חרבות ברזל

קיבוץ בארי: פאר ואפר

קיבוץ בארי הוא גן עדן שהפך לגיהנום. הייתי שם וראיתי את מה שאסור לראות: מלאך המוות חוגג על כרי דשא מוריקים; גיא צלמוות שהציפורים מצייצות בו בעליזות; סוכה מעוטרת קישוטים, עומדת ללא פגע, ליד הבית של מי שבנה אותה, השרוף עד היסוד. עולם הפוך: בית ארעי ששרד, ליד בית קבע שהושמד.

חיים שנעצרו בחטף: כמו בפומפי שנמחקה על ידי התפרצות פראית של הר געש ונותרו בה – קפואים לעד בלבה שהצטננה – סצנות אנושיות פעילות, כך גם בבארי: שאריות של סעודת ליל החג ולצידם בקבוק יין פתוח; זר פרחים חגיגי שנובל לאיטו; קערת פירות צבעונית עמוסה כל טוב. זוג פמוטים שבהן הודלקו נרות שבת, על מפית חגיגית, ולידם מונח אתרוג. חיים שנגדעו, אך לא על ידי כוחות טבע, אלא על ידי התפרצות של כוחות שנאה של מי שנקראים, לשווא, בני אדם.

לצד הדרך מושלכים גושי מתכת גדולים, שהיו פעם מכוניות והפכו לעיסה. אופנועיהם של שליחי אשמדאי, שבאמצעותם הפתיעו את צה"ל ויישוביי העוטף, מוטלים ליד קלנועיות תמימות של זקני הקיבוץ, ששארית חייהם נגזלה. אופני ילדים, עם גלגלי עזר, שרופים כמעט ללא הכר ולידם חונים טנקים אימתניים שנאלצו לכבוש מחדש את הקיבוץ. וכל אלה מעוטרים בפסלי גמדים צבעוניים קטנטנים ומטופשים, שכמה מהקיבוצניקים בחרו לנמר בהם את גינתם הפורחת.

והספריות של בארי: בית אחר בית מעוטר בספרייה, כמו בישראל של פעם. עושר תרבותי שמעיד על בעליו.  לא רק ספרי ילדים, בישול, הדרכה  ואלבומים, אלא ספרות במלאותה – בעיקר קלאסיקה ישראלית משובחת. אלתרמן מככב. על ספה הרוסה, בלב סלון צנוע, מוטל "עיר היונה". נתן זך לצד ש"י עגנון, עמוס עוז ואשכול נבו ועוד אלתרמן. לכד את עיני כרך של "מלכוד 22" מושלך על הרצפה – העטיפה העזה; אדום לבן על רקע כחול – אחד מהספרים האנטי-מלחמתיים המובהקים ביותר, שמגחיך באימה את הסיטואציה המזוויעה. כמה ממנהיגי הארץ הזו – השרים שלנו – מחזיקים בבתיהם ספריות כאלה וקוראים בהם?

באחד הבתים דגל ישראל מעוטר בסטיקר "נאמנים לדמוקרטיה". לצידו על הארץ פתוח ספרון הדרכה  באנגלית להפעלת אקדח. אני מדמיין את בעלי הבית, שמאלנים שכמותם, מפשפשים בידיים רועדות בספרון כדי להשמיש את האקדח, נוכח קולות הירי והקליעים שמפצפצים את דלתות הממ"ד שבו הם כלואים. האם שרדו?

ומיטות רוויות דם. מכל הגדלים – כולל מיטות תינוק זעירות, שהפכו חמוצות מדם. וקירות מחוררים, וגגות מרוסקים, ומקרר שרוף שעליו עדיין תלויות התמונות של משפחה שאבדה.

ואת פני הפורעים מקבל בכניסה לאחד הבתים פסיפס אבן יפה ובו נותרה רק המילה "ברוכים". הבאים מעבר לגבול השחיתו את "הבאים". בכניסה אחרת מונח שטחון אופנתי שעליו רקום, באותיות גדולות – "”HOME. נזכרתי בסרט "התפוז המכני" בו חבורת הרוצחים והאנסים חודרים לבית שליו ובכניסה שלט מאיר קטן, "HOME". המפלצתיות של סרט האימה היא המציאות בקיבוץ בארי.

מספר האבדות של בארי הוא פי עשרה ממספר האבדות של בית השיטה במלחמת יום הכיפורים. פי עשרה מהאובדן הנורא ההוא, שהפך, בצדק, למיתולוגיה ישראלית. קיבוץ בארי שילם מחיר בלתי נתפס שקשה להבין, ממרחק שבועיים, את משמעויותיו.

בבארי ניצח לרגע הפונדמנטליזם האיסלמי את היהדות הישראלית השפויה. אבל בארי ושאר יישובי הגבורה של עוטף ישראל – קיבוצים, מושבים וערים – ישתקמו. החברה הישראלית כבר מתגייסת: כך החברה האזרחית ופעיליה המדהימים; כך המעגל העסקי – השבוע אישר דירקטוריון בנק לאומי את ההחלטה להיות כוח מוביל בשיקום בארי, וכמוהו נוהגים בנקים אחרים ביחס לישובים נוספים בעוטף ישראל; וכך, ינהגו רשויות המדינה. גדלות הרוח ועיקשות המעשה הישראלי יהפכו את האפר לפאר.

הדם רותח ומבקש נקמה. אך זו איננה נמדדת במספרי ההרוגים בצד שכנגד, אלא בקימום מחודש של ההריסות. תקומה היא הנקמה. בבארי – ולא רק ברצועת עזה – נשיב לרוצחים כגמולם.

ידידיה שטרן הוא נשיא המכון למדיניות העם היהודי (JPPI).