ברקע המלחמה בעזה טמון מבחן ההנהגה בהחזרת אמון הציבור. על כל אחד ואחת מהח"כים המכהנים להתרומם לגודל השעה ולפעול למען האינטרס הלאומי
ישראל ברגע חשוב: החלק העצים של המלחמה בעזה עומד להסתיים. צה"ל הגיע להצלחות מרשימות, אך מטרות המלחמה טרם הושגו: כמחצית החטופים טרם נפדו; שני שלישים משטח הרצועה נכבש, אך חמאס טרם הוכרע; מפוני הדרום והצפון לא שבו לבתיהם, וראשו של נחש החיזבאללה טרם רוצץ. גם המושכים בחוטים, מטהרן, ממשיכים במזימותיהם. כיצד יש להמשיך?
כדי שנצליח לעמוד באתגרים הצבאיים, החברתיים והמדיניים הנערמים על השולחן הלאומי עלינו להידרש למעשה אזרחי דחוף: שיקום האמון של החברה הישראלית בהנהגת המדינה. נכון להיום רק 35 אחוז מהאזרחים רוחשים אמון לממשלה (בעוד שכ-75 אחוז רוכשים אמון למפקדי צה"ל). זהו בסיס תמיכה צר ורעוע שיקשה על קבלת ההחלטות הגדולות, הבן-גוריוניות, הנדרשות בעת הזו. המערכת הפוליטית כולה – קואליציה כאופוזיציה – חייבת להתעשת ולסגור את פער האמון באמצעות מעשים.
מושכל ראשון: יש להפקיד את קבלת ההחלטות הלאומית בנושאים קיומיים בידי מי שמייצגים את הרוב הישראלי, בניגוד למצב הקיים, שבו גורמי קצה אידיאולוגיים מחזיקים בכוח וטו מעשי ויעיל כלפי ראש הממשלה. דרך המלך למימוש השינוי היא באמצעות הליכה לבחירות כלליות, אך הדבר יפגע באחדות הישראלית.
ניתן לחדש האמון בהנהגה, גם בלי בחירות, בכמה דרכים: החלטה של ראש הממשלה לשנות את הרכב הקואליציה; החלטה של חברי כנסת מהקואליציה לכפות זאת עליו; החלטה של מפלגות אופוזיציה להצטרף לקואליציה בתנאים שידללו את כוחם של גורמי הקצה. כל אחת מהאפשרויות מחייבת את נבחרי הציבור לפעול מתוך סיכון לפגיעה באינטרס האישי שלהם. אבל אין זו דרישה מוגזמת: כך – והרבה יותר מכך – פעלו עשרות אלפי ישראלים, מילואימניקים, ששבים בימים אלה אל ביתם.
כל אחד ואחת מהמילואימניקים היה יכול להיות "טרמפיסט" על גבם של השאר, אך הם בחרו לשאת בעול הלאומי ולשלם מחיר אישי. לא מדובר "רק" באומץ לב הנחשף בקרב, כשהאדרנלין שוצף, תוך סיכון חיים ממשי, אלא גם בנכונות להעדיף, לאורך זמן, את טובת הכלל על פני הנוחות האישית, השלמות המשפחתית והאינטרס הכלכלי. היום-יום השוחק בתא הטנק, במגנן סחוף-רוח, בגרביים רטובות, בלי תקשורת עם הבית – אישה, בעל, ילדים ותוך חשש לפרנסה, הוא האויב של הגבורה. והמילואימניקים התבררו כגיבורים ב-120 הימים שחלפו מאז שמחת תורה.
"דור הפלמ"ח" החלוצי שהקים את המדינה חשש ש"דור האספרסו" הנהנתן, של שנות ה-60, לא ידע לשמור עליה. באו מלחמת ששת הימים, ולימים מלחמת יום כיפור, והוכיחו את חוסנו של הדור. כך גם עתה, כפל כפליים: כל מי שהיה לו ספק האם צעירינו – שוחרי ההגשמה העצמית והמיינדפולנס, קרייריסטים אינדיבידואליסטים, זחוחי הצלחה במדינת הייטק, ליברלים שהעולם כולו ביתם – ימשחו עצמם בגריז הטנקים, יבוססו בחולות שג'אעיה, ישתלשלו למנהרות ממולכדות, יסתפקו במקלחת שבועית ובמנות קרב – קיבל מענה. "דור הטיקטוק" כאן – עוצמתי, נחוש, נכון לכל משימה לאומית. החברה הישראלית מוכיחה את חוסנה הקולקטיבי, לעצמה ולאויביה.
השבים משדה הקרב, ובהם כמה מילדיי וחתניי, חזרו הביתה, מופנמים ורציניים משהיו בעבר, ובפיהם דיווח אחיד, מרחיב לב: "הצבא בסדר גמור", "לכולם ברורה חשיבות המשימה", "השארנו את המחלוקות האידיאולוגיות בבית", ו"ברור לנו שנגויס שוב להמשך הלחימה, וכולנו נתייצב". כך הלוחמים כולם. האם אנו – החברה הישראלית, ובעיקר ההנהגה האזרחית – ראויים להם?
לפני שנקרא להם לשירות קרבי נוסף, עלינו לפעול לשיקום האמון של הישראלים בהנהגת המדינה. לשם כך נדרש שינוי בקואליציה הנוכחית והנטל מוטל על חברי הכנסת המכהנים מהקואליציה והאופוזיציה. על כל אחד ואחת מהם להתרומם לגודל השעה ולפעול למען האינטרס הלאומי בהתאם לשבועתם: "למלא באמונה את שליחותי בכנסת". הרוח של צה"ל, בעזה ובגבול הלבנון, צריכה לנשוב גם בכנסת, בירושלים.