שוב חוזר הניגון — ליתר דיוק הצרימה — של סוגיית גיוס החרדים לצבא. על פי דיווחים מהמשא ומתן הקואליציוני, מתוכנן הסדר חדש שיסיים את נשף המסכות שמלווה סאגה זו במשך למעלה מיובל שנים.
הקואליציה תכונן "חוק יסוד: לימוד תורה" שתכליתו לחסן את חקיקת הכנסת בנושא השוויון בנטל מפני ביקורת שיפוטית. זהו שינוי במיתוג — העברת הדגש משותפות ב"אוהל סיירים" אל התבדלות ב"אוהלה של תורה".
זה גם שדרוג בהיררכיה, מהמישור החוקי אל המישור החוקתי — חוק יסוד. משמעותו האמיתית של ההסדר המתוכנן היא ויתור מפורש של מדינת ישראל על השאיפה לגיוס משמעותי של חרדים לצה"ל. ה"בדיעבד" של העבר הופך להיות ה"לכתחילה" של העתיד.
לפטור מגיוס של החרדים יש השלכות שליליות מרחיקות לכת על הזירה הציבורית — תרבות וחברה, משק וכלכלה, דת ומדינה, ביטחון וצבא, שוויון וחירות. אבל בכך לא תמו כל פגעי הסוגיה: בית המשפט העליון, המוסד השלטוני המרשים ביותר בישראל, עומד היום למשפט הציבור ונידון ברותחין בין היתר משום מעורבותו האינטנסיבית בפיתולי העלילה של גיוס החרדים. זוהי אחת מסוגיות המפתח המתדלקות את הרצון הפוליטי של הקואליציה לבצע שינויים מסוכנים במערכת המשפט.
הנה קיצור העלילה מהזווית המשפטית: עד שנות ה–80 נמנע בית המשפט מלהתערב בנושא ודחה על הסף עתירות לשוויון בנטל. הכדור היה מונח בזירה של הרשות המבצעת — החלטות של שר הביטחון על דחיית הגיוס. בשנות ה–80 בית המשפט אותת שהוא מוכן להיכנס לזירה. בשנות ה–90 הוא התערב לראשונה, באמצעות ביקורת שיפוטית על הרשות המבצעת, ופסל את כשרותה לקבוע מדיניות בנושא. בכך נבעט הכדור אל מגרשה של הרשות המחוקקת.
בעשור הראשון של המאה הזאת בית המשפט התריע שהוא עשוי להפעיל ביקורת שיפוטית גם על חוק גיוס שיעבור בכנסת ובעשור השני הוא מימש את האזהרה וביטל — פעם (2012) ועוד פעם (2017) — חוק גיוס שנחקק בחקיקה ראשית בכנסת. הכדור אמנם נשאר בידי הרשות המחוקקת, אך בית המשפט הבהיר כי יש בידיו כוח וטו על ניהול המשחק.
מצד אחד, ראוי להדגיש את הדרך המדודה שבה טיפלו השופטים בסוגיה. הם הבינו את הרגישות הרבה הכרוכה בה, הן בהיבט המהותי של ההסדר, ביחסים שבין החברה הישראלית בכללותה לבין החרדים, והן בהיבט המוסדי, של דרך הסדרת הסוגיה ביחסים שבין הרשויות. לכן בית המשפט הסתפק באזהרות והתרעות במשך עשרות שנים. רק לבסוף, מכיוון ש"כמות עושה איכות" ולנוכח המחאה הציבורית הגוברת, עשה מעשה. השופטים מבהירים כי הם עומסים על כתפיהם את משימת הקידום של השוויון בנשיאה בנטל הגיוס בדלית ברירה, נוכח העובדה שהכנסת איננה מחויבת אליו בצורה מספקת. ללא מעורבות בית המשפט, כך הטענה, דחיית הגיוס הקולקטיבית היתה נמשכת באין מפריע והפוליטיקה הישראלית לא היתה עוסקת בה.
מצד שני, תוצאות המהלך השיפוטי מחוללות סערות של ממש: שוב ושוב בית המשפט פוסק — בניגוד להכרעת הכנסת — בנושא שמלהיט את "מלחמת התרבות הישראלית". אף שרוב גדול בציבור בישראל מעוניין בקידום השוויון בנטל, הרוב הקואליציוני בכנסת מגיע לפשרות מרחיקות לכת עם המיעוט החרדי. מפלגות רבות, מהימין, מהמרכז ומהשמאל, הציבו את השוויון בנטל בלב סדר היום שלהן וזכו לתמיכה שזכו; ועדות מקצועיות, ועדות ציבוריות ואינספור דיונים עסקו בנושא והביאו לתוצאות שהביאו; ואחרי כל אלה, האם ראוי שבית המשפט יחליט לשמש שחקן בעל זכות וטו בסוגיה?
נראה כי השופטים מקבלים כמובנת מאליה את אחריותם לכפיית השינוי בסטטוס־קוו. הם ממעטים לחשוף בפסיקתם התלבטות בדילמת העומק בדבר מקומו הראוי, במישור הנורמטיבי, של בית המשפט כמחולל שינוי חברתי־פוליטי, מקום שנבחרי הציבור מסרבים לבצע אותו.
אבל האם יש למשפט כוח מעשי לגרום לשינוי שכזה? קשה לאתר נושא כלשהו שבית המשפט העליון הקדיש לו כל כך הרבה תשומת לב, לאורך תקופה כה ארוכה: תשע עתירות, שנידונו במשך 50 שנים, לפני כמחצית מכלל שופטי בית המשפט העליון שכיהנו מקום המדינה ועד היום. השופטים הפעילו בעשור האחרון את מרב הכוח שהדין מעניק להם — נשק יום הדין — ביטול תוקפם של שני חוקי גיוס שהעבירה הכנסת. הפסיקה, אף שהיתה מהאקטיביסטיות ביותר בתולדותינו, זכתה לרוח גבית מקיר לקיר, גם בקרב מי שבשאר העניינים שולח חצים ב"אימפריאליזם השיפוטי" (אכן, מתגנב לעתים הרושם שההתנגדות לאקטיביזם היא לאו דווקא לעצם העניין, קרי: מקומו של בית המשפט בציבוריות הישראלית, אלא לגופן של ההכרעות). ואחרי כל זאת, מה הושג בפועל? מאומה. לא כלום.
ביטוי בולט לחוסר התוחלת של המאמץ השיפוטי ניכר בדבריו של המשנה לנשיאה, השופט אליקים רובינשטיין, בפסק הדין שבו תמך בביטול חוק הגיוס (בשבוע האחרון לכהונתו בעליון). את פסיקתו פתח במשפט של מלה אחת: "ייאוש". זהו מהלך רטורי קיצוני, שמשקף נכונה את מצב העניינים בעולם המעשה, שמחוץ לפסיקה המלומדת של השופטים. את השורה התחתונה של המהלך המושקע כל כך של מערכת המשפט בתחום זה הוא הספיד במלים הבאות: "הגיחוך — חוכא ואיטלולא — שנוצר בגלגולי ה'פינג פונג' שבין הרשויות… מציב את השאלה אם לצחוק צריך או לבכות בכי תמרורים".
לאורך השנים הוצעו כמה הסדרים חוקיים לסוגיית הגיוס, אך אף אחד מהם לא שרד. הם נעלמו מהרדאר, בדומה לכלי טיס וכלי שיט הנקלעים למשולש ברמודה. אלא שבניגוד למסתורין של אותו אזור גיאוגרפי, את הנעשה במשולש הרשויות ניתן להסביר: הרשות המחוקקת מאזנת בין אינטרסים מגוונים, בצורה שיוצרת הסדרי גיוס הפוגעים בשוויון, ואילו הרשות השופטת, הפועלת מתוך "פנטזיה של הצלה", מבקשת לקדם את השוויון לטובת הרוב הישראלי.
אבל בסופו של דבר הרחוב הישראלי מפנה כתף קרה למאמצים ההירואיים של השופטים. אף שבעבר סוגיית השוויון בנטל היתה ממריץ פוליטי רב עוצמה, במערכות הבחירות התכופות שמאז 2019 היא כמעט שלא הוזכרה. פה ושם הוצעו הסדרי גיוס, אך אלו היו מראית עין בלבד. בחינת ההסדרים לגופם מבהירה כי ראוי לכנותם הסדרי אי־גיוס. הם נועדו "למשוך זמן" ולטייח, לא להשיג שינוי משמעותי בחלוקת הנטל בין האוכלוסיות. והנה עתה, כאשר בהסכם הקואליציוני המתגבש מוצע שינוי פרדיגמטי בסוגיית הגיוס, שמשמעותו סתימת הגולל על גיוס החרדים. תגובת הציבור הישראלי היא אנחה בלבד.
תיאור מהלך הדברים לא בא ללמד רק על עצמו, אלא גם על הכלל. החברה הישראלית שנתונה תחת עומס יתר של מתחי זהות בלתי פתורים תרה אחר מוצא למצוקתה ופונה אל המשפט, שייתן מענה "מקצועי" לקקופוניה המאיימת של שיח הזהויות. בית המשפט ניאות להיות "איש" במקום שאין בו אנשים ומתפתה לעסוק במנגנונים העדינים ביותר של הנפש הציבורית הישראלית. אבל המציאות היא שלמשפט יש גבולות שמעבר להם כוחו לא עומד לו. השופטים מבקשים להציל את עצמנו מעצמנו, ויש להצדיע להם על רצון נאצל זה, אך פעולתם בסוגיות שעיקרן אינו הגנה על זכויות וחובות, אלא המאבק הזהותי המתנהל בין "השבטים", עלולה להתברר לא רק כלא מועילה לעניין, כפי שמוכח במקרה זה, אלא גם כמזיקה לבית המשפט גופו.
המחלוקת על הגיוס היא זו שהתניעה את משבר האי־יציבות הפוליטי של העשור האחרון. קו ישר מוביל מהפסיקה שביטלה את חוק הגיוס בשנת 2012, שהובילה לבחירות שבסופן נכחדה "קדימה", שהיתה המפלגה הגדולה בישראל, אל הקואליציה הנוכחית. הפסיקה ההיא, וזו שלאחריה, העבירו את כל המחנה החרדי, לשון המאזניים הישראלית, אל מחנה מתנגדי בית המשפט.
החרדים נהפכו לתובעים המרכזיים של "מהפכה (אנטי) חוקתית", כאן ועכשיו. הפסיקה שביטלה את חוק הגיוס אז מקימה עלינו את "חוק יסוד: לימוד תורה" היום. הרחיק ראות שופט העליון (בדימוס) אשר גרוניס, בדעת המיעוט שלו בפסיקה משנת 2012: "ההתעסקות החוזרת ונשנית של בית משפט זה בנושא של גיוס חרדים, בלא שמושגת התקדמות ממשית כתוצאה ממעורבות שיפוטית, בוודאי שאינה תורמת למעמד של בית המשפט". לכן, לדבריו, "עדיף היה לו לבית המשפט שלא להידרש כלל לסוגיה ולהותירה במרחב הציבורי, מחוץ לתחומו של בית המשפט".
כישלון המאמץ השיפוטי נעוץ בכך שבית המשפט ממשיג את הדיון בגיוס החרדים כשאלה של "שוויון חובות". בכך מוחמץ האופי הדומיננטי שלו מנקודת הראות של החרדים: חששם הגדול הוא שהשירות הצבאי ישחק את מאפייני הזהות של הצעירים החרדים. אופיו המיוחד של הנושא, שעיקרו שאלות של זהות ולא של הקצאת זכויות וחובות — וכמוהו שורה של נושאים שעוסקים בליבת הדילמות הזהותיות המאפיינות את ישראל בשנתה ה–75 — מחייב כי ההכרעה בו תתקבל על ידי הרשות המחוקקת ולא על ידי שופטים מקצועיים. בית המשפט משלה את עצמו ואת החברה הישראלית כאשר הוא משתמש בסמכותו על מנת להיות הפוסק האחרון בעניינים אלה. אם נבחרי הציבור בוחרים לוותר לחרדים בסוגיית הגיוס, בית המשפט לא יוכל לשנות זאת.
על בית המשפט להימנע מבזבוז האשראי הציבורי שלו למען השגת הכרעה במלחמת התרבות, כי כפי שמוכיחה סוגיית הגיוס זוהי מטרה שאינה בת השגה. היא מחוץ לגבולות הכוח של שופטים. על בית המשפט להתמקד במשימה העיקרית המסורה לאחריותו: הגנה על זכויות האדם וזכויות המיעוטים. זה יהיה צעד נכון לקראת החזרת האמון של הישראלים בבית המשפט.
המאמר פורסם לראשונה בעיתון 'הארץ'.
