לא די בביקור בסוללת טילים לצילום מבוים או לשגר איום ארוז מראש בגרפיקה לרשתות החברתיות. מנהיגות אמיתית דורשת אומץ מול הציבור ומענה על שאלות.
במלחמה המודרנית הנשק החזק ביותר בארסנל הלאומי אינו תמיד טיל מדויק, כטב"ם חמקן או מערכת הגנה אווירית. לעיתים קרובות הנשק החשוב ביותר הוא קולו של המנהיג. בעת חרדה קיומית וערפל קרב, אומה לא מחפשת רק מפקד עליון. היא מבקשת נוכחות. היא מחפשת דמות שמוכנה לעמוד בפרץ, לספוג את משבי הרוח של הביקורת הציבורית, ולומר ביושר: "אני כאן, וזו התוכנית שלנו".
ברחבי העולם אנו עדים בימים אלה לשיעור מאלף בניגוד שבין נוכחות להתחמקות. הנשיא באיחוד האמירויות, שייח' מוחמד בן זאיד, בחר לאחרונה בבמה הפומבית הגלויה ביותר שאפשר לדמיין: קניון דובאי. בנוכחותו הפשוטה בין המוני האנשים ובישיבתו בבית קפה הוא לא רק ניצל הזדמנות לצילום של יחסי ציבור, אלא יצר עוגן פסיכולוגי לאומה שנמצאת תחת מתקפה. זו הייתה הצהרה נטולת מילים שהמדינה יציבה, שהרחובות בטוחים ושההנהגה אינה מסתתרת מאחורי חומות ומנעולים. בוושינגטון שר המלחמה פיט הגסת' ויושב ראש המטות המשולבים גנרל דן קיין הקפידו על הטקס המפרך וההכרחי של תדרוכי עיתונאים מפורטים ופתוחים לשאלות. המפגשים הללו לא תמיד נוחים – לעיתים קרובות הם לוחמניים ומציבים את המערכת במבוכה – אך הם משרתים תפקיד דמוקרטי עליון. הם מאותתים לעם האמריקני שמנגנוני המדינה שקופים, שהם נושאים באחריות ושהם מתפקדים תחת לחץ.
אך בישראל השתיקה רועמת. בזמן שהאומה הישראלית מתמודדת עם עורף במתח קיצוני, נראה שהנהגתה נסוגה לתוך בונקר דיגיטלי מבוצר. במקום שראש הממשלה בנימין נתניהו יתייצב מול העיתונות המקומית או יפנה לאזרחיו בפורום חי, ישיר ובלתי מתווך, הוא מעדיף את הסביבה האוהדת והמלטפת של כלי תקשורת זרים כמו פוקס ניוז והמחנה הימני שון האניטי. זוהי התחמקות מהחובה הבסיסית ביותר של נבחר ציבור: מתן דין וחשבון לעם. נתניהו בוחר במונולוג מול קהל אוהד בחו"ל, בזמן שהעם בישראל צמא לדרשה אמיתית.
החלל המנהיגותי הזה מחלחל הלאה. דובר צה"ל תא"ל אפי דפרין, שקודמו בתפקיד היה דמות נגישה ומרגיעה, מקיים מסיבת עיתונאים מזויפת עם שאלות שנשלחות מראש אבל בלי נוכחות של עיתונאים. הרמטכ"ל רא"ל אייל זמיר משחרר סרטונים ערוכים, מלוטשים ומתוסרטים, שנראים יותר כמו תוכן שיווקי של תאגיד ופחות כמו הנהגה צבאית בשעת חירום. אלו מהלכי תקשורת "בטוחים" – ערוכים בקפידה, נקיים משאלות ומרוקנים מהמציאות שהציבור חי בה. אפילו שר הביטחון ישראל כ"ץ נותר בבחינת רוח רפאים במערכת ההסברה המקומית.
מעבר לשתיקה, בולט המרוץ הבלתי ראוי אחר הקרדיט. כל תקיפה מוצלחת או הישג מודיעיני מלווים בהסתערות של בכירים הממהרים לנכס לעצמם את ה"ניצחון". מה שכל אלה שוכחים זה שהנהגה אינה תפריט "א-לה-קארט" שבו ניתן לבחור רק את המנות הטעימות. אחריות היא כביש דו-סטרי: אם אתם רוצים לקבל את זרי הדפנה על ההישגים של היום, עליכם להיות גם אלו שעומדים שם ונושאים במלוא המשקל של הכישלונות. אי אפשר להתענג רק על הקרדיט בזמן שמתחמקים מאחריות על הקריסה בפני הציבור. הניסיון לנכס את ההצלחות המבריקות של ההווה, תוך התחמקות מהמחשבה של העבר, הוא בגידה יסודית באמון הלאומי.
מנהיגות בזמן מלחמה איננה מותרות. לא די בביקור בסוללת טילים לצילום מבוים או לשגר איום ארוז מראש בגרפיקה לרשתות החברתיות. מנהיגות אמיתית דורשת אומץ מול הציבור ומענה על שאלות. כשמנהיגים מפסיקים לדבר עם עמם, העם ממלא את השתיקה בפחדים, בשמועות ובאי אמון. הגיע הזמן שההנהגה הישראלית תצא מחדר העריכה, תפסיק להסתתר מאחורי סרטונים מתוסרטים, ותעמוד מאחורי הפודיום. דרוש מנהיג יודע להישיר מבט אל הציבור ולשאת באחריות על התמונה כולה – הכישלונות והניצחונות כאחד.
פורסם במקור ראשון.
