הלכידות הישראלית נפרמת והולכת. בעבר, בזמן משברים קיומיים כגון מלחמות והתקפות טרור, ידעו הישראלים לתפקד יחדיו מתוך סולידאריות שהתגברה על מחלוקות עומק. מגיפת הקורונה, שהפילה קורבנות רבים מאלו שנפלו בכל אחת ממלחמות ישראל, לא הפעילה את אינסטינקט האחדות הישראלי; אדרבא היא חידדה את המפריד ביננו.
התפרקות ה"אנחנו" הישראלי מומחשת במערכת הבחירות הנוכחית. ריבוי הרשימות שייכנסו לכנסת הבאה – תיבת הפתקים שמצפה לנו מאחורי הפרגוד תהיה צפופה מתמיד – משקף את הפיצול המתגבר בחברה. הנה המספרים:
שיא במספר הרשימות בכנסת, 15, הושג בשנת 1999, כאשר נהגה הבחירה הישירה לראשות ממשלה. ריבוי הרשימות נבע מכך שניתן היה לבחור ראש ממשלה בפתק נפרד. עם החזרה להצבעה בפתק אחד, החל תהליך צמצום מספר הרשימות, שתודלק, בהמשך, על ידי העלאה של אחוז החסימה. בשנת 2003 הכנסת כללה 13 רשימות ומאז המספר הולך ויורד. כך, בשלוש מערכות הבחירות בשנתיים האחרונות, מספר הרשימות ירד מ – 11 במועד א, ל – 9 במועד ב, ובמועד ג, בכנסת הנוכחית, נבחרו רק 8 רשימות. נוצרה ציפייה להמשך התהליך שבסופו תתכנס המערכת פוליטית לארבע רשימות: ימין, שמאל, ערבים וחרדים.
והנה, בכנסת הבאה צפוי גידול במספר הרשימות בלמעלה מ-60%. הליכוד התפצל ויצר את תקווה חדשה; השמאל – שרץ לאחרונה ברשימה אחת – התפצל לעבודה ולמרץ. המרכז התפצל ליש עתיד וכחול לבן; הדתיים התפצלו לימינה וציונות דתית; מהרשימה המשותפת התפצלה רע"מ האיסלאמית. גם לאחר פרישות רבות (חולדאי, תלם, עופר שלח), עדיין, לפי הסקרים, במקום 8 הרשימות הקיימות יהיו לנו בכנסת הבאה לא פחות מ- 13 רשימות.
חלק מהפיצולים מבטאים גיוון רעיוני אמיתי: רע"מ בחרה לקדם את סדר היום של שוויון אזרחי לערביי ישראל בעוד הרשימה המשותפת ממשיכה להבליט את החשיבות של שאלת הזהות הערבית-פלסטינית הנבדלת. רשימת הציונות הדתית בחרה לקדם את סדר היום החרד"לי-שמרני, בצד הלאומי ובצד הדתי, בעוד ימינה מבקשת להיות מפלגה ימנית כלל-ישראלית, שיש לה מאפיינים דתיים. בשני המקרים הפיצול מבטא מחלוקות רעיוניות ומעשיות בעלות נפח ומשמעות. ביתר המקרים, הפיצולים אינם נתמכים בפערים אידיאולוגיים, אלא הם תולדה של הפרסונליזציה של המערכת הפוליטית בישראל – מאבקי אגו וקיומם של יחסי אהבה-שנאה לדמות קוקנרטית ולמותג שהיא מעצבת.
ואולם, גם מי שרואה ברכה בפיצול הרשימות כאשר הוא מבטא גיוון אידיאולוגי, חייב להודות כי מחירו גבוה מידי. במערכת מפוצלת צוברים הקצוות כוח, לעיתים כוח ווטו, כלפי הרוב. כך, אם תצלח מלאכת הליכוד ותושלם קואליציה בראשותו, היא תהיה שבויה בידי קיצונים, שחלקם מערערים על אופייה הדמוקרטי של המדינה בשם יהדותה. מי שבבחירות לפני כשנה נתמך על ידי 20,000 בוחרים בלבד עלול להפוך לממליך המלכים. וגם במקרה ההפוך, קואליציה ללא הליכוד, שעיקרה מרכז וימין, עלולה להיות תלויה בשיתוף הפעולה של הקיצונים בשמאל הישראלי, שחלקם מתנגדים לאופייה היהודי של המדינה בשם הדמוקרטיה. בתנאים אלו צפי השרידות, לאורך זמן, של כל קואליצייה שתוקם, איננו מבטיח.
לפנינו מעגל שוטה: הפיצול בחברה מתורגם לפיצול פוליטי ולריבוי רשימות אשר מעצים את כוחות הקצה ובכך מפעיל כוחות צנטריפוגליים ששוחקים את הסולידאריות הישראלית ופוגעים ביכולת הפעולה של הקולקטיב. זאת ועוד, ריבוי הרשימות עלול לעוות את התוצאה. אם מי מארבע הרשימות שנושקות לאחוז החסימה לא תצלח את המכשול, קולותיה לא ייספרו והבחירות יוכרעו לכאן או לכאן, אף שאפשר שהמספרים הכוללים יצביעו על תוצאה אחרת.
ובכל זאת, מחר הוא יום הבוחר. אנו מתבקשים לפעול באופן לא-רציונאלי: לטרוח ולהצביע ביודענו שהפתק שלנו, כשלעצמו, הוא טיפה בים של שישה מיליון פתקים פוטנציאליים. זהו פתק שהשפעתו על התוצאה מזערית, אך ערכו הדמוקרטי עצום. רמת השתתפות גבוהה בבחירות היא תרופה מסוימת, מוגבלת, למחלת הפיצול, כיוון שהיא מגדילה את השפעת הכוחות המרכזיים. אך בכך אין די: עיקר השינוי נדרש, בהיבט הממשלי, בשינוי שיטת הממשל, ובהיבט המהותי, בחידוש הסולידאריות הישראלית על אף המחלוקת הזהותית. אנשים אחים אנחנו.
פורסם לראשונה בידיעות אחרונות