העיתונאי הוותיק חוזר לרגעים שטלטלו את ישראל בשנים האחרונות, מסביר מה הוביל לכישלון הגדול ומה לדעתו יהיה פתרון הוגן
כמי שלא הבחין בהלך הרוח הזה במחנה השני, נהג לוין במגלומניות וכמו פיל בחנות חרסינה ומסיבת העיתונאים שלו התקבלה כפתיחה במהלכה של ממש. זאת בעוד ממשלה צריכה לפעול תוך דאגה לשקט תעשייתי, אומר סגל הסבור כי הצעד שנכון היה ללוין לנקוט בו על מנת להשיג את השקט הזה היה אמור להיות ניסיון לשיח ומו"מ עם הגוורדיה הקיימת בעולם המשפט. דרכו האחרת של לוין מוגדרת בפי סגל ככישלון גמור לנוכח העובדה שלא עלה בידו למנות ולו שופט אחד לבית המשפט העליון, בעוד בדרכה האחרת הצליחה איילת שקד למנות בשעתה שופטים שמרנים תוך שהיא שומרת על קשרי ידידות לצד המחלוקת עם הנשיאה חיות. סגל מציין גם את ערכה של הטרמינולוגיה שהייתה דורסנית ולא מותאמת לסגנון הראוי למציאות דמוקרטית. לוין נתקל בקנאים גדולים יותר ממנו, אומר סגל המדגיש את עמדתו האישית התומכת ברעיונות הרפורמה שהוביל השר. מחנה זה המגדיר את עצמו כמחנה שלום לא היה מוכן לשום מהלך של שלום מול הממשלה והיה מוכן לשרוף את המדינה בהוצאת השקעות, בסרבנות ועוד, מציאות שהובילה בסופו של יום גם לאסון השבעה באוקטובר.
האם להתנהלות הזו של הימין גורם שכרון כוח או טראומת הדורסנות שחווה במשך עשרות שנים מהאליטה הקיימת? סגל סבור שאכן אנשי הימין ספוגי פצעים רבים מחבטותיו של הבג"ץ ועם זאת הימין חש אחראי לעתידה של המדינה ואינו רוצה בהתפרקותה או שפלח גדול של אזרחים לא יחושו בה בנוח. ברוח זו מעריך סגל כי יתכן ואחרי הבחירות תיווצר מציאות חדשה שתאפשר נוסחאות פשרה כאלה ואחרות. החבטות שספג וסופג הימין מבג"ץ, אומר סגל, גורמות לימין להגיע למצב שבו לא העובדות מעניינות אותו אלא הפוזיציה, כפי שקורה במקרה בצלאל זיני שהתקבל בקבלת פנים חמה ביישובו אחרי שנחשד שעבר עבירות פליליות מסוימות, אך כאשר בפרקליטות נופחה העבירה לסיוע לאויב וכיוצא באלה, הימין מגיב בהפיכתו לגיבור.
לקראת תום הדברים נשאל סגל אם להערכתו קיים סיכוי למהלך לאומי, מעין החוקה הרזה, שיאפשר לכל הצדדים לחוש שעמדתם באה לידי ביטוי, מה שיאפשר המשך חיים משותפים יחד. להערכתו יתכן והדברים תלויים בהקמתה של מפלגת ימין שאינה תחת הנהגת נתניהו ותהפוך ללשון מאזניים ובכוחה יהיה למנף מהלך שכזה. "כללי המשחק והעובדה שלא ניתן לכפור בתוצאות, הם חשובים וקדושים", הוא אומר.