סבב המלחמה הבא רחוק ככל האפשר, וברבות הימים זה עשוי להוביל את אויבינו להתייאש מהסיכוי להשמדתנו, ובכך לפתוח אפשרות לחתימה על הסכמי שלום. כך למשל, הניצחון הברור במלחמת יום כיפור, שהציב את צה"ל במרחק 100 ק"מ מקהיר, למרות מהלך הפתיחה המוצלח מבחינת המצרים, הביא לנו הסכם שלום עם הגדולה והחזקה בשכנותינו.
בן־גוריון והבאים בעקבותיו קבעו, שכדי לשמר את ההרתעה על ישראל לחתור להשגת ניצחון מוחץ במלחמותיה. רק כך תידחה המלחמה הבאה, ולא פחות חשוב — יישמרו הסכמי השלום והבריתות הפורמליות והלא־פורמליות של ישראל עם כוחות שונים באזור ומחוצה לו. אובדן כוח ההרתעה של ישראל עלול לפתות רבים — לא רק את איראן וגרורותיה — לנסות להשמיד אותה. האם ישראל כזאת היא בעלת ברית נחשקת בעבור סעודיה?
זהו הרקע הנכון להבנת המשמעות האסטרטגית של הדילמה האם להפסיק את המלחמה. במהלך הפתיחה שלו חמאס הנחיל לישראל מפלה והשפלה שלא יימחקו מתודעתנו ומתודעת אויבינו. ה"הרתעה", שהיא ממרכיבי תפישת הביטחון הלאומי, כשלה. אך זה היה מהלך נקודתי שהוא, כשלעצמו, איננו מכריע את הכף במאזן ההרתעה הכולל. מאזן זה ייגזר מתוצאות המלחמה, ולא ממהלך הפתיחה שלה. כך היה גם במלחמת יום הכיפורים — שהחלה בכישלון ההתרעה, אך הסתיימה בניצחון מוחץ שתרם לחיזוק ההרתעה הישראלית ולשינוי אסטרטגי כולל באזור.
לפיכך צדקה הממשלה כשקבעה, בתחילת המלחמה, כי מטרתה היא מיטוט חמאס. זהו יעד הכרחי לשימור ההרתעה הישראלית, ולכך התגייסה מדינת ישראל באופן מרשים: המחלוקות הפנימיות הושתקו בבת אחת; רבע מיליון אזרחים גויסו תוך גילויים של נכונות בלתי מותנית לכל הקרבה; עשרות אלפים פונו מבתיהם בדרום ובצפון כדי לאפשר את המאמץ המלחמתי להכרעת האויב; ישראל חשפה את עצמה להתקפה מדינית ולאובדן תמיכה מסיבי בקרב חלקים משמעותיים מהציבור האמריקאי, ויהדות התפוצות עומדת בפני גל אנטישמי חסר תקדים מאז מלחמת העולם השנייה. זהו מחיר כבד שאנו משלמים — וככל שהמלחמה תימשך, הוא יאמיר — אך הוא נדרש לשם מטרה אחת: שיקום ההרתעה באמצעות הכרעת חמאס.
חמאס הוא החלש שבאויבינו: הוא חסר חיל אוויר, עומק אסטרטגי או משאבים מדינתיים. קשה להכניעו במהירות, משום שהוא מתגונן באמצעות מערך תת־קרקעי מתוחכם, תוך שימוש ציני באזרחים — תושבי עזה והחטופים הישראלים — כבמגן אנושי. אבל, גם אם כניעתו מתמהמהת — ואין זו הפתעה, כי כבר בעת אישור המלחמה נאמר לשרים שהיא תימשך תשעה חודשים — בוא תבוא. המכונה הצה"לית, שרוח לוחמיה איתנה ודורשת הכרעה, תכתוש אותו עד דק. אם לא נפעל בנחישות להשלמת המשימה, נאותת לסביבה כולה כי ישראל פגיעה. הפסקת המלחמה נגד החלש שבאויבינו ללא הכרעה כמוה כדימום עז של לווייתן בים שורץ כרישים.
תפישת הביטחון הלאומי של ישראל נשענת על שלושה רכיבים: הרתעה, התרעה והכרעה. ב–7 באוקטובר כשלה ההתרעה. אם נפסיק את המלחמה כעת, המשמעות היא ויתור על ההכרעה, שיפגע קשות בהרתעה. אויבינו יטעו לחשוב שקיר הברזל נסדק. מי שחפץ בביצור ביטחון ישראל לדורות הבאים ומי שחפץ בשכנוע אויבינו כי רק דרך השלום פתוחה בפניהם, חייב לחשוק שיניים — ולהמשיך במלחמה עד שתושג הכרעה ברורה.