לצד ההחלטה הנועזת של נתניהו לצאת למלחמה באיראן, עליו לקבל החלטה נועזת נוספת, שתאפשר להתחיל בתהליך תיקון פנימי: לסיים את המלחמה בעזה.
בשנים האחרונות יסודות הבית הלאומי זועזעו קשות. מהפכה/רפורמה משפטית שעוררה ספק לגבי עתידנו הדמוקרטי; סחרור של מאבקי זהות בין קבוצות שסוחף רבים אל סף אי-אמון במוסדות המדינה ואל משבר חוקתי בואכה מלחמת אזרחים; ערעור הביטחון הפיזי בבית הלאומי לאחר מתקפת 7 באוקטובר; מחלוקת בנוגע לחטופים שחותרת תחת הסולידריות הישראלית; גלים של אנטישמיות שוטפים את בירות העולם ומקדשי הידע במערב; וטבעת אש של אלפי קני טילים, ופוטנציאל לנשק יום הדין, שאיימו עלינו מקרוב ומרחוק. צל כבד העיב על העתיד הישראלי.
ואז ישראל שלפה ג'וקר: מערכה מתמשכת, מבריקה, ריסקה את טבעת האש במכות קטלניות, פרי עליונות אנושית וטכנולוגית מעוררת השתאות. מוקדם לקבוע, אבל נראה שהאיום הקיומי מצידה של טהרן ובנותיה – סולק. ישראל רכשה לעצמה מחדש, ובאופן מדהים, את כוח ההרתעה כלפי כלל אויביה. חיזבאללה מסורס, סוריה אילמת, תימן ועירק הן יתוש טרדני, חמאס – אמנם בועט – נותר מבודד, מפורק, נטול עתיד; ואיראן – עירום ועריה חשופה לחיל האוויר הישראלי.
האם הג'וקר – הניצחון המהדהד בשדה הביטחוני – יסלק את הצל המאיים גם בשאר המישורים? האם אנו בתחילתו של פיתול היסטורי שיזניק את מדינת ישראל לעתיד בהיר יותר? ההחלטה בידינו.
כלפי חוץ, ישראל יכולה לחזור להיות מותג אטרקטיבי. האנטישמיות לא תיעלם, אך ניתן להנגיש לעולם את הערך העצום שישראל מעניקה לו כשהיא מכריעה את הפונדמנטליזם האיסלאמי, השיעי והסוני. אירופה יודעת שהיא בסכנה ריאלית – וגם פוליטיקאים מהמרכז האירופי השפוי מבינים זאת. קנצלר גרמניה, המדינה החשובה באירופה, הצהיר שישראל עושה עבור אירופה את ה"עבודה המלוכלכת". לפנינו הזדמנות לעצור את הצונאמי המדיני ועלינו לדעת לנצלה.
ועוד: כשישראל נלחמת בפלסטינים היא נתפסת, שלא באשמתה, כגוליית קולוניאליסטי אכזר. אבל כשישראל נלחמת באיראן, הגדולה ממנה באוכלוסין פי תשעה ובשטח פי 75, היא חוזרת לממדים הצנועים של "דויד". ברור לכול שישראל לא יזמה את הסכסוך ואין לה כוונות לכיבוש שטח; זו מלחמה להבטחת הקיום לאזרחי המדינה, פשוטו כמשמעו. מסגור מחדש של הדימוי שלנו יאפשר לנו לחזור ללב הקונצנזוס הדו-מפלגתי בארה"ב. בדומה להשלכות של הניצחון במלחמת ששת הימים, הנועזות הישראלית במלחמת הקיום תחזק את הקשר של יהדות התפוצות עם מדינת הלאום שלהם.
אבל כל זה לא יקרה אם נמשיך את המלחמה המדשדשת בעזה. המשך הלחימה שם יבזבז את האשראי שצברנו במאמץ הרואי מול איראן ושלוחותיה. אם המסכים ברחבי העולם יחזרו להראות ילדים פלסטינים כרותי איברים – ההזדמנות תאבד. הפסקת הלחימה, בהסכם שבוודאי יישען על העובדה ששרידי חמאס נותרו בדד, תאפשר עסקה כוללת להחזרת החטופים בתנאים סבירים. המוח והלב מסכימים כי זהו המהלך הנדרש.
לפיכך, בצד ההחלטה הנועזת של נתניהו לצאת למלחמה באיראן, עליו לקבל החלטה נועזת נוספת, לסיים את המלחמה בעזה. זהו סיכון עבורו, כיוון שהקואליציה שעליה נשען רוב חייו הפוליטיים עלולה להתפורר, אך בכך יאפשר תחילתו של תהליך תיקון חברתי פנימי. אם יחתום על הסכם שיחזיר את החטופים, יוכל לצאת לבחירות עם הילת הניצחון בכל החזיתות.
מנהיגי האופוזיציה חייבים גם הם לפעול על פי גודל השעה ולהפסיק את הדמוניזציה של נתניהו, כאדם וכמנהיג. טובת המדינה דורשת שלאחר הבחירות תוקם ממשלת אחדות לאומית בהשתתפות כל המפלגות הציוניות. סאגת משפט נתניהו חייבת להסתיים. אם כך תפעל המנהיגות הישראלית, הפיתול ההיסטורי יושלם לטובה, ועתיד ילדינו, הנמצאים כרגע במקלטים בעורף, יובטח. ראש הממשלה ומנהיגי האופוזיציה: "יש קונה עולמו בשעה אחת" (בבלי, עבודה זרה, י). האם זו השעה שלכם?