הלאומיות היהודית-ישראלית מותקפת על ידי קואליציה אד-הוקית מוזרה, רבת עוצמה. ראשית, תומכי הנורמאליות, שלא יבואו על סיפוקם אלא אם ננכש מקיומנו כל היבט ייחודי. בשם הגלובליזציה, זכויות הפרט, ותפיסה ליבראלית פונדמנטאליסטית, הם מבטלים את הרגש הלאומי ודוחים קיומה של זהות קבוצתית כלשהי. שנית, החרדים, שבעיניהם הלאומיות היא חלופה מסוכנת לדת – "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה" – ולכן יש להתנגד לה. שלישית, ערביי ישראל, שהלאומיות הישראלית היא איום להם, בהיותה יהודית במפגיע. שלוש הקבוצות, העולות כדי יותר משליש מהאוכלוסייה, רואות ביהדות דת בלבד, לא לאום.
הקואליציה הלא-קדושה מקבלת לאחרונה חיזוק משמעותי מגורם נוסף, מפתיע: הלאומנים. הללו משתמשים ברגש הלאומי כהצדקה להפליה של האחר; למען אינטרס או כבוד לאומי הם פונים, לעיתים, לגזענות; בשם ערכים לאומיים הם מזלזלים בערכים הומאניים-אוניברסאליים. הם משחקים לידיים של אויבי הלאומיות, בהדגימם את הפוטנציאל המשחית של הכוח הלאומי. אכן, הלהט הלאומני עלול למשוך את שטיח הלגיטימיות מתחת לרגליה של הציונות במאה העשרים ואחת, לא רק בעולם כולו, אלא גם כאן בערי ישראל.
למרבה הכאב, בין הקמים על הלאומיות הישראלית, גם חלקים מהציבור הדתי-לאומי. הנגע טרם פשה ברובם, אך תקף מיעוט חשוב, שנתפס כאיכותי משום שהוא נכון להקרבה אישית גבוהה. הולך ופושט בקרבם זלזול במסגרת הדמוקרטית עצמה ובמוסדות השלטון העיקריים – הכנסת, בתי המשפט ואפילו הצבא. מהיכן לקחו לעצמם היתר להקל ראש ביצירה היהודית החשובה זה מאות שנים? כיצד נשכחו התוצאות של אלפיים שנות העדר ריבונות? מה יאמרו לאלו שאת זכרם נעלה בימים הקרובים, שבהקרבה אישית ציוו לנו את החיים הלאומיים? איזו החמצה.
האש הזרה המרקדת במחנה מוצתת על ידי לאומנות דתית. האחים התועים מבקשים לגאול את האומה, מידי עצמה. הם בעלי כוונות טובות, נאצלות בעיניהם: הם מוכנים לסרב לפקודות בצבא, למען חוסן האומה. הם מבקשים להחליף את ערכאות המשפט, כדי "להשיב שופטיך כבראשונה". מיעוטם שואף למהפכה אמונית, כדי שהריבונות "תמלא את תפקידה ההיסטורי". ואולם, ההיסטוריה יודעת לספר על טיבה של התחנה הסופית של דרך זו. קוראים לה מלחמת אחים, שסופה חורבן.
המפעל הלאומי הציוני לא הסתיים. בני דור הקוממיות, הנער והנערה ממגש הכסף, נתנו ללאום מסגרת ריבונית. בני הדור שלנו חייבים למלא אותה בתוכן – לאומי, לא לאומני. נדרש איחוד כוחות של הציבור הציוני בישראל: זה שאיננו מסתפק במדינה רגילה, אבל שואף להיות חלק ממשפחת העמים. זה שאיננו מוכן לוותר על זהותו הייחודית, אך רוצה לתת מקום הוגן ל"אחר" הישראלי. זה שרוצה להיות גם יהודי וגם דמוקרטי.
המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" בתאריך 7 באפריל 2010.
פרופ' ידידיה שטרן הוא סגן נשיא לחקר ישראל כמדינה יהודית במכון הישראלי לדמוקרטיה ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר-אילן בנושאים של דיני תאגידים, רכישת חברות, מימון חברות, משטר ומבנה בחברות, דת ומדינה, משפט והלכה ומשפט ציבורי.
עוד בנושא
אירועים
יום עיון: סרבנות, מחאה וחברה, 7 באפריל 2010
מאמרים