בעבור קנאים, מורכבות היא דבר מבלבל. הם מתמודדים עם הקושי באמצעות תיוג העמדה שמנגד על פי הסרגל היחיד שהם מכירים: לבן או שחור. יש בינינו קנאים דתיים וקנאים לאומנים ושאר קנאים. אך יש גם קנאים נסתרים. כפי שכתב עמוס עוז: "גרעין… של פנאטיות חבוי לא פעם מאחורי גילויים שונים של דוגמטיות חסרת פשרות, של אטימות או אף עוינות כלפי עמדות שאינן מקובלות עליך". ("שלום לקנאים").
פרופ' עדית זרטל מדגימה קנאות נסתרת במאמרה "כאשר זה נראה, מתנהג ומדבר כמו פשיזם, זה פשיזם" ("הארץ", 6.9). היא אמנם היסטוריונית, מקצוע שמעצם מהותו מחייב ספקנות וצניעות, אך אינה נרתעת מלקבוע — אקסיומטית, ללא דיון כלשהו — שקורבנות המלחמה הנוכחית והחורבן שהיא מחוללת "אינם ניתנים להצדקה מוסרית או רציונלית כלשהי". זאת נחרצות עיוורת המתאימה לסטודנט מתלהם מברקלי שמדקלם סיסמאות. כשישראלית משכילה טוענת זאת, אי אפשר להאשימה בבורות. זו קנאות.
נראה שזרטל יוצאת נגד עצם קיום המלחמה, ולא רק נגד הדרך שבה היא מנוהלת. ככל שזו כוונתה, אין מנוס מלקבוע שעמדתה שלה, ולא המלחמה, היא שאיננה ניתנת להצדקה מוסרית או רציונלית. כיוון שמדובר בהיסטוריונית, אצטט היסטוריון אחר, איש שלום גם הוא, יובל נח הררי. במאמרו "למה אנחנו נלחמים" הוא קובע: "מטרות המלחמה ברורות. בסוף המלחמה, חמאס חייב להיות מפורק כליל מנשקו ורצועת עזה צריכה להיות מפורזת, כך שאזרחים פלסטינים יוכלו לחיות בכבוד בתוך רצועת עזה, ואזרחים ישראלים יוכלו לחיות ללא פחד מחוץ לה" (ynet, 17.10.2023). אין בדבריו כדי להצדיק את הדרך שבה מנהלת ישראל את המערכה, ואת התמשכותה, אך הוא מסביר את הצורך המוסרי והרציונלי בקיומה.
זרטל מבקרת את עמדתי, המציעה לבחון את השיקולים החשובים בעד עסקה לשחרור החטופים מול השיקול החשוב יותר בעיני: שימור ההרתעה כלפי אויבינו, כמרכיב מרכזי של הביטחון הלאומי. נאמן לשיקול זה חלה תמורה בעמדתי, עם שינוי המציאות: בתחילת המלחמה סברתי שיש לסרב לעסקה כי הערכתי שסיום המלחמה כפי שדרש אז חמאס, עלול היה להיתפש כביטוי של חולשה שיזמין ניסיונות תקיפה נוספים ויערער בריתות של ישראל עם מדינות ערביות. באחרונה, כיוון שלהערכתי ישראל השיגה הצלחות משמעותיות בשדה הקרב — בעזה, בתימן, בביירות ולפי מקורות זרים גם בטהראן ובסוריה — הגעתי למסקנה שהושגה מידה מספקת של הרתעה, שמאפשרת לנו לגשת לעסקה ("הארץ", 23.8). כמובן — כמו כל אדם רציונלי, שבצד לב יש לו גם מוח, ובצד ההווה הוא גם מחשב את העתיד — "לא בכל מחיר".
זרטל תמהה: כיצד ייתכן שאינני מעדיף את הפרט ואת חייו ואת אושרו על פני ציוויי המדינה והאומה. אם היינו מחנכים את ילדינו לנוכח מחשבה פשטנית זו, הם לא היו מתגייסים, וחייה ואושרה של זרטל היו אז בסכנה ודאית קרובה. מי שחפץ בריבונות חייב להיות נכון — במקרים המתאימים — להעדיף את אינטרס הכלל על פני "חייו ואושרו". אכן, רע למות בעד ארצנו, אך לפעמים זה נדרש. בהחלט אפשר שתתעורר מחלוקת בשאלה אימתי יש להעדיף אינטרס לאומי על אינטרס פרטי, אך עמדה שאיננה מוכנה לשקול את טובת הכלל, כאילו לעולם טובת הפרט עדיפה, תביא כליה על כל פרט ופרט.
כדי להרחיק את עצמי ממה שמיוחס לי במשתמע — כביכול אני מוכן ל"הקרבה אישית על מזבח המדינה" משום שיקולים של גדולה לאומית — אבהיר כי עמדתי איננה מבכרת את ה"מדינה", כיֵשות נבדלת, על פני הפרט, אלא את טובת הציבור שחי במדינה. הביטחון הלאומי אינו מעניין כשלעצמו, אבל הוא אמצעי חיוני להגנה על חייהם של פרטים רבים מאוד, ומכאן חשיבותו העצומה. האם זהו פשיזם, כפי שטוענת זרטל? אכן, הדילמה כאן היא בין טובתם של פרטים שאת שמם אנו מכירים (החטופים) מול טובתם של פרטים אחרים, קורבנות פוטנציאליים של מלחמה שסביר שתתרחש אם נאבד את ההרתעה האזורית.
זרטל שואלת — פופוליזם במירעו — כיצד ייתכן שאצל אדם ירא שמים, כמוני, "אבדה המשמעות של 'המציל נפש אחת'"? ובכן, היא מזלזלת בחוכמת המסורת היהודית. זוהי מסורת הומניסטית נאצלת, אך היא אינה קוראת להתאבדות. לכן הפסיקה ההלכתית והמחשבה היהודית במהלך הדורות סייגו את יישום האמירה המופשטת בעלת הערך החינוכי, "המציל נפש אחת", בהקשרים מגוונים. כך, באשר לפדיון שבויים נקבע כי אין לפדותם "יתר על כדי דמיהם" (יותר מה"שווי" הריאלי שלהם, י"ש) מפני תיקון העולם. הפוסקים חלוקים באשר למשמעות של סייגים אלו (האם מדובר בתיקון עולם ביטחוני, כלכלי או אחר) ולהיקף תחולתם (במציאות של גולה מול מציאות של מדינה), אך זרטל פטורה מעיסוק בדקויות.
אענה על פופוליזם בפופוליזם: כיצד ייתכן שישראל מתקצבת את סל התרופות בסכום מוגבל? שכחנו ש"המציל נפש אחת" כאילו הציל עולם מלא? כל מי שאיננו קנאי מבין שמחסור הוא חלק מהקיום האנושי, ולכן אין דרך להעמיד ערך כלשהו, כולל החשש לפיקוח נפש, כערך מוחלט. הרטוריקה ההומניסטית — היהודית והכללית — חשובה כמשרטטת של אופק, אך היא לא יכולה לשמש אמת מידה סופית ומוחלטת להכרעה בדילמות קצה.
זרטל לוקה בהבנה בסיסית של דרך ההתנהלות של משטר דמוקרטי. לאחר שהיא טוענת שכ–70% מהישראלים רוצים בהשבת החטופים בכל מחיר — טענה שגויה עובדתית — היא נחפזת להסיק שהתנהלות הממשלה במלחמה היא "דיקטטורית ולא חוקית". אני בוודאי מסכים שחשוב שהממשלה תהיה קשובה להעדפות העם, אך אין לקבל עמדה לפיה דעת הקהל היא הקובעת מה חוקי ומה לא. הדרך היחידה לכך עוברת דרך תהליכים משעממים של בחירות, הצבעות ושאר פרוצדורות. לא נוח לי להגן על הממשלה, כיוון שאני קורא זה כבר לבחירות שיאפשרו, כך אני מקווה, את חידוש האמון בין העם לבין ההנהגה שתיבחר. זה כמובן לא מפריע לזרטל לייחס לי סיוע במחדל לממשלה.
ולאחר כל אלה, יש לי הערכה לפרופ' זרטל. היא ניצבת בבדידות די מזהירה בקוטב חשוב בעולם הרעיונות הישראלי. בכך היא מעשירה אותו. אי אפשר לנהל את המרחב הציבורי מתוך דוגמטיות של קנאים. אך לקנאי הבודד, המציב דגל של "עולם טוב" מול "עולם רע", יש תרומה לחיים הציבוריים. הקנאי, בשם מה שיקר ללבו, מוכן להרכיב על גשר אפו משקפיים חד־ממדיים. זה חסרונו וזה גם יתרונו. הד לכך אנו מוצאים במסורת: פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, אבי אבות הקנאים, מקבל ברכה מפליגה מהקב"ה: "לכן אמור: הנני נותן לו את בריתי שלום" (במדבר, כ"ה, י"ב). על הצורך בברית שלום פרופ' זרטל ואני בוודאי יכולים להסכים.