המחלוקת בדבר הדרך הנכונה שעלינו, כחברה וכמדינה, לבור לנו, היא כולה לשם שמיים. המשותף לכולנו הוא הזעקה הגדולה לבורא עולם, שינחה את מקבלי ההחלטות לפעול בדרך המיטבית להשבה מהירה של הבנים והבנות לגבולם.
ענן כבד מנשוא רובץ על החברה הישראלית: מאה מהחטופים והחטופות, החיים והמתים, שנלקחו מאיתנו בשמחת תורה תשפ"ד, טרם שבו לביתם. דמיהם צועקים מבור השבי. גם החיים ביניהם הינם מתים לשיעורין. להבדיל מן המת, הם חשים במיתתם לאורך זמן. משפחות החטופים וחבריהם, כמו גם המוני בית ישראל, חיים באי-ודאות משתקת, עגינות מתמשכת, ללא תאריך יעד ואופק שחרור. האחריות של כולנו לפעל לפדייתם היא ביטוי עליון של סולידריות חברתית כלפי בן החבורה שמצוי בצרה, משום שהוא כזה – בן החבורה.
התחושות הללו מתעצמות כאשר מדובר במי שנשבה במהלך שירותו הצבאי או ב"אשמת המדינה" שהתרשלה בהגנתו. למדינה חוזה אמיץ, כתוב בדם, עם חייליה ואזרחיה. חקוקה בו החובה להשיב הביתה את מי שמוכן לסכן למען הבית את חייו ואת חירותו. המדינה הריבונית צוברת משאבים כלכליים, ביטחוניים, דיפלומטיים, מודיעיניים ואחרים בזכות נכונותם של האזרחים להקריב עצמם למענה. מוטלת עליה החובה לעשות שימוש במשאבים אלו כדי לפדות את מי שהשליך את נפשו מנגד למענה. והוא הדין כלפי תושבי ספר שהעמידו את עצמם בסכנת חיים מתוך הסתמכות על ההבטחה הברורה מאליה שהמדינה, באמצעות כוחות הביטחון, תגן עליהם.
ואולם, עולה שאלת המחיר שאנו מוכנים לשלם לאויב הנפשע על מנת לקיים את מצוות פדיון החטופים והחטופות. הציבור הדתי, ולא רק הוא, מבקש הדרכה ממקורותינו – פסיקה הלכתית ומחשבת הדורות. כפי שעולה מהקובץ שלפנינו, המקורות מלמדים על קיומה של רגישות מרובה לחשיבות של פדיון השבויים מחד גיסא, אך גם על קיומו של קו הלכתי איתן – אך לא דעה מוסכמת – שאין לפדות 'בכל מחיר', מאידך גיסא.
יש המדגישים את הקושי בהסתמכות על תקדימי העבר ועל פסיקת הדורות לצורך הכרעה הלכתית בעסקת החטופים, כאן ועכשיו. מסורת ההלכה בנושא התפתחה בתנאי גלות ואנו זוכים לחיות בדור הריבונות. השבייה בעבר הייתה ממניע כספי ואילו השתא המניע הוא לאומי. השובים דאז לא חפצו במותנו, ואילו השובים דהיום עיקר עניינם בהכחדתנו.
אכן, מדינה ריבונית חייבת לשקול שיקולים שגדולי הדורות הקודמים שבגולה כלל לא העלו על דעתם. מדובר במציאות שונה כל כך, שקשה מאוד לדמות מילתא למילתא. המדינה וראשיה אחראים בראש ובראשונה לביטחון הלאומי. הקיום האישי של כל אזרח וחייל חשובים ביותר, אך הם משניים להגנה על הביטחון הלאומי. לניתוח זה תוצאות מורכבות:
דומה שאין מחלוקת כי ראוי ורצוי להשתמש בכוח ואף לקחת סיכונים מחושבים על מנת לשחרר את החטופים. דמה של החטופה נועה ארגמני איננו סמוק מדמו של המחלץ ארנון זמורה ז"ל, ואף על פי כן מוצדק היה לסכן את ארנון ואחרים, שהרי פעולת השחרור נועדה לא רק להציל נפש אחת אלא גם, ובעיקר, להשיג יעדים של ביטחון לאומי.
שאלה אחרת היא האם חובה עלינו להקריב אינטרסים עליונים של ביטחון לאומי לשם פדיון החטופים. תשלום מחיר מופרז יוצר לנו תדמית של מדינה שאיננה מוכנה להקריב, נסחטת בקלות וחסרה כושר עמידה. ב'שכונה' שבה אנו מתגוררים, רגישות איננה תכונה מוערכת; היא מזמינה תוקפנות ופוגעת בנכס חשוב במיוחד: ההרתעה. וכמובן, קיימת סכנה ממשית ששחרור מחבלים-רוצחים מכלאם, יצית גל טרור עתידי, כפי שראינו בעבר.
ומנגד, ברי לכול שהרגישות לחיי החטופים היא מרכיב חשוב מאוד בישראליות עצמה. היא מסמנת את הסולידריות העצומה בינינו, שנשמרת גם בעידן הנוכחי, למרות הקיטוב. לפיכך יש הסבורים שבתנאים הנוכחיים נדרשת עסקה, גם אם גרועה ואפילו מסוכנת, משום שלדעתם הוויתור על פדיון החטופים והחטופות הוא אובדן דרך מוסרית שיזעזע את הבסיס שעליו מושתת הקיום הלאומי, כקבוצה שחבריה ערבים אלו לאלו. עבורם, זהו השיקול המרכזי לביצור הביטחון הלאומי.
***
מטרת הפרויקט היא להעשיר את הדיון הציבורי באמצעות חשיפת הפנים השונות של הנושא מנקודת הראות של בעלי דעה בציבור הציוני-דתי. המחלוקת בדבר הדרך הנכונה שעלינו, כחברה וכמדינה, לבור לנו, היא כולה לשם שמיים. המשותף לכולנו הוא הזעקה הגדולה לבורא עולם, שינחה את מקבלי ההחלטות לפעול בדרך המיטבית להשבה מהירה של הבנים והבנות לגבולם: "שלח אורך ואמתך לראשיה, שריה ויועציה, ותקנם בעצה טובה מלפניך".
פרופ' ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי.