הזהות הלאומית, שההגדה מבקשת לבנות, מותקפת כיום משני כיוונים מנוגדים: מצד אחד, גלגלי הגלובליזציה דוחקים את האנושות להאחדה של זהויות. מכבשי הייצור הרב-לאומיים מוחקים גבולות פוליטיים ופורצים כלכלות לאומיות; תרבות ההמונים מרדדת מסורות לאומיות ומטשטשת טעמים ייחודיים; הטכנולוגיות המתקדמות מקטינות את העולם ומשטיחות אותו. כולנו נוצרנו, לכאורה, באותה מטבע.
מצד שני, הזהות הלאומית מותקפת על ידי כוחות מפצלים, מרסקים. בעולם פוסט-מודרני, שבו מככב האינדיבידואל, זכויות האדם קודמות לזכויות הקבוצה; האוטונומיה האישית חשובה ממסגרת ההשתייכות; הרצון הפרטי גובר על המחויבות כלפי הכלל; ה"אני" מאפיל על ה"אנחנו". בעולם שכזה הנרטיב הלאומי נשחק, וכמוהו גם ההעדפות הערכיות והתרבותיות הייחודיות לקבוצה.
כל השנה אנו משייטים במים הסוערים של העולם הגלובאלי והפוסט-מודרני. בליל הסדר אנו שבים לנמל הבית של הזהות היהודית ומצטיידים שלל רב:
בפתח הערב אנו מחדשים את האחריות החברתית. "הא לחמא עניא … כל דכפין ייתי ויכול, כל דצריך ייתי ויפסח" – כל מי שרוצה או נזקק, מוזמן להצטרף לשולחן הסדר. בעולם גלובלי ופוסט-מודרני אין מחויבות כלפי האחר. בעולם יהודי, שבו יש חשיבות לקולקטיב, העני הוא לא רק פרט, אלא אח, המתקבל בחיבוק אל האינטימיות שבסעודה המשפחתית. ישראל הניאו-ליבראלית – שבה רמת אי-השוויון בהכנסה היא מהגבוהות בעולם – זקוקה לתזכורת זאת.
החברות בקבוצה איננה מסתכמת רק בהשתייכות לגזע, אלא גם במחויבות אישית לדרך חיים קונקרטית. "כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם ואחד רשע…" וכל אחד מהם מקבל יחס שונה, מתאים לו. ההגדה איננה מפרשת מיהו החכם ומיהו הרשע; אנו רשאים להתווכח על הגדרת הטוב והרע. אך ההגדה קובעת שיש "חכם" ויש "רשע", היינו: קיימות אמות מידה ערכיות ומוסריות שעל פיהם עלינו לשפוט את המציאות. ישראל הפוסט-מודרנית – שבה החוק הוא הצעה בלבד, אידיאולוגיה היא מילה גסה, והחיים הציבוריים הם ספין מתמשך – זקוקה לתזכורת זאת.
הזהות היהודית מתקיימת תחת איום מתמיד. "והיא שעמדה לאבותינו ולנו.. שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו..". כך בגלות וכך בריבונות. משפחת העמים, המשפט הבינלאומי והסכמים רב-צדדיים – חשובים מאד. אך בסופו של היום ההבטחה האמיתית להמשך הקיום היהודי לא תמצא שם. ישראל, שמתעצמים בה כוחות פוסט-ציוניים השואפים ל"מדינת כל אזרחיה", זקוקה גם לתזכורת זאת.
דורות קודמים של יהודים נהנו משירותיה של מראה ממורקת, ששיקפה בחדות את ה"אנחנו" הקולקטיבי. הגלובליזציה המאחדת, והפוסט-מודרניזם המפצל, מבקשים לנפץ את המראה לרסיסים. ההסבה לשולחן הסדר היא תגובת-נגד: חידוש הברית הלאומית של קולקטיב סולידארי, ערכי וייחודי.