עוצמת אסון מירון – שלא היה כדוגמתו בחיינו האזחרים – עוררה דרישה להקמה של ועדת חקירה ממלכית. מה אמורה הועדה לחקור? מאז נחקק חוק ועדת חקירה, משך למעלה מיובל, הוקדמו בישראל 18 ועדות חקירה ממלכיות. כיהנתי כחבר באחרונה שבהן, בראשות השופט מצא, אשר חקרה את טיפול המדינה במפונים מגוש קטיף ומצפון השומרון.
לוועדות חקירה ממלכיות הד תקשורתי רחב, והציבור הישראלי רוחש להן אמון. ואולם, האם הן היא כלי
יעיל לשינוי המציאות? ככלל, התשובה שלילית: להמלצות הוועדה אין תוקף חוקי, והממשלה יכולה להתעלם מהן.לאור הפער בין כוחה הפורמאלי, הנחות, של ועדת חקירה בעיצוב המציאות לבין מידת הנראות הגבוהה שיש לה בציבור הרחב, עולה החשד שמדובר במוסד שהוא כסות ריקה, המאפשר לשלטון להדוף לחץ ציבורי מבלי לשנות מדרכיו.
ובכל זאת ועדת מצא הצליחה לשנות מציאות והיה לה תפקיד מכריע בקידום שיקומם של המפונים מגוש קטיף. הממשלה והמפונים, למרות הדם הרע שזרם ביניהם, קיבלו את הכרעות הוועדה במלואן ופעלו על פיהן. מה היה סוד הצלחת הוועדה?
מחקר משותף שלי עם ד"ר חיים זיכרמן, בכיר בוועדת מצא, העלה שהמפתח להצלחה נעוץ בתפקיד הייחודי שלקחה על עצמה הוועדה. בנוסף לתפקידה החקירתי – בירור המעשים והמחדלים של הגורמים בעלי הסמכות, היא גם שימשה כוועדה מתקנת וכוועדה משקמת.
התכלית המתקנת של וועדת חקירה משמעה שבנוסף לחקר האירוע הספציפי, הוועדה גם מבקשת לשנות את המציאות שחוללה אותו, במובן הרחב יותר. התכלית השיקומית מתמקדת בהיבטים החברתיים והרגשיים שמלווים את הכשל שגרם להתרחשות האירוע הנחקר. ואמנם, ועדת מצא לא התמקדה בהפניית אצבע מאשימה כלפי הגורם שכשל בטיפול במפונים (ההיבט המשפטי), אלא הציגה המלצות ביצועיות מכריעות באשר להסדרת מצבם בעתיד (ההיבט המתקן) וסיפקה מענה רגשי וחברתי, תחושת ערך, לאנשים שעניינם התברר לפניה (ההיבט המשקם).
באותה רוח –חוקרת, מתקנת ומשקמת – צריכה לפעול גם וועדת חקירה שתעסוק באסון מירון. מיקוד החקירה במציאת אשמים לאסון האזרחי החמור בתולדותינו, אף שהוא הכרחי, אין בו די. גם הסדרה עתידית של מתחם מירון – באמצעות המלצות הוועדה – היא משימה מוגבלת יחסית לנדרש. השאלה החשובה שיש לחקור היא העובדה שמדינת ישראל מאפשרת קיומן של אוטונומיות חברתיות, שמתנהלות מחוץ לשלטון החוק הישראלי, וההשלכות מרחיקות הלכת של מציאות זו. הר מירון הפך להיות אקס-טריטוריה, מנוהלת על ידי חסידיות והקדשים, שהמשילות הישראלית איננה מתממשת בו, ולכן הוא קרקע פוריה לאסון.כך גם המשילות ניגפת בפני הבדווים בנגב, בפני פשיעה ערבית ביישובים ערביים ובפני נערות גבעות בחלקים של השומרון. בכל המקומות הללו אורבים לנו אסונות נוספים.
אף שכל דוגמה ראויה לניתוח נפרד, הצד השווה הוא הוויתור המעשי של המדינה על מימוש סמכותה ואחריותה כאשר היא עומדת מול קבוצות מיעוט נחושות. וועדת החקירה אמורה להציף מציאות פתולוגית זו לתודעה הציבורית, למפות את ביטוייה השונים, להציג את משמעויותיה המידיות וארוכות הטווח לחברה האזרחית כולה, להציע מתכון להחזרת המשילות לכל המרחבים הגיאוגרפיים ולעשות כל זאת בדרך שמבטאת רגישות חברתית גבוהה כלפי המיעוטים אך אינה נרתעת מהחיכוך הבלתי נמנע שייגרם עקב כך. מהלך התיקון יצליח רק מתוך תפיסה משקמת, המבקשת לגרוע מסמכות ואחריות המדינה כלפיהן וכלפי הציבור כולו.
45 אזרחים ניספו לא רק בעבקבות החלטות כושלות של מהנדס, שוטר, או שר, אלא בגלל העדר המשילות של המדינה. ועדת חקירה ממלכתית תהיה ראויה לשמה, "ממלכית", אם המנדט שלה והאיוש שלה יאפשרו לה להציע מתכון מעשי, מפורט ומרחיק ראות שיתמודד עם כשלי המשילות שהודגמו באסון מירון. הפוליטיקה הישראלית מתקשה לפעול למען הפקדה של הסמכות והאחריות על המתרחש בכל חלקי המדינה בידי הריבון משום המבנה המבוזר של שיטת הממשל, שמעצים את כוחם של הקצוות ועדת חקירה כברת משקל, הנתמכת ברוח ציבורית מרכזית, אמורה לתקן זאת ובכך למנוע מכולנו את האסונות הבאים.