מגילת העצמאות היא מסמך מכונן ומגבש זהות, אך התמיכה הציבורית בה עלולה להיפגע אם היא תהפוך לכלי המשמש להכרעות שיפוטיות.
מגילת העצמאות היא כמוסה של דנ"א ישראלי מזוקק, שדור המייסדים של המדינה שתל במחזור הדם הישראלי כמתנה לדורות. האם המתנה תשרוד את הדור הנוכחי? האם ילדינו ייהנו מרוחה המרפאת הגדולה? מתעורר חשש שבמסגרת התהליך ההרסני של השמדת ערך עצמית שעובר עלינו, גם מעמדה הייחודי של המגילה יאבד. שוליה כבר נחרכים באש המחלוקת.
כיצד נציל את המגילה?
אין לנו ארסנל נרחב של הסכמות לאומיות בנוגע לפרשנות העבר, למשמעות ההווה, והחשוב מכל – בנוגע לחזון הראוי לנו לעתיד. אנו חיים במדינה חסרת גבולות מוסכמים, שאין לה מגילת זכויות אדם מלאה, שמשטרה איננו מעוגן בחוקה, שאין בה קבוצה הגמונית (דמוגרפית ורעיונית) ושהמחלוקות התרבותיות בתוכה הן כרוניות ועמוקות. לנוכח המציאות של קיום על חולות נודדים ברור הצורך הגדול, הקיומי, להיאחז ביתד של הסכמה שיכולה לאחד אותנו – והדבר היחידי שמתקרב לכך הוא מגילת העצמאות.
המגילה היא טקסט קנוני ישראלי – שאין שני לו. משך שנים הכול הבינו את המשמעות הכמעט-ניסית של ההסכמה הרחבה שהושגה בין מנהיגי היישוב, שהצליחו ברגע כינון המדינה, כשעצם קיומה הוטל בספק, לברוא במילים את הרוח הישראלית של העם היהודי המתחדש בארצו. היא מספרת את הסיפור שלנו ברגע מפנה חד-פעמי של חזרת העם היהודי אל ההיסטוריה, כ"עם".
על רקע זה יש לשפוט את מחזה הביעותים, בשבוע שעבר, כאשר נעשה ניסיון להתנקש במגילה בבית המשפט העליון במהלך הדיון המשפטי החשוב ביותר אי פעם. מבקש נפשה של המגילה הוא לא אחר מאשר נציג ממשלת ישראל. הממשלה הלאומית ביותר בתולדותינו בחרה לטעון נגד הלגיטימיות של המגילה משום שהיא חוברה – כך נטען – על ידי קבוצה לא מייצגת, נוסחה בחופזה, והיא ישנה ואנכרוניסטית. כמה עיוורון תרבותי וחברתי נדרש כדי להעלות את המסמך החילוני הקדוש הזה כקורבן על מזבח המחלוקת על חוק הסבירות.
ניסיון ההתנקשות הוא תגובת נגד למהלך אינטלקטואלי-משפטי המבקש לעשות שימוש במגילה כמכשיר משפטי "שובר שוויון" שמכוחו ניתן יהיה לבצע ביקורת שיפוטית של חוק יסוד. כבר לפני שנים, בעת הדיון על חוקתיות "חוק יסוד: ישראל מדינת הלאום של העם היהודי" יצאתי נגד מהלך זה וצפיתי כי "משפטיזציה" של המגילה תוביל לכך שיטענו נגדה "שהיא אנכרוניסטית ושהיא אינה משענת ראויה לניהול המדינה". הבעתי חשש כי "ידולל ערכה החינוכי והתרבותי של ההכרזה כמסמך המכונן של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". לצערי, התחזית הקודרת מתממשת.
מי שמעוניין לשמר את מעמדה הנישא של המגילה מעל המחלוקת הישראלית, חייב להכיר בהבחנה שבין שני סוגים של שיח: שיח של זהות ושיח של זכויות. המגילה צריכה לשמש אותנו בשיח הראשון – כמכשיר מגבש זהות. היא נמל הבית הזהותי של הישראלים, שממנו הם יוצאים להפלגות בים המחלוקת הסוער, ואליו הם שבים למנוחת לילה משותפת. הצלחתה במילוי תפקידה ההיסטורי תלויה בשאלה האם היא זוכה לתמיכה עממית רחבה, רגשית ושכלית.
ואולם תמיכה זו לא תוכל להתקיים אם המגילה תהפוך מקנון ישראלי מגדיר זהות לטיעון משפטי קובע זכויות. גרירת המגילה לשיח הזכויות תפגע בה משום ששיח זה מתנהל באמצעות הכרעות שיפוטיות, שבהן יש מנצחים ומנוצחים. כאשר אחד הצדדים מבקש להכריע את יריבו באמצעות הסתמכות על המגילה הוא גורר את היריב לכפור בחשיבותה ובכך מדולל ערכה כנכס זהותי משותף.
השיחה הישראלית נוטה למקם את עצמה בשיח הזכויות ולזנוח את שיח הזהות. אנחנו בוחרים להעביר את מרכז הכובד של המחלוקת התרבותית מהמרחב הציבורי – אידיאולוגיה, פוליטיקה ושוק רעיונות – אל המרחב השיפוטי שבו נופלות ההכרעות. זוהי המסגרת שמתוכה צומחת המגמה להפוך את המגילה לנשק יום הדין בשיח הזכויות. אוהבי המגילה חייבים להתנגד לכך. הדיון על ביקורת שיפוטית של חוקי יסוד הוא דיון חשוב מאד לעתידנו – אך אסור להכריע בו על סמך שורותיה הנאצלות של מגילת העצמאות. אסור לבזבז את מתנת דור המייסדים.
