חשוב להתחיל בעיקר: הנהגת המדינה הפסיקה להיות רלוונטית למלחמה בקורונה. לא זה הזמן לנתח את הסיבות לכך ולהטיל אשמה. זו הסטת אנרגיות מהחזית האמיתית. ברור גם כי קיימת חובה אזרחית עליונה לציית לכל הנחייה של ההנהגה הנבחרת. אך ההצלחה או הכישלון במלחמה שוב אינם תלויים בהנהגה אלא בי ובך – כל אחד ואחת מאתנו, האזרחים.
קיימת סבירות גבוהה שבעתיד המידי, תוך שבועיים-שלושה, ימותו מהקורונה יותר ישראלים מאשר סך כל ההרוגים בארבע שנות האינתיפאדה השנייה (1,030). בחג הסוכות ימותו, מידי יום, אזרחים במספר שיעלה על מספר ההרוגים בפיגוע הטרור מהקשים ביותר בתולדות המדינה – טבח ליל הסדר במלון פארק (30) – שבעקבותיו יצא צה"ל למלחמה כוללת בשטחים. כבר עכשיו, מוטלת לרגלינו שורת מתים ארוכה, במספר הכפול ממספר החיילים הישראליים שהקריבו את חייהם למעננו במלחמת ששת הימים, בכל החזיתות גם יחד (780). חובה להפנים: בין קוראי טור זה יש מתים מהלכים רבים, שעדיין אינם מזוהים. אמנם ימותו יותר הורים מילדים – האם יש בכך נחמה כלשהי? המוות בקורונה איננו מצטלם כמו הרוג במדים או אוטובוס לאחר פיצוץ, אבל הדבר לא יעלה ולא יוריד לישראלים הרבים כל כך, שעתידים לשבת "שבעה" בסתיו.
כיצד ניתן להתמודד עם האסון המתרקם, בהעדר הנהגה מועילה?
המלחמה שלנו איננה מול אחרים, אלא אך ורק מול עצמנו. שני המאפיינים הנהדרים ביותר של החברה הישראלית בחיי השגרה, הפכו להיות איום ישיר ומידי על החיים כאן: ראשית, הרוח החופשית והווכחנית והנטייה לפריצת גבולות – שהפכו אותנו, בין היתר, למעצמת הייטק ולמבוע של יזמות – הם מקור האנרגיה המרכזי של הנגיף הערמומי. בארצות שבהן המשמעת היא טבע ראשון של החברה האזרחית – כמו יפן, סינגפור ודרום קוריאה – הצייתנות הגורפת של האזרחים לכללים מצילה חיים, בלי סגרים קיצוניים. בישראל, זו שייצאה את המותג "חוצפה" לעולם, היתרון שבמרדנות הפך לאסון. ה"קומבינות" הן גלולות רעל המפוזרות בחברה האזרחית. הקורונה היא, בסופו של היום, מחלת חוסר משמעת, שהקנס על הפרתה הוא עונש מוות.
המאפיין הישראלי השני הוא הקהילתיות והחום האנושי. מה שנותן לנו, ברגיל, את טעם החיים, נוטל אותו מאתנו בזמן קורונה. הקהילתיות הורגת, ומי שיותר קהילתי, חרדים וערבים, מת יותר מאחרים.
שיח האשמה הישראלי – כלפי ההנהגה הכושלת וכלפי השבט שאליו אני לא משתייך – איננו מסייע למלחמה בקורונה. התרופה היחידה וההכרחית היא נטילת אחריות אישית. בניגוד למלחמות העבר, כשגורלנו היה תלוי בחוכמת המצביאים, הפעם ההצלחה והכישלון הם בידי כל אחד ואחת מאתנו. הגבורה הנדרשת איננה הרואית, דוגמת הלוחם בקרב, אלא סיזיפית: שני מטרים ומסיכה תמיד, ללא שום יוצא מהכלל. זו חובה אנושית, חובה אזרחית, חובה דתית – לשמור על מרחק של שני מטרים ולא להתקהל. כל כך פשוט וכל כך קשה.
בהעדר הנהגה רלוונטית, כאשר חזית המאבק היא בכל מקום ובכל רגע, צו הגיוס מופנה לחברה האזרחית כולה – צבא של תשעה מיליון. נדרש ארגון מידי של הכוחות היצירתיים, הלא פוליטיים, לשם הטמעה רחבה, עמוקה ומידית של המסר, שאנו נמצאים במלחמת דמים וצריבת סטנדרט ההתנהגות הנדרש לשם ניצחון בה. הפעולות הניתנות לביצוע, לשם שינוי מהיר של התודעה, הן רבות ומגוונות. למשל:
חברות פרסום ושיווק ייצאו במסעות פרסום יצירתיים שעיקרם הטמעת הקשר בין ההתנהגות שלי לבין המוות של הזולת. מדבקות ובהן הקריאה "אני מתחייב/ת לשמור שני מטרים וללבוש מסיכה" אמורות להפוך לתו לבוש שכל ישראלי ירצה לשים על בגדו, על המכונית, על המרפסת. הצלחה בכך, תיצור "שיימינג" למי שאיננו מתחייב בפומבי ומסכן את הציבור.
התקשורת תיקח על עצמה להציף, באופן יומי וקבוע, סיפורי מוות מקורונה. תחת העיסוק האובססיבי בפוליטיקה המבזה שלנו, עליה לחשוף את המחיר העצום של הכישלון, לא על מנת להשיג רייטינג צהוב ולא על מנת להחליף ראש ממשלה או לחזק אותו, אלא על מנת להציל חיים.
מכאן ואילך אסור לדבר על קבוצות, אלא רק עם יחידים. אבל על המנהיגים של הקבוצות, בגלל כוח השפעתם, מוטלת אחריות מיוחדת: מנהיגי ציבור חרדיים, דוגמת שני האמיצים הרב יוסף והרב אדלשטיין, חייבים לקבל כל במה אפשרית להחדרת המסר "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". בחברה החרדית האזרחית יש כבר מספיק תעוזה וכלי ביטוי לאפשר זאת ביעילות. צו גיוס אזרחי חייב להיות מוצא לוועדת המעקב של ערביי ישראל ולחכמי הדת המוסלמים. השמיעו קול צלול. זהו רגע האמת שלכם.
עזבו אתכם מהאשמות – זה הזמן לקחת אחריות. חשוב לשנן בבירור: לא משנה מה עושה האחר, קריטי מה אני אעשה. ניתן להביס את מלאך המוות המשוטט כאן חופשי – כמו גם להציל את הכלכלה ולהחזיר את הסולידאריות ביננו – באמצעות החלטה אחת פשוטה: שני מטרים ומסיכה. אולי כך צריך לקרוא למאבק: "מלחמת שני המטרים".
פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.